×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.
 

כתבות שטח

מקום היצירה בנפש

כיצד מאפשרת היצירתיות לבטא גם את החומרים הנפשיים הקשים למחשבה ולייצוג? שתי הרצאות שניתנו במסגרת סדרת ההרצאות של ערבי חמישי של האגודה הישראלית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית עסקו בתפקיד היצירתיות בחיי הנפש. הרצאתה של דבורה קוצ׳ינסקי עסקה בתפקיד הטיפול לסייע לחבר לתכנים לא מודעים שיאפשרו קיום יצירתי יותר בעולם, והרצאתו של איתמר לוי עסקה בייצוגים שונים של הנשגב באומנות, בניסיון לייצג את הבלתי ניתן לייצוג.

מתפרסם מ 11/4/2017 | 3,044 צפיות

תגיות: | |

מקום היצירה בנפש

רשמים מהרצאותיהם של גב׳ דבורה קוצ׳ינסקי וד״ר איתמר לוי

מאת אן הברמן

 

סקירת שתי הרצאות - מאת גב' דבורה קוצ'ינסקי ומאת ד"ר איתמר לוי - שהתקיימו ב-16.02.17 במסגרת סדרת ההרצאות של ערבי חמישי של האגודה הישראלית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית, תחת הכותרת "מקום היצירה בנפש".

 

יצירתיות נראתה לי תמיד כתהליך המתקיים בין האדם לבין עצמו. כך נראו לי תמיד היוצרים והאמנים הגדולים; יושבים בחדר סגור ומרוחק מאנשים אחרים, ושוקדים על מלאכתם. ניטשה למשל, עבר להתגורר בהרים לתקופה ממושכת, בבדידות גמורה כמעט. זהו גם הלך הרוח שאני משתדלת לטפח בעת הכתיבה: מכבה את הטלפון (טוב, שמה על שקט), סוגרת את הדלת, נושמת עמוק ומתחילה להקליד. עוצרת. מוחקת, ושוב ממשיכה. אם מישהו נכנס, חוט המחשבה נקטע באחת. נותר לי רק לקוות שאיזה קצה ממנו יחזור אליי כשתיסגר הדלת.

על כן, כותרת הערב "מקום היצירה בנפש" ציירה לי תמונה מנטלית של האמן-הגאון, המתחבר לעולמו הפנימי הסוער, עולם שרק הוא יכול להבין ולהתקרב אליו. מזג האוויר הסגרירי והדרך רצופת השלוליות מהאוטו ל"בית השחמט" ברמת אביב תרמו לתמונה זו. אולם, עם הגעתי ציפתה לי קבלת פנים מזמינה ואינטימית. קפה, תה ועוגיות הוגשו לקהל, שלא היה קטן במיוחד, אך שוחח בקולות שקטים, כמו כדי לשמור על תחושת החמימות האינטימית. הופתעתי לגלות שבשונה מהרצאות דומות שנכחתי בהן, הקהל לא הורכב רק מאנשי טיפול – אליהם הצטרפו גם בני זוג ובני הדור הבא.

כך, החל מקבלת הפנים ולתוך שתי ההרצאות, היצירתיות הלכה וקיבלה פנים פחות אישיות ויותר משותפות. בהרצאתה של דבורה קוצ'ינסקי, יצירתיות הצטיירה ככוח משותף לכלל האנשים, אליו ניתן להתחבר במרחב שבין מטפל ומטופל. בהרצאתו של ד"ר איתמר לוי, הקשר בין האמן והקהל שלו הוצב במרכז הבמה.

העצמי כיצירתי מטבעו

דבורה קוצ'ינסקי, ממייסדות החברה הישראלית לפסיכולוגיה אנליטית בארץ, התאימה עצמה לאורך ההרצאה גם לקהל שאיננו מגיע מעולם הפסיכולוגיה והפסיכואנליזה. דבריה תובלו בהומור, כולל מהסוג העצמי, ועוררו תחושת נינוחות בקהל. הקריאות המשתוממות של הקהל כשסיפרה שהיא בת 91, הוכיחו כי לא רק אני התקשיתי להאמין.

