×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

כתבות שטח

"אני לא לבד" - סקירת יום העיון גבריות ואבהות בתקופה של שינוי

הנטייה לבידוד רגשי ולהסתרת חולשה אמנם מאפיינת גם את הגבר המודרני, אך עם זאת עולה השאלה האם ישנה שפה רגשית שבה יכולים גברים לדבר. יום העיון "גבריות ואבהות בתקופה של שינוי" ביקש להציע הלכה למעשה שפה גברית אלטרנטיבית שתכונן תחושת שיתוף ותיקוף רגשי. אורי פריד השתתף ביום העיון וחזר ממנו עם תובנות גם על גבריותו שלו.

מתפרסם מ 10/2/2016 | 3,097 צפיות

תגיות: |

 

"אני לא לבד" - סקירת יום העיון גבריות ואבהות בתקופה של שינוי

 

מאת אורי פריד

 

סקירת יום העיון: "גבריות ואבהות בתקופה של שינוי" שנערך ביום 4.7.2016, בבית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש בוב שאפל, אוניברסיטת תל אביב.

 

"אני לבד, אני לבד" צועקת שחקנית הכדורגל בפרסומת של גולדסטאר, ואחרי שלא נענית למסירה מחברותיה לקבוצה מתחילה לבכות. "תגיד תודה שאתה גבר, ותשתה משהו" ממשיכה הפרסומת. המסר ברור, נשים הן לבד, לגברים יש גולדסטאר. לא פעם פרסומת יודעת לכוון בדיוק לבטן הרכה של הצופים בה. כך, במעין היפוך תגובה, מספרים לנו בטמפו גם שלגברים אסור להראות חולשה וגם שהם מרגישים מאד לבד בעולם. יום העיון שיזמו ד"ר אורן גור ועו"ס תמיר אשמן באוניברסיטת תל אביב עסק להבנתי בשתי סוגיות אלה.

בפתיחת יום העיון, לאחר שסיים אורן את דבריו, בירך תמיר על כך שהוא יכול לעמוד על הבמה ביחד עם גבר נוסף ולא לנסות להוכיח שהוא יודע יותר. בכך ביטא בעיני את הקסם שהילך על יום העיון כולו. המארגנים ניסו לטוות חוט דק שמציע "שפה גברית אחרת", שפה שמותר להביע באמצעותה חולשה, תלות ומבוכה. ההרגשה הייתה שהשפה שבה דיברו המרצים הייתה כזו בעצמה, בבחינת נאה דורש נאה מקיים. אנסה גם אני בסקירת יום העיון להצליח ולכתוב בשפה גברית שכזו.

ימי עיון שעוסקים בגבריות הם מצרך די נדיר בארץ. האחרון שבהם התקיים אי שם בשנת 2013 וזה שלפניו בשנת 2010. התחום עצמו הינו צעיר למדי והגל המשמעותי של כתיבה אקדמית שמתייחסת לנושא של מגדר גברי, "הגל השני" (קונל, 2009), החל רק בשנות התשעים של המאה העשרים. בארץ הנושא נמצא עדיין בחיתוליו ואפשר לספור על אצבעות שתי ידיים את פרסומי הספרות הקלינית שנכתבה בנושא. במובן הזה אפשר לומר שהטרגדיה של ההגמוניה היא בכך שהיא "ניצלת" לא פעם מן הגיליוטינה הדה-קונסטרוקטיבית. כלומר דווקא הקבוצה השולטת היא זו שלגביה כמעט ולא קיים שיח חברתי חקרני אשר דרכו מעמיקה ההבנה שלה את עצמה. לקולונל, בפרפרזה על ספרו של גבריאל גארסיה מארקס, אין מי שיכתוב עליו.

