×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

מאמרים

הבחירה כתהליך של אובדן התפתחותי

במאמר זה דנה המחברת בקושי לקבל החלטה מתוך התייחסות לתהליך הבחירה כתהליך של אובדן. המחברת מציגה את יכולת הבחירה כהישג התפתחותי הכרוך באתגרים רגשיים. חוויית האובדן מוצגת מנקודות מבט שונות תוך שזירה של תיאוריות מגוונות המתייחסות כל אחת מכיוונה לאובדן שבבחירה. מתוך כך מוצג הטיפול ובאמצעותו היכולת להכיר בכאב הכרוך באובדן זה ככלי להרחבת המרחב וחופש הבחירה של האדם.

מתפרסם מ 25/9/2016 | 5,159 צפיות

תגיות: | | |

 

הבחירה כתהליך של אובדן התפתחותי

 

מאת כרמית רובין

 

מבוא

אנשים רבים חשים תקועים כשהם ניצבים מול הצורך לבחור. הם מגיעים לטיפול מתוך הצורך לבחור במקצוע, בדרך ובמשמעות. הם עסוקים בבחירה הזוגית; בקושי לבחור בן זוג או בקושי לברך על הבחירה בדיעבד. לעיתים הקושי לבחור גדול כל כך, עד שהם מעדיפים לבחור שלא לבחור. בחירה כזו עשויה להתבטא בשיתוק ובחוסר תנועה, בבחירה מרובה שבה לא נדרשים לוותר על כלום, או במחשבות טורדניות ומעייפות סביב ההתלבטות.

לפני שנים רבות ראיתי סרט שאינני זוכרת את שמו, ובו הגיבור עובר במסעו הרפתקאות רבות עד שהוא מגיע אל ים האפשרויות, שם הוא נעצר. מתוך הרהור בשאלת הבחירה מול ים האפשרויות עלה בדעתי שיתכן שהעצירה קשורה בכך שהבחירה עצמה היא אבדן; של האפשרויות האחרות הקיימות בעולם, או אולי של הפנטזיה נטולת הגבולות והאינסופית כשהיא ניתצת אל קרקע המציאות. במאמר זה אבקש להעמיק את ההתבוננות בתהליך הבחירה כבתהליך של אובדן. אבקש לטעון כי מדובר באבדן התפתחותי, שההתמודדות עמו מצמיחה על אף שהיא כואבת. לשם כך, אציג רעיונות תיאורטיים שונים המתייחסים לתהליך קבלת ההחלטות מתוך ניסיון להבין מה אנו מאבדים בבחירה. באמצעות רעיונות אלו, אבקש לדון בקושי שלנו להכריע, לבחור ולהחליט, ובחשיבותה של היכולת לבחור מתוך הכרה בכאב הכרוך בה.

חופש בחירה

חופש ובחירה הם מושגים ייחודיים לבני אדם. האדם זקוק כאוויר לנשימה לתחושה שהוא מסוגל להתעלות מעל מצבו ולהיות היוצר של גורלו. ויקטור פרנקל (1985) מתאר את הצורך של האדם להכריע בשאלות הנוגעות לחייו. בראש ובראשונה, הוא טוען, האדם אחראי למציאת תשובה נכונה עבורו בשאלה מהי המשמעות האמתית הטמונה בהם. לטענתו, יש לראות את האדם כאחראי לבחירותיו. גוטמן (2007) גורס כי פרנקל, בהשפעתו של ניטשה, טען למעשה שהדרך שבה פוגשים אנשים את אתגרי החיים היא שקובעת את משמעות חייהם. כך, על אף שאין ביכולתו של האדם לשנות את המצב החיצוני, הוא עדיין יכול לשנות את משמעותם של הדברים. על פי טענה זו, חופש הרצון קיים רק כאשר האדם ער לבחירותיו ומוכן לקבל על עצמו את תוצאותיהן, ולכן הוא מבטא אחריות עמוקה ומחויבות לחיים.

חופש הבחירה הוא איפה חלק מהגדרת החוויה האנושית. הוא מהווה גם פתרון אמוני וערכי לשרירותיות של הגורל על ידי יציקת תוכן ומשמעות הן למה ש"קורה לי" והן למה שאני בוחר לעשות.