את תפקיד היצירתיות בחיינו המחישה קוצ'ינסקי באמצעות מיתוס מהמיתולוגיה היוונית, ממנו הקבילה אלמנטים אל הלא-מודע והעולם הפנימי:

פרסאוס היה גיבור שנשלח להרוג את מדוזה, מפלצת ששערה נחשים. מי שמביט בה הופך לאבן. הוא רואה אותה דרך המגן שהעניקה לו אתנה, אלת המלחמה, וכך מצליח לשסף את גרונה. מדוזה, כך מסבירה קוצ'ינסקי, מסמלת את הלא-מודע, אשר מסוכן מדי לפגוש במצב חסר הגנות. ההתבוננות באמצעות המגן מפורשת כרפלקציה, הרהורים - דרכם ניתן "לנצח" את הלא-מודע. כשפרסאוס בורח משם, הסוס שלו רוקע בפרסותיו, ומן האדמה שנגע בה צומח מעיין המוזות. "ועכשיו מתחיל המיתוס שאני רוצה לספר", מחייכת קוצ'ינסקי ומספרת על נהר הסטיקס המיתולוגי, הזורם מקצה האולימפוס ועד לשאול. המעיין מסמל את גלגל החיים הטבעי ואת הלא-מודע. הזרם של המעיין כה עוצמתי שכל כלי המתקרב אליו נשבר מיד - כה חזק הוא הלא-מודע. רק פרסותיו של הסוס של פרסאוס, אשר הובילו ליצירת מעיין המוזות, יכולות להתקרב אל הזרם, וכך להביא קצת מים לבני האדם: לפרש את הלא-מודע ולעבד אותו.

הראייה של קוצ'ינסקי את היצירתיות אופטימית מאוד: היצירתיות נמצאת אצל כולנו באופן מולד. כולנו נולדנו עם היכולת "לשתות" ממעיין המוזות השוכן בלא-מודע. היצירתיות משתייכת לארכיטיפ הנשי – אותו היבט אינטואיטיבי, אמוציונלי, בתוך הלא-מודע שלנו. הבעיה מתחילה כשאנשים מבלים יותר מדי בקצה הרציונלי שלהם ומתנתקים מהיצירתיות, תופעה המתבטאת בעיקר אצל גברים. קוצ'ינסקי פוגשת בקליניקה יותר ויותר גברים, סביב גילאי הפרישה, הישגיים מאוד ובעלי קריירה מצליחה המנותקים מהצד הנשי-רגשי שלהם. ההסבר של קוצ'ינסקי ליצירתיות הרדומה נעוץ בהתפתחות הטכנולוגית והכלכלית הרחבה בשנים האחרונות: "ההתפתחות היא כה מהירה ורדיקלית, שהיא ניתקה את האדם מהיצירתיות שלו. אנחנו יותר מדי רציונליים", היא טוענת. יחד עם זאת, היצירתיות אינה הולכת לאיבוד. הנפש עושה תהליכי "פיצוי", ונותנת ביטוי לצד היצירתי דרך סימפטומים, חרדות וחלומות.

קוצ'ינסקי מתארת טיפול בגבר בן 52, פרופסור מצליח באוניברסיטה, העומל על מחקריו כעשר שעות ביום ולומד באובססיביות כל דבר הקשור אליהם. המטופל הגיע לטיפול עם חשש מכך שאשתו בוגדת בו. בחלום הראשון שסיפר בטיפול, אשתו מספרת לו שהיא בוגדת בו כי הוא מזניח אותה כבר שנים. המטפלת מבינה כי תהליכי הפיצוי של הנפש מראים לו כי הזניח לחלוטין את הצד הנשי, הרגשי שלו.