הקהל באולם המלא מגוון ונוכחים בו גברים ונשים כאחת. זה מסקרן להיווכח בכך שנשים מתעניינות ביום עיון בנושא אבהות וגבריות, המתח הזה עולה ומוזכר ביום העיון כמה פעמים. המגוון המגדרי מושך אותי להשפעה החיובית האפשרית של שיח "גבריות מאחה" על נשים בפרט ועל מוסד המשפחה והחברה בכלל. לא פעם נראה שתנועות לשחרור הגבר הצליחו לייצר אנטגוניזם בקרב קבוצות פמיניסטיות ויפה הייתה בעיניי ההתייחסות ביום העיון לכך שאחת ממטרות היום היא יצירת שפה שתוכל לחבר בין נשים וגברים סביב שיח אודות גבריות .

יום העיון שנערך על במה אוניברסיטאית כלל בכל זאת ביטוי אישי רב של המרצים, החל משיתוף וחשיפה ועד לנגינה על הבמה. האקדמיה ביטאה במשך שנים, פר אקסלנס, את הרעיון שאובייקטיביות או פוזיטיביזם הן כלי מדעי עדיף על פני "סובייקטיביות". בהקשר הזה ניתן לחשוב על הקישור שנעשה תדיר בין צורת חשיבה "גברית" לבין העמדה הפוזיטיביסטית. כך למשל בהקשר הפסיכואנליטי מתייחס שטיין (2005) ל"דיקטטורה של הלוגוס" שמשלה בכיפה הפסיכואנליטית במשך שנים. גם מתוך ספרה של סולניט (Solnit, 2015) "גברים מסבירים לי דברים", אודות הדיבור הגברי ש"יודע", ניתן להסיק על הקושי הגברי "לא לדעת", להיות מהוסס, חלש, אישי. האם אנחנו הגברים נולדים כאלו, או שמא גדלים לתוך סיטואציה חברתית שבה המשמעות של להיות גבר היא להיות יודע, וזה שאינו יודע נחשב פחות גברי ?

את יום העיון פתח ד"ר אורן גור, פסיכולוג קליני ומנחה קבוצות. בגילוי לב שיתף אורן מן התהליך האישי שעבר סביב עיצוב גבריותו לנוכח הקשר המורכב שלו עם אביו, תהליך שהוביל אותו לעסוק כיום בנושא. אורן סיפר שאביו סרב להיות נוכח רגשית במקום שבו יצר כאב בקרב בני המשפחה, מה שהוביל לבסוף גם להתרחקותו של אורן ממנו. את סיפורו האישי קשר אורן לאמירה על כך שאנו כחברה לא מלמדים גברים להישאר במקומות שבהם קיים כאב. מכך הקיש גם על היעדר המודל של קשר רגשי מיטיב בין אב ובן והצורך בבניית והקניית מודל שכזה, הן בשיח הבין אישי והן בשיח התוך אישי. אורן המשיך ותיאר את תחושות המחסור והגעגוע שחווה במשך שנים ביחס לקשר קרוב ואינטימי במערכות יחסים גבריות, את הניסיון לפצות על כך בשירות צבאי ביחידה מובחרת ומעין התפכחות מחלום הגבריות הישראלי. אולי מתוך געגוע למרחב גברי אינטימי פנה להקמת קבוצות גברים. אורן תיאר את הספק שליווה אותו בתהליך בניית קבוצת הגברים הראשונה שהקים ואת הפתעתו מההיענות הנרחבת במועצה האזורית הקטנה שבה הוא מתגורר. משם נסללה הדרך לקבוצות נוספות שקמו וממשיכות לקום תחת ידיו ברחבי הארץ.