עם זאת, בתוך הקריאה של פרנקל לבחור, ישנה תביעה ללקיחת אחריות ו"לבגרות". ההיענות לתביעה זו יכולה לעיתים להחוות כאבדן. פרום (1977) מתאר את הבחירה הראשונה של האדם בגן-עדן, הבחירה לאכול מפרי עץ הדעת. במעשה זה ויתר האדם על האחדות ההרמונית עם הטבע, שבה לא הייתה לו בחירה, חופש או מחשבה. האכילה מפרי עץ הדעת היא אמנם צעד של יציאה משעבוד לציווי האל אל עבר החופש לממש את אנושיותו, אולם בצידה יש מחיר. היא מרחיקה את האדם מהאחדות עם הטבע והזולת ומותירה אותו עירום, מבויש, בודד, חסר אונים ומלא פחד. באופן דומה, בכל בחירה שאנו מקבלים טמון ויתור. לכן, בקריאת החיוב לחופש הבחירה של פרום ופרנקל אין הם מציעים נחמה, אלא תביעה לגדילה ולאחריות. ישנה הכרה בכך שבחירה היא הכרחית כדי לחיות חיים שלמים ומלאים. אולם עצם הבחירה לא יכול להבטיח בהכרח חיים טובים ושמחים יותר, אלא רק חיים שיש בהם אפשרות למשמעות. בחיוב הבחירה כבר מתואר מחירה – האחריות שמלווה אותה הופכת את האדם לאדון לגורלו, אך גם לבודד באדנותו.

הפרדוקס של חופש הבחירה: בחירה כמצמצמת חופש

בפסיכולוגיה של קבלת החלטות מקובל להתייחס למושג של חרטה ספונטנית. חרטה ספונטנית מתארת תופעה של שינוי עמדה המתרחש ברגעים שלאחר קבלת ההחלטה, ללא כל הסבר נראה לעין. ברהם (1966, 1972, אצל ג'ניס ומאן, 1991) טוען כי החרטה הספונטנית מתעוררת בשל הגבלת חופש הבחירה. כל אימת שאדם מקבל החלטה נשללת ממנו החרות לדחות את ההחלטה שנבחרה ולבחור את החלופה שנדחתה. לכן, עצם הגבלת החרות שנובעת מן ההחלטה יגרום לחוסר נחת ממנה. כלומר, עצם הבחירה, שהיא ביטוי לחירות ולאחריות עליהם מדבר פרנקל, למעשה גם מגבילה את החופש בכך שהיא בעצם תוחמת את מרחב האפשרויות.

ניתן לומר אם כן שהחרטה הספונטנית משקפת חרדה מפני תחושת אבדן. לפי ברהם נטען שהאובדן הוא של תחושת החירות וחופש הבחירה, ולא של האפשרויות עצמן. בדיון של לקאן על האיווי לעומת הממשי ניתן למצוא רעיונות דומים: לקאן טוען שהאיווי הבלתי מודע נע מסביב לדבר הממשי, כאשר החוק מונע ממנו לפרוץ את שרשרת המסמנים על מנת שהאדם לא יגיע להתענגות הפרה-אדיפלית שהיא מסוכנת, חייתית, פסיכוטית (בנימיני, 2009). החוק מהווה רשת של עקרונות אוניברסליים המאפשרים קיום חברתי. בהקשר של בחירה אפשר להניח שכשהאדם בוחר במסומן הוא למעשה בוחר תחת חופש חלקי שמערכת החוקים מאפשרת לו. לבחור באיווי פירושו הרס ואבדן מוחלט של האנושיות, אך לבחור במסומן פירושו לוותר על התשוקה הגולמית. זהו הפרדוקס של הבחירה החופשית – כדי לבחור בחירה חופשית עלי לוותר על החופש שלי או שאצטרך לוותר על האנושיות שלי ובכך בעצם גם אוותר על הבחירה החופשית.