בחלום הבא, לאחר זמן של טיפול, המטופל רואה ינשוף יושב על עץ. המטופל מרגיש מופתע לטובה, נשכב על האדמה ומתבונן בינשוף. הוא מרגיש את הריח הנעים והחום של האדמה חודרים לתוכו, ומתעורר בתחושה טובה. לפי יונג, מסבירה קוצ'ינסקי, הינשוף הוא סמל מובהק לנשיות ואינטואציה. מתברר כי המטופל מתחיל להתחבר לאדמה, לשורשים ולרצונות האמיתיים שלו. עם המשך העבודה על החלומות, המטופל מופיע יום אחד עם גיטרה. הוא מספר כי הוא מופתע מעצמו - הוא גילה שלשבת עשר שעות בספרייה זה "די משעמם".

ההרצאה הייתה עמוסת מיתוסים, סיפורים וחלומות, אך עם זאת, המסר שלה היה ברור, פשוט וקוהרנטי. קוצ'ינסקי טוענת כי תפקידה של הפסיכולוגיה היא לעזור לאדם להתחבר ל"שכבת הבסיס שלו", ללא-מודע. רק כך יוכל לבטא את מי שהוא באמת בעולם באמצעות היצירתיות.

מחשבה שליוותה אותי לאחר הרצאה זו עסקה בתהייה לגבי מטופלים מרקע קשה יותר, בעלי פחות משאבים ותמיכה חברתית: חיבור לעולם הרגשי הוצג בהרצאה כתורם ליצירתיות, אך כחלק ממנו יכולים לבוא לידי ביטוי גם תכנים מורכבים וקשים, קוהרנטיים יותר או פחות. מורכבות החיבור לעצמי האמיתי ומקומה של היצירתיות מסקרנות במיוחד במקרים אלו.

ייצוג הנשגב באומנות

ד"ר איתמר לוי הוא פסיכואנליטיקאי מנחה בחברה הישראלית לפסיכואנליזה ומבקר אמנות. לוי טוען כי הן הפסיכואנליזה והן האומנות מנסות לתת ייצוג לדברים שהם קשים לתפיסה או לחשיבה. על-כן בחר להתמקד בהרצאתו בניסיון לייצג את האלוהי, האינסופי והבלתי ניתן לייצוג, באמצעות האמנות.

לאורך ההרצאה הציג לוי עבודות אמנות מתקופות שונות, אשר בכל אחת מהן אותו "אלוהי" או כוח נשגב, מתבטא באופן שונה, כתלות בתרבות ובתקופה: לפעמים הוא ממש במרכז הבמה, ולפעמים הוא נחבא אל הכלים. פעמים אחרות, האמן בוחר לוותר מראש על הניסיון לבטאו.

בתמונות שהציג בפנינו לוי, האלוהי לבש פעמים רבות דמות של אור גדול, או של משחק בין אור לצל. באמנות ימי הביניים, נצבע האלוהי בצבע זהב המייצג קדושה. בציור של מריה הקדושה בו התמקד לוי נראים פרופורציות ומשחקי צבעים שאינם פועלים על-פי חוקים הגיוניים. לוי הסביר כי מבטו של הקהל על אמנות בתקופה זו היה מבט מאמין מלכתחילה. האמנים באותה תקופה לא היו צריכים לעסוק בשכנוע לגבי אמיתות היצירה, היות והאמונה הייתה חלק בלתי נפרד מהאומנות. בהמשך, החל מתקופת הרנסנס, כבר לא ניתן היה להניח שהקהל מאמין. על האמן היה לדאוג לריאליזם באמצעות ידע באנטומיה ופרופורציות, וביטויים הנכון ביצירה. האמנות והדת מתחילות להתנתק זו מזו בתקופת הרנסנס, כך שהציור הוא קודם כל אסתטי לפני שהוא דתי.