בושה ואשמה הן שתי תימות שמלוות גברים סביב סוגיות שקשורות לאבהותם (כץ, 2009). במובן הזה מפתיעה בעיניי ואמיצה הבחירה של אורן להתמודד עם נושאים של גבריות דווקא בכלים קבוצתיים שמייצרים חשיפה גדולה. אני תוהה על הדינמיקות המאפיינות קבוצות של גברים במהלך מחזור החיים (בית-ספר, צבא, עבודה) ועולות לי מחשבות סביב אזורי תחרות וקנאה, ובה בעת, על הפוטנציאל המרפא שבלהיות חלש בנוכחות חבורה של גברים. איני יכול שלא להיזכר באבי ובאחי, ששניהם בנו, כל אחד בדרכו, את בתיהם במו ידיהם, ואני בתור הנער הצעיר בבית הוקעתי ממרחב המקדחה ומסור הדיסק. עד היום כשאני נדרש לעבודות טכניות בבית אני נתקף תחילה חרדה ותחושת חוסר ערך שמלוות לא פעם בדחיינות ורציונליזציה מדוע עדיף שיעשה את המלאכה איש מקצוע מיומן.מבחינה זו לקבוצות גברים ישנו ערך אקוטי גם סביב שחזור ועבודה על תהליכי החיברות הראשוניים של ילד בקרב ה"קבוצה המשפחתית הראשונית". מהי האפשרות לתיקון בקבוצה שכזו ואילו תהליכי "גילוי וכיסוי" מתרחשים סביב נושאים של אינטימיות עם האחר ועם עצמי?

אורן התייחס לתהליכי החיברות השונים בין בנים ובנות כבר בגילאי ינקות (9 חודשים), ואני תוהה האם גם סביב תיאוריית "מנטליזציה" ניתן להציע מחקר שיבדוק האם הדרך השונה שבה אנו פונים לבנים ולבנות, מונעת מבנים לשהות במרחבי חשיבה ורגש מסויימים. האם אנחנו למעשה מחברתים את הבנים לשפה רגשית פנימית וחיצונית חסרה. בקליניקה אני פוגש לא מעט גברים אשר מתקשים לזהות את הצרכים הרגשיים שלהם, חלק ניכר מהעבודה עם גברים בראשית הטיפול היא יצירת מרחב בטוח להרגיש, אמפתיה כלפי רגשותי אני, וטרם כל אלו, זיהוי התחושות והרגשות שאני חווה אל מול סיטואציה נתונה.

ד"ר גבריאל בוקובזה,פסיכולוג ומטפל, חוקר ומרצה באוניברסיטת תל אביב ובמרכז האקדמי פרס,התייחס למיתוסים ולהיררכיות של גבריות בחברה הישראלית, מתוך ראיונות עומק שערך עם בנים וגברים בקשת רחבה של גילאים אודות תפישת הגבריות שלהם. ניכר כי תימה מרכזית העולה מדברי הנחקרים היא הקושי של גברים לתת שמות, תחושות והגדרות להיבטים שונים של חוויתם המגדרית הגברית.

ממצא זה הוא לא מפתיע, כאמור, בהתחשב בכך שהולדת ה"גבריות הישראלית" היא תופעה רכה בשנים (מראשית הציונות) אשר נוצרה כתגובת נגד לגבר היהודי הגלותי ומתאפיינת לא פעם ב"היפר גבריות"(גלוזמן, 2007). גבריאל עמד על המתח סביב השאלה מהי הגבריות הנורמטיבית הישראלית, מי נכלל בין כותלי ההגדרה ומי מודר ממנה והחוצה? הריבוד והשוני הייחודי של חברת המהגרים הישראלית מייצר עשרות תתי חברות שבהן המיתוסים של הגבריות הם שונים.

הביטוי "גבריות הגמונית" שטבעה קונל (2009) מתייחס להיררכיות ולמבני הכוח הקיימים בקרב קבוצת גברים נתונה ומציע לדרג מי הם בעלי הכח בתוך חברה גברית זו. מתוך דבריו של גבריאל עלתה לי המחשבה שגברים מדכאים קודם כל גברים, ובתוך כך תהיתי מיהם הגברים החלשים בחברה הישראלית אשר כורעים תחת נטל של זהות גברית מדוכאת. האם אלו המדוכאים הופכים בעצמם דכאנים כלפי קבוצות חברתיות חלשות יותר, למשל כלפי נשים?