חוסר ודאות

מרכיב מרכזי שיש להביא בחשבון כאשר מתייחסים אל חופש הבחירה הוא תנאיי אי-הוודאות האופפים אותה. הקושי לקבל החלטה יכול לנבוע מכך שבאופן מובנה אנו בוחרים מתוך חוסר ודאות לגבי התוצאה שתתקבל מהחלטתנו. המלט במונולוג המפורסם של "להיות או לא להיות" מתאר את הקושי להכריע במצב של חוסר ודאות:

לולא אימת דבר מה שאחרי המוות -
זו ארץ לא נודעת, שמכל באיה
לא שב עוד הלך - זו מביכה לבב
עדי אשר נבחר צרות שבעליל
מחוש עד זולתן אשר לא נדען.

(שיקספיר, המלט, מערכה 3 תמונה 1, תרגום א. שלונסקי, 1971)

כשהמלט מתלבט בהכרעה החשובה ביותר – לחיות או למות – הוא עומד נבוך מול חוסר הידיעה הגלום בהכרעה שבה חצי משוואה לוט בערפל. זוהי דוגמא קיצונית אך נכונה לגבי בחירות רבות ופשוטות בחיים, כגון בחירת עבודה או קבלת החלטה בנוגע לנישואין או לגירושין.

הפחד מפני חוסר הודאות הכרוך בבחירה בא לידי ביטוי במושג "חרטה מקדימה" (ג'ניס ומאן, 1991). מושג זה מתאר את כל הדאגות הפוקדות את מקבל ההחלטות לפני שנגרם לו נזק ממשי. אלו דאגות שכוללות תחושות של אשמה ובושה, מעוררות היסוסים וספיקות ומגבירות את החשש שכל האפשרויות של קבלת ההחלטה יגמרו בכי רע. חרטה מקדימה יוצרת השהייה בתהליך קבלת ההחלטה שמטרתה לבחון את הבחירה טוב יותר. ג'ניס ומאן דנים במלכוד הלא נודע עמו צריך להתמודד מקבל ההחלטות, שכן תמיד ישנם נעלמים או סיכונים לא ידועים. דבר זה גורם לו לעיתים להעדיף "לא להחליט" או להחליט החלטה שנראית על פניו לא רציונלית, אך מבטלת את החרדה שלו מפני התמודדות עם ה"לא נודע" הגלום בהחלטה.

אולם מעבר לכך שתנאי אי הוודאות מקשים על אומדן הרווח וההפסד העתידי שבבחירה, אותה עמימות יוצרת גם מרחב פנטזיוני בלתי מוגבל של אפשרויות. חוסר הידיעה של המלט בנוגע למתרחש לאחר המוות, מאפשרת לו לדמיין את המרחב הזה כפתרון אפשרי, אולי טוב יותר, למצבו. באופן דומה, אי הוודאות לגבי תוצאותיה של כל החלטה יוצרת ים של אפשרויות זמינות, המתקיים רק כאשר אנו לא בוחרים. האדם המודרני נהנה לכאורה מחופש רב יותר מאבותיו; הוא יכול לבחור מי יהיו מנהיגיו, היכן יגור ועם מי יינשא. אך יכולת הבחירה הזו מעמתת אותו עם כל אותן אינסוף בחירות שלא בחר.

מות הפנטזיות

ההתבוננות במרחב הפנטזיוני של האפשרויות מאפשרת לנו להבין מדוע אנשים מסוימים מתקשים יותר מאחרים בקבלת החלטות. הבחירה היא במידה מסוימת החלת מצב ממשי ומציאותי על מה שעדיין לא קיים. לדוגמא, יש לי אשליה לגבי זוגיות ואהבה, ואז אני בוחרת בבן זוג ומתאהבת. ניתן לומר שהאבדן הוא בכך שבבחירת בן הזוג אני למעשה מוותרת על כל מיליארדי בני הזוג הפוטנציאלים בעולם. אך יותר מכך, בעצם הבחירה אני נחשפת לכאב הכרוך בוויתור על אשליית הזוגיות.