ציור מוקדם של רמברנדט שהציג לוי מרגיש קרוב הרבה יותר לאמנות בתקופתנו. בציור, ישו מופיע כצללית מושחרת, ויושב בפונדק יחד עם תלמידו. הציור מבטא את התפיסה כי האלוהי הופך ארצי יותר, והחוויה הדתית מתקרבת ליום-יום. בציור מאוחר יותר של רמברנדט, האל כבר נעדר מהתמונה. זהו דיוקן עצמי, בו פניו מוקפות רקע שחור. כאן, מה שמעניין הוא האדם, האותנטיות, האמת הנפשית. האמנות עוברת לעסוק בפסיכולוגיה, ומתנתקת מההיבט הדתי.

בתמונה שהציג לוי מהתקופה המודרנית רואים אדם לבוש בבגדים עירוניים, מתבונן בנוף הררי. בתקופה זו, מסביר לוי, החיבור לאל או לרגשות דתיים נעשה דרך ההתבוננות בטבע. מתבטא כאן הרצון של האדם הרציונלי להתחבר שוב לאמא אדמה, לארכיטיפ הנשי, היצירתי.

השלב האחרון בתהליך, דרכו הוביל אותנו לוי בבטחה, התבטא בציור "לבן על לבן" של מלביץ' מתקופת המהפכה הרוסית. בציור רואים ריבוע בהיר, מוטה, מעל רקע בהיר עוד יותר. האמנות הופכת אבסטרקטית, ובכך מוותרת על הניסיון לייצג את הבלתי ניתן לייצוג. תקופת המהפכה הרוסית לוותה בהתפכחות מאשליות בתחום הפוליטי כמו גם בתחום האמנותי. "אם רוצים להגיד משהו אמיתי, צריך לנסות לא להגיד כלום", מסביר לוי את הלך הרוח של התקופה. באופן אירוני, ציור זה עורר סערה ברוסיה. האמן הואשם שהוא מבריח את הדת "בדלת האחורית" באמצעות ציור שאיננו מראה דבר.

ההרצאה של ד"ר איתמר לוי הרגישה לי מעט אסוציאטיבית וקשה יותר לעיכול. דווקא בגלל זה היא התחברה לתפיסתי את אופיו של התהליך היצירתי כזה הכולל הרהורים, חשיבה ומחיקות, ולא תמיד ברור לאן יוביל.

נותרתי עם השאלה, האם הויתור הכולל על ייצוג המופשט מוצדק ונכון? האם גם המטפל צריך לוותר על הניסיון לתת מילים ללא-מודע, לפרש את החלום, להסביר את הקונפליקט הנפשי? הנושא מורכב, אך בכל זאת ההעדפה שלי היא כלפי הניסיון לפרש, להבין ולתת מילים וצבעים לחוויה. כך בטיפול, וכך גם מבחינה אמנותית.

יצירה הדדית בטיפול ובאומנות

שתי ההרצאות היו שונות מאוד זו מזו. ובכל זאת, כאשר ניתן מקום לשאלות, רוב ההערות של הקהל עסקו בנקודות הדמיון ביניהן. וגם אני, בעודי מסכמת את ההרצאות, לא יכולתי להימנע מהניסיון למתוח קווים מקבילים בין השתיים.

ניסיון ההקבלה הזה התחבר לי לשאלה איתה פתחתי את הערב, והיא היחס שבין בדידות לשותפות בתהליך היצירתי. אני יוצאת מהערב עם חיבור מחודש להדדיות ולשותפות שביצירה. גם אם הדלת שלי סגורה, ואני מכבה את הטלפון, הרי שהיצירתיות איננה תהליך תוך-נפשי מנותק בלבד. אנחנו כל הזמן מחליפים מידע עם הסביבה שלנו, עם האמנות, ולפי יונג, גם עם אבותינו הקדמונים. בעוד שיצירה מייצגת דבר אחד עבור האמן שיצר אותה, העיניים הלא-ניטרליות של הקהל (או של המטפלת), יכניסו בה משהו חדש. משהו שאולי, כמו המוזה, רק המתין להתגלות.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

הברמן, א. (2017). מקום היצירה בנפש. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 25/9/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3519

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.