קימרלינג (2001) בספרו קץ שלטון האחוס"לים (אשכנזים, חילונים, סוציאליסטיים ולאומיים) מציע ניתוח אודות ירידת קרנו של ה"W.A.S.P" הישראלי אל מול כוחות חדשים שעולים בחברה.ניתן לראות בדבריו התייחסות לשאלת הגבריות הישראלית ההגמונית והשינויים שחלים בה עם השנים. ביטוי לכך ניתן למצוא למשל בתצוגת הקבע של "אמנות ישראלית" במוזיאון ישראל. בגלריה הוצגו עד לא מכבר האחד ליד השני ציורו של ראובן רובין "פירות ראשונים" (1926) וצילומו של עדי נס "ללא כותרת" (1996). בהצגת היצירות הציעו האוצרים (צלמונה, 2011) קריאה מחודשת במיתוס הצבר הישראלי, על החילוק בין איך שהשתקף בימי ראשית הציונות וכפי שהוא נתפש על ידי אמני בצלאל היום. "אטלס היהודי" החילוני שמוצג בציורו של רובין (במרכז הציור, אוחז באבטיח) ומשדר קשר עם הטבע, יצרי, פורה וחסון בציור טריפטיכי בעל גוון כמו כנסייתי קדוש, אל מול דמות הגבר בצילומו של עדי נס, שמציג חברה צבאית, ספק מסורתית, לא יצרנית, נרקיסיסטית, שבה יהדות השרירים הופכת לאידיאל אשר מביא לשקיעתה שלה, בצילו של אוהל ארעי, מדבר שממה, ודמדומי ערב.

בהקשר הרחב יותר של גבריות עוררה אותי הרצאתו של גבריאל לחשוב על ה"שדה הסמנטי" המצומצם השגור בפינו סביב גבריות בתחום המגדר. נדמה לי שכל נער או נערה יקשרו בין "נשיות" ובין "פמיניזם" וודאי אף ידעו להסביר בכמה מילים מהי התנועה הפמיניסיטית ומהי השפעתה עלינו כיום. והנה, נראה שאין מילה ל"פמיניזם" של גברים, ודאי לא אחת השגורה בפי העם או מוכרת בבתי ספר ואפילו באוניברסיטאות. "תנועת הגבריות החדשה" "Manhood" או "Masculinities” הן מילות קוד המוכרות רק ליודעי ח"ן העוסקים בנושא המגדר, שלא לומר, בנושא המגדר הגברי. האפשרות לחשיבה אודות גבריות איננה "משויימת" וכפי שהציע בוקובזה בשפתו של ויטגנשטיין (1994) "מגבלותיה של שפתי מייצגות את מגבלותיו של עולמי".

את גבריאל המשיך גיא פרל, משורר ואניליטיקאי יונגיאני שהקריא שלושה משיריו של המשורר האמריקאי רוברט בליי ומשך דרך ניתוח הדימוי והטמפרמנט השירי לדיון בתחושת החסר של תהליך החניכה לגבריות בצל המהפכה התעשייתית. בליי יליד שנת 1926 הוא משורר אמריקאי ותיק מאד אשר עוסק זה שנים בייצוגים של גבריות ואבהות דרך המפגש עם מוטיב ה"גבר הפראי", מושא הגבריות היונגיאני שחילץ בליי מתוך אגדות האחים גרים. גיא חסך במילותיו הוא, מפנה חלל ומותיר מקום רב ל"טרואר" השירי של בליי. לעיתים ישנה השפעה פרה-ורבאלית עצומה דווקא בהישארות לבד עם שלושה טקסטים קשים ובלתי מפוענחים, בהיעדר מילים נותר טעם.

רק משמותיהם של שלושת השירים שהקריא גיא "אמש חלמתי שאבי המת קרא לנו", "לצלצל לאביך" ו"סוללות שלג צפונה מהבית", מתוך סיפרו של בליי "אנשים כמונו" (2008), ניתן לקבל טעימה מזיקתו של המשורר לאביו. העולם הגברי שמציע בליי הוא מנוכר, מורבידי, רווחים בו הגשם והשלג, הקר והזנוח. המשפטים שבורים, מקועקעים, מבוקעים כמו המדרכות המושלגות במדינת מינסוטה שבה גדל. המפגש עם האב מתרחש בעולם החלום, או לאחר מותו, או שניהם. גם את המפגש עצמו מלווה תחושת החמצה של מה שהיה יכול להיות ואולי לא יתקיים לעולם. האב הביוגרפי, כך לפי גיא, הינו גם מבשר של האב המופנם הארכיטיפי.