קוהוט (1966) מדבר על השאיפות שלנו כנגזרות של מערכת פנטזיות גרנדיוזיות ינקותיות. הפנטזיה הגרנדיוזית מהווה את התוכן הרעיוני של העצמי הנרקיסיסטי. כשאנחנו בוחרים מה לשאוף, אנחנו בוחרים מתוך אותן פנטזיות. אם העוצמה של הפנטזיה תואמת את התכליתיות והמציאותיות של האני – היא תתרום להצלחתו של האדם. כאשר הנסיבות הן אוהדות, הצרכים הנרקיסיסטים והשאיפות עוברים אינטגרציה הדרגתית. ניתן ליהנות מפעילות ומהצלחות, ואידאל האני יוצר רצף עם האני בתחושה בריאה של כיוון. במצב כזה, גם כאשר ישנה אכזבה, היא עדיין מהווה אובייקט מועיל מבחינה הסתגלותית. אולם במקרה שבו האני לא מצליח לווסת ולפרוק את התביעות האקסהיביציוניסטיות של העצמי הנרקיסיסטי, תגיב האישיות בבושה לכישלונות מכל סוג (שם).

בהקשר של הדיון שלנו, ניתן לומר כי הבחירה תחווה כאבדן כשר ישנה אי הלימה בין גובה הלהבות של הפנטזיה הגרנדיוזית הזו לבין המימוש של היכולות במציאות. במצב זה לא מדובר בהכרח בכישלונות. הצלחה מציאותית אף פעם אינה תואמת את הפנטזיה הגרנדיוזית. עצם הקושי לווסת את אותן תביעות אידאליסטיות ושאפתניות הנובעות מצרכים נרקיסיסטים ינקותיים, יהפכו כל בחירה לאבדן בשל התנפצות הפנטזיה. כך, גם אם בחרתי מקצוע נפלא ואני מצליח בו מאוד, המימוש עדיין לא מגיע לקרסוליים של היכולות הגרנדיוזיות המפונטזות. לכן שאפתנות רבה ופרפקציוניזם מקשים על מימוש הבחירות השונות, שתוצאתן בהכרח מתסכלת.

הבדידות שבבחירה

לא רק הפנטזיה הנרקיסיסטית מאבדת מתנופתה עם ביצוע הבחירה, גם אשליית הביטחון הגלומה בתחושת האחדות עם האם או עם העולם מתנפצת כשהבחירה מפרידה בין נבחר ללא נבחר. באופן זה, הבחירה מפגישה אותנו גם עם חווית הנפרדות ומעוררת את החרדה הכרוכה בה. ויניקוט דן במרחב הפוטנציאלי שבו מתרחשת החוויה הסובייקטיבית. במרחב זה מתקיים מפגש בין מציאות לדמיון באמצעות המשחק; בין אשליה של יצירה לחוויה ריאלית של אומניפוטנציה. התינוק פוגש עולם שהוא גם מדומיין וגם קיים, שהוא בורא ומגלה בו זמנית. במרחב משותף זה, הכול אפשרי (קולקה, 1995). בשלבים הראשונים חווה התינוק את העולם כמיזוג ללא תנאי, בתחושה של אחדות וסימביוזה (מטרי 1994). בהדרגה, אשליית האחדות של התינוק נסדקת. כאשר הוא בוחר דבר מה, הוא יוצר הפרדה בין הדבר הנבחר לבין שאר הדברים שלא נבחרו. כך, הוא יוצא במובן מסוים מאותה אשליה של אחדות, ועוזב אט אט את המרחב הפוטנציאלי שבו הדברים גם קיימים וגם לא קיימים, ולכן הם אינסופיים.

אריך פרום (1977) דן בספרו "מנוס מחופש" בהיבטים הרגשיים, החברתיים והדתיים המגבילים את האדם מלממש את אנושיותו במלואה. הוא מתעכב על השלב החשוב בתהליך ההתפתחות של הפעוט, שבו הוא מגלה את הנפרדות שלו. תהליך זה מאפשר לאדם לחוש את כוחו, עצמאותו ויכולותיו, ומכאן את יכולתו לבחור ולהיות חופשי. אולם בה בעת, התבססותה של תחושת הנפרדות מגלה לו את בדידותו בעולם. פרום מתאר זאת כחוויה מאיימת ומעוררת חרדה וחוסר אונים. לטענתו, החרדה הזו היא הסיבה לכך שהאדם מנסה ליצור לעצמו זהות משותפת עם הטבע, עם כת או עם הדת. כך הוא מוותר על חלק מהחופש שלו על מנת לחוש את הביטחון שאלו מספקים.