ועם זאת, אל מול תחושת הניכור מן האב, מציע בליי בשירו "לצלצל לאביך" (עמ' 52) "להצית אש", אולי לשרוף את "הרומנים הרומנטיים" כדי לצאת מבטן הלוויתן של האם הבולענית: "הילד שוחה לחוף, ומצלצל לאביו. בוא נדבר". גיא הציע כמעין התרה לקונפליקט הבלתי פתיר, שהשיר מסתיים באמפתיה של הבן כלפי האב, שמא יכול החיבור להתרחש רק דרך פנייתו של הבן אל אביו.

כששיתפתי חבר מבאי הכנס בקשר הסבוך שלי עם אבי, הכיר לי את שירו של פול סיימון Slip Sliding Away -

“..And I know a father who had a son

He longed to tell him all the reasons for the things he'd done

He came a long way just to explain

He kissed his boy as he lay sleeping

Then he turned around and he headed home again..”

יתכן, כפי שמציע פול סיימון בשיר, שנגזר על האב להגיע רק עד מראשותיו של בנו (הישן), להשתוקק להסביר את עוולותיו, אך להסתפק בנשיקה על מצחו. או אולי נשיקה זו היא המכוננת את האפשרות לשוב בסוף השיר הביתה. בדרך הביתה, באוטובוס המתנדנד במעלה ההר, הרהרתי האם אצליח סוף סוף הערב להתקשר לאבי, ולא. אולי טרם יצאתי מבטן הלוויתן.

הרצאתו של שי אור, "למה אבא באמת הלך לעבודה" כמו היוותה המשך ישיר למילותיו המדודות של גיא אודות הסובייקטיביות הנעדרת של הגבר האב. שי בקש לבקע סטיראוטיפים של תפקידי מגדר, תוך בחינה של מבני כח בתוך חיי המשפחה והזוגיות. בדבריו טען שגברים מנצלים לא פעם את זכויות היתר שלהם במשפחה על מנת ליצר שיח שאינו דיאלוגי, כזה המאפשר להם להתכנס לתוך עצמם ולהימנע כמעט לחלוטין מלשמש משענת רגשית עבור האחר. את הרצאתו ליווה שי בשירה ובנגינה בגיטרה, כמו ממחיש בנגינתו את החיבור הרגשי-אישי אשר מתבקש כל כך בשיח הגברי והאבהי. שי בחר "להסתכן" על הבמה ולהציג עצמו בצורה אישית וחשופה, ועשה זאת בצורה מינורית ומאפשרת, שנגעה בי באופן אינטימי כצופה. המודלינג של שיח פתוח ואישי משמש את שי גם בספרו שיצא זה מכבר "הורות כמעשה ניסים" שהלך עלי קסם בפרקים שאליהם נחשפתי.

לצד השיח הכללי אודות הורות, נראה שהיעדר ה-"רגרסיה אל האב" בשיח הפסיכואנליטי הוא נושא טעון ורב שנים. בן ארי סמירה (2015) מתייחסת בספרה למעבר העקבי מהתמקדות במשולש האדיפלי בזמנו של פרויד לעיסוק בדיאדה אם-ילד אצל תיאורטיקינים מזרם יחסי האובייקט, ועקב כך דחיקתו של האב לשוליים הפסיכאונליטיים. להבנתי קריאתו של שי אינה לחזרה לעידן הפרוידאני או הפוסט פרוידאני שבו שימש האב כ"אחר" משמעותי אשר בעצם נוכחותו הפסיבית אפשר את תהליכי ההיפרדות והעצמאות מן האם, אלא לכינון של ישות פסיכולוגית דיאדית נוספת עצמאית עבור הילד, בנוסף לאם. זהו אב אשר משמש ומשפיע בתהליכים פרה-ורבאליים, וככזה יוכל להיות מופנם כגורם ראשוני מיטיב. לא רק ליוס האב בתפקיד ה"רשע" בתסביכו של אדיפוס הבן, אלא ליוס הסובייקט, האדם. ואולי אנו כחברה כמו מנענו מליוס את האפשרות להוות סובייקט, ודווקא זו הדינמיקה אשר מכוננת אותו כאובייקט.

לצד החידוש שיש בדבריו של שי, בעיניי יש משהו עצוב בכך ששיח על גבריות מיטיבה מתחיל להיווצר בדרך כלל רק לאחר שגבר נהיה אב. כלומר אנו מתעוררים לצורך בגיבוש עצמי, לכאורה סובייקטיבי, רק כאשר הגבר נהפך אובייקט הורי, לא פעם להרגשתי כדי למנוע פגיעה בדור ההמשך המתגבש. עובדה זו מתחברת בעיניי לכך שגברים רבים שפגשתי הגיעו לטיפול עם הסיסמה הידועה "אני כאן בגלל אשתי". פנייתם לטיפול כמו לוותה בהיעדר של תחושת "עצמי" ברורה וקושי בשיום של צרכיהם הרגשיים.

לאחר שי עלה לבמה בצורה מהוססת ד"ר עלי כץ, שהגיע ליום העיון ביחד עם בנו נדב. עלי כמו התנצל בראשית דבריו על כך שהוא זה שמצא עצמו על הבמה, בעוד שלמעשה מי שהביא אותו להיות אב הוא בנו היושב בקהל ועל כן הוא חב לו את כל אשר ידוע לו בתחום.דבריו נשמעו לי כווריאציה פוסט מודרנית על אימרתו של וורדסוורת: “The Child is the Father of the Man”. בדרכו ההיתולית הגדיר למעשה עלי ברגע, במחווה אחת, עולם שלם של שיח אודות גבריות ואבהות אותו הוא מעביר גם בספריו, סביב אזורי הפגיעות הנרקסיסטית הגברית. עלי התוודה שרגע מכונן באבהותו התגלה לו כשהסכים לרדת מן הבמה, להפסיק לחפש שבחים ואישור לגבריותו, ולהפוך צופה בהצגה של בנו. הוידוי הזה נגע בי באופן עמוק. לא פעם עולות לי מחשבות אודות החיבור בין "קוטב השאיפות" הקוהוטיאני לארכיטיפים גבריים (מסע הגיבור, הלוחם, המכשף) ועל כך שמבחינה חברתית מימוש של גבריות נחשב בדרך כלל כמשמעותי בעיקר סביב מימוש של שאיפות, מה שמגדיר הלכה למעשה את תפקידו של הגבר במרכז הבמה. בוידוי הכואב של עלי אודות הקושי שלו לרדת מן הבמה עבור בנו, ואודות התהליך הנפשי המורכב שנאלץ לעבור על מנת לעשות צעד אמיץ זה, היה משהו שמתיר את האפשרות לקשר. קשה להעביר את החוויה במילים, היות והיה משהו קסום ברגעים בהם התנהל הרב שיח עם עלי ובנו, ובמיוחד מכיוון שהמפגש לווה גם במורכבות ואי-הסכמה. אל מול העולמות השבורים ביחסים הגבריים שהוצגו בראשית יום העיון, היוו עבורי האופטימיות והמשחקיות של עלי מעין זריקת עידוד ביחס לאפשרות לתיקון.

עלי הציע מודל גברי שבו "להיות אבא זה לא אומר להיות אמא", כלומר ישנה יחודיות וחשיבות אינהרנטית של הההחזקה ההורית האבהית. עלי תיאר את החזקת בנו התינוק בידיו, את ההבנה שהחום והרוך שיוכל להציע לילדיו שונה מזה שתוכל אמם להציע, ואת תהליך השכנת השלום הפנימי שעבר עם היכולת להעניק חום ואהבה גבריים לילדיו. יותר מכל המחיש עלי בהתנהלותו שקיימת אפשרות לאבהות גברית מיטיבה, מתבוננת ויחודית, אשר מהווה נדבך משמעותי בתהליך גידול ילדים.