בחירה כוויתור על חמדנות

בשירו "אני רוצה גם" כותב יהודה פוליקר בין היתר:

"גם אני רוצה לצאת, לשתות, לרקוד, לבגוד, לשדוד
גם אני רוצה לדפוק שמחת חיים ברמקולים של אוטו עם כבוד.
גם אני רוצה לחטוף, לאכול, לטרוף, לזלול, להקיא את הכל
לרמוס את כל מי שעומד בדרכי, לעמוד על שלי בלי ליפול.
גם אני רוצה אקדח קטן שפותח דלתות וסוגר עניין
אני רוצה לשלם במזומן מתחת לשולחן לאיזה עבד נאמן פודלמן.
גם אני רוצה לשלוף מהשרוול, לצחוק בביטול ולהגיד בזלזול:
קניתי, מכרתי, פתחתי, סגרתי, כיוונתי, יריתי, פגעתי בול.

אני רוצה הכי גדול, הכי מהר, הכי יפה.
אני רוצה הכל הכי טוב, הכי הרבה.
אני רואה את זה מולי, צבעוני, טבעי, על המסך שלי.
אני רוצה להיות שם, אני רוצה להיות שם,
אני רוצה גם, אני רוצה גם...

אבל איפה אני,
ואיפה כולם?
איפה אני,
איפה כל העולם?
מה אני יושב כאן סתם,
הכל כללי כמו הים,
אני רוצה גם, אני רוצה גם,
אני רוצה גם, אני רוצה גם...
......

אני רוצה להיות מוקף עיניים, שפתיים, רגליים וזרועות.
אני רוצה להיות הבן של כל האימהות."

שירו של פוליקר דן ברצון שיהיה לי מהכול: את כל החוויות שאני רואה וצופה בהם דרך המדיה. זוהי תשוקה מתמדת המושפעת מתרבות הצריכה, והיא כמובן בלתי אפשרית להשגה, שכן היא מוגזמת עד כדי גיחוך ("רוצה להיות הבן של כל האימהות"). כמובן שאם אני רוצה גם וגם וגם, תמיד אהיה מתוסכל מכל בחירה שאבחר. מלאני קליין (1957) רואה בחמדנות את אותה השתוקקות חסרת סבלנות שאיננה יודעת שבעה, החורגת מצרכיו של הסובייקט. כפי שמודגם בשיר, אין כאן צורך אמיתי. זוהי תשוקה להשיג עוד על מנת "לרוקן את השד מכל הטוב שבו" כפי שמתארת קליין, או לטרוף את כל העולם כפי שמתואר בשיר.

הוויתור על החמדנות הזו הוא מכאיב, שכן הוא מגיע עם הבנה שיש שם מישהו בחוץ שנפגע מהתוקפנות המלווה את החמדנות. בעקבות ההבנה שאני לא לבד בעולם, מתעוורת האחריות המלווה את הבחירה לתקן. אולם בה בעת הבנה זו מעוררת חרדה שמא פגעתי באובייקט האהוב. זוהי חרדה חיובית המביאה להתפתחותה של עמדה דיכאונית. קליין טוענת כי הכרה זו מקבילה לתהליך של אבל על האובייקט הפנימי שנהרס במתקפה עליו. בעקבות ההכרה ישנו רצון לכונן את האובייקט הפנימי מחדש על ידי בנייה מחודשת של הטוב שבתוכו (קליין, 1952).

אוגדן מרחיב את דבריה של קליין וטוען כי על מנת לגלות את האובייקט החיצוני, על התינוק לוותר על האשליה של אובייקט פנימי אומניפוטנטי (אוגדן 2003). על פי טענה זו, היכולת שלי לבחור את הדרוש לי מתוך ים האפשרויות, כרוכה בהכרה במשאבים המוגבלים בעולם. ניתן לראות כיצד העמדה הדיכאונית, המוותרת על החמדנות שאינה יודעת שובעה, מחייבת את אותה אחריות שפרנקל התייחס אליה שהזכרנו בתחילת הדיון. זוהי אחריות כלפי אחר, כלפי העולם, ובהמשך כלפי עצמי, מתוך הכרה בנפרדות.

בחירה כהחמצה

"יותר מדי תקוות
שברחו מאדוניהן.
יותר מדי חולמים.
פחות מדי חלומות,
אשר פתרונם יהפוך את תולדות העולם
כחלומות פרעה.

חיי נסגרים מאחורי.
ואני בחוץ, כלב
לרוח האכזרית והעיוורת,
שתמיד דוחקת בגבי.
אני מאולף קם ויושב
ומחכה להוביל אותה דרך הרחובות של חיי,
שיכלו להיות חיי האמיתיים."

( יהודה עמיחי, מתוך: "יותר מדי")

בשיר זה של יהודה עמיחי בא לידי ביטוי ההיבט הטראגי של הבחירה, אשר עשויה להביא לתחושת ההחמצה. זהו תיאור האדם המביט לאחור אל עבר בחירותיו ורואה לחרדתו כי כל הבחירות שעשה הובילו אותו אל חיים חסרי משמעות. הדובר בשיר מזכיר את האדם בסיפורו של קפקא העומד שנים ומחכה מול השער. בערוב ימיו הוא מגלה כי יכול היה להיכנס לו רק רצה, אך עכשיו כבר מאוחר מידי והשער נסגר בפניו (קפקא, 1915).

מה שבחרתי מעצב את חיי והופך להיות במידה רבה מי שאני. האם בחרתי טוב? האם הייתי מי שנועדתי להיות? כפי שאומר זושא בסיפור החסידי, "בבוא יומי הקב"ה לא ישאל אותי 'זושא!! מדוע לא היית הבעל שם טוב או משה רבנו?!!' הוא ישאל אותי 'זושא!! מדוע לא היית זושא?!!'".

הפחד מתחושת ההחמצה יכול להפוך כל בחירה למשמעותית, אך גם לרודפנית כשמתלווה אליה השאלה האם לא אתחרט על הבחירה. האם אני בוחר מתוך פחד? מתוך כורח? האם אני חושב שבחירה זו תאפשר לי להתבונן לאחור בערוב ימי ולהסכין עם הבחירות שבחרתי ושעיצבו את עולמי ואת חיי?

דיון

במאמר זה מוצגים היבטים שונים של הקושי בבחירה והכרעה. ניתן לראות שהבחירה יכולה להחוות כאבדן בשל סיבות מגוונות: העובדה שהבחירה מצמצמת את חופש הבחירה שלי; הקושי להכריע בשל אי הוודאות והפחד מתוצאות הבחירה; הצמצום שבבחירה והתנפצות הפנטזיה שהכל אפשרי או שאני כל יכול; החרדה מפני הנפרדות; הוויתור על החמדנות שבה "אני רוצה הכול". בכך, הבחירה מחייבת התבגרות, לקיחת אחריות והכרה בנפרדות שלי מהאחר. היא מאפשרת מעבר לעמדה הדיכאונית והכרה בהיותי מוגבל ובן תמותה, שכן לא אוכל להיות "בן של כל האימהות". אני בן של אימא אחת, שיום אחד תמות, כפי שאמות גם אני. מכיוון שחיי אינם בלתי מוגבלים, נשאלת השאלה האם בחירותי מימשו את כל מה שיכולתי להיות? האם הם ביטאו את מה שרציתי לבטא? את היצירתיות ואת האנושיות שבי? אני מאמינה שהתשובה לשאלה זו אף פעם לא שלמה, ושתמיד תתלווה תחושה מסוימת של החמצה לכל בחירה, מעצם המוגבלות האנושית שבה.

ויניקוט (1970) מציג את היצירתיות כתנאי לחיים בעלי משמעות. הוא תופס את היצירתיות כשימור של היכולת לברוא את העולם במהלך החיים. לדעתי, יצירתיות היא סוג של בחירה שנמצאת במרחב ביניים. במרחב זה יש אפשרות לברוא פעם אחר פעם את המשמעות