לאחר הרצאתו של עלי, התחלקנו למעגלי שיח ואני נכחתי בזה של תמיר. במעגל שיתפו גברים ונשים כאחד בחוויותיהם סביב אזורי קשר בין אבות וילדיהם. השיח היה אישי מאד והתייחס לשבר וניסיונות התיקון של הקשר בין האב לילדיו. התרגשתי מכך שקבוצת גברים ונשים זרים יכולה לשתף באינטימיות חוויות רגשיות חושפניות. במהלך המעגל חוויתי מעין "רגע זן" סביב הספר שליווה אותי בשנות ההתבגרות המשמעותיות ביותר בחיי, "זן ואמנות אחזקת האופנוע" (פירסיג, 1978). הספר מתאר מסע אופנוע בערבות המערב התיכון של ארצות הברית ובו דיסקורס פילוסופי שבונה לאיטו מונח שיאפשר אינטגרציה בין מזרח ומערב. ברגע התובנה התחוור לי לראשונה כי היבט מובלע אך מרכזי של הספר הוא מסעו של הגיבור, בן דמותו של פירסיג, עם בנו כריס – מסע של אב ובנו. בראשית הספר מצטט פירסיג משירו של גתה "שר היער" שמציג מסע דומה של אב ובן בליל סער, מסע שנראה שנועד להציל את הנער מגורל אפל אשר רודף אחריהם, ללא הועיל. אין האב יכול להציל את הבן מגורלו של האכזר. כנראה שבמשך שנים הצלחתי להדחיק את הקשר בין הכמיהה והחיפוש שלי אחרי אבי, אחרי קשר עמוק ומיטיב עמו, ואת הסאב-טקסט שעובר בצורה עדינה בספר. אין זה רק מסע של אדם בעקבות גורלו, אלא מסע נואש בניסיון של האב להציל את הקשר עם בנו.

אחרון עלה שוב תמיר אשמן, מטפל קבוצתי בקבוצות גברים ומרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב, שטווה ביד אמן שתי וערב של התייחסויות לתימות המרכזיות שעלו במהלך היום, תוך שהוא מאגד אותן תחת ההצעה לכינון של שיח או שפת גבריות חדשה. במרכזה של שפה זו, האומץ להיות תלוי באחר אל מול ההתקפה הגברית על "צרכי תלות". תמיר חשף בגילוי לב מתהליכי ההסללה לגבריות שחווה בילדותו, ניואנסים דקים של דיכוי גברי כלפי חולשה ורגש אשר הדהדו גם לי מוכרים ומכאיבים. נדמה שלתמיר היה עוד הרבה להוסיף, אך הזמן שנראה שעמד מלכת, הגיע לקיצו והשאיר אותי עם טעם של עוד.

מילותיו של סימינגטון (Symington, 1983) אודות פיתוח היכולת של המטפל לחשוב את המטופל ככזו המייצרת מרחב טיפולי חי הדהדו בי לאחר יום העיון. הבחירה להרגיש ולנהל דיאלוג בשפה של גבריות מייצרת מרחב פנימי של מגע ותיקון. ולצד זה האפשרות לחלוק חולשה ולהיעזר בקבוצת גברים מחזירה אותי לראשית הדברים, ול"יכולת להיות ביחד".

 

מקורות

בליי, ר. (2008). אנשים כמונו. תל אביב: הוצאת קשב לשירה.

בן-ארי סמירה, ק. (2015). האב הסמוי מעין. תל אביב: רסלינג.

גלוזמן, מ. (2007). הגוף הציוני- לאומיות, מגדר ומיניות בספרות העברית החדשה. תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד.

ויטגנשטיין, ל. (1994). מאמר לוגי פילוסופי. תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד.

כץ, ע. (2009). אינטיליגנציה אבהית. תל אביב:מטר הוצאה לאור.

פירסיג, ר,מ. (1978) זן ואמנות אחזקת האופנוע. תל אביב: זמורה- ביתן הוצאה לאור.

צלמונה, י. (2011). 100 שנות אמנות ישראלית. ירושלים: מוזיאון ישראל.

קונל, ר. (2009). גברויות. חיפה: פרדס הוצאה לאור.

קימרלינג, ב. (2001). קץ שלטון האחוסלי"ם. ירושלים: כתר.

שטיין, י. (2005). הלא מודע במדע ובפסיכואנליזה. ירושלים: מאגנס.

Solnit, R. (2015). Man Explain Things to Me. Chicago: Haymarket Books.

Symington, N. (1983). The analyst's act of freedom as agent of therapeutic change. International Review of Psycho-Analysis, Vol 10(3), 283-291.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

פריד, א. (2016). "אני לא לבד" - סקירת יום העיון גבריות ואבהות בתקופה של שינוי. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 25/6/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3468

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ברכה הדרברכה הדר9/10/2016

תגובה נשית ליום עיון על גבריות ואבהות. שלום אורי,

לא מזמן קראתי מה שכתבת בנושא "שוכבים כדי לא לגעת" (אם איני טועה בשם). מאד אהבתי ונדמה לי שגם הגבתי.
קראתי את התיאור של יום העיון הזה והצטערתי שלא נכחתי בו, ושאלתי את עצמי האם היו שם גם נשים, וגם חשבתי שהלואי והיינו יכולים לחבר יותר בין הנושאים הגבריים והפמיניסטיים. אני אישה וכל מה שדובר ביום העיון רלבנטי גם עבורי בגלל הקשר הקשה שהיה לי עם אבי, ובגלל שהחוויות שלי מזוגיות עם גברים טעונות בקושי שלהם להכיר בכאב שלי, לבקש סליחה, להשאיר לי את מתחם האימהות ולנוע במתחם האבהות, וכו, וכו-
לא כאן המקום לפרט את כל זה.
תודה על הפירוט - באמת נתת תחושה כאילו הייתי שם.
ברכה הדר

אלון פליישראלון פליישר9/10/2016

תודה רבה. שוב, תודה על הסקירה המרתקת.
רק חוזק בעיני צערי במקור על כך שלא יכולתי להשתתף ביום העיון ..

נחל איתיאלנחל איתיאל8/10/2016

סקירה ממצה ומרתקת.. נהניתי מאד לקרא את סקירת יום העיון.ה"גבריות" כנושא חברתי, מקצועי ומחקרי זקוקה לאנשים שיצליחו להמשיג את פירות הדיונים כמו זה שנערך ביום העיון.

עמית פכלרעמית פכלר2/10/2016

תודה אורי + פול סיימון. סקירה נהדרת של יום עיון חשוב ומרחיב-דעת. מצד אחד הצטערתי שלא נכחתי בו, מצד שני הרשימה שלך מילאה עבורי במעט את החסר. ובנוגע לפול סיימון, הנה עוד נוכחות אבהית מיטיבה בשיר מאוד נידח שלו: Maybe I think too much חלק ב' (יש לשיר גם חלק א', קצבי יותר עם מילים אחרות; שניהם מתוך האלבום Hearts and Bones).
העיבוד המוזיקלי הוא של שיר ערש. עניין נוסף: אצל סיימון ואצל כותבים אחרים, ההתייחסות ל'אב' ול'בן' מקפלת בתוכה גם קונוטציות ארכיטיפיות-נוצריות של השילוש הקדוש. בקריאתי את השיר הזה, סיימון פותח בעקיצת פסיכואנליטיקאים למיניהם, בהמשך הוא מציע פתרון אבהי לאי-שקט פנימי:

The smartest people in the world
Had gathered in Los Angeles
To analyze our love affair
And possibly unscramble us
And we sat among our photographs
Examined every one
And in the end we compromised
And met the morning sun
Maybe I think too much
Maybe I think too much
Maybe I think too much
Maybe I think too much

They say the left side of the brain
Dominates the right
And the right side has to labor
Through the long and speechless night
And in the night
My father came to me
And held me to his chest
He said there's not much more that you can do
Go on and get some rest
And I said yeah
Maybe I think too much
Maybe I think too much
Maybe I think too much
Maybe I think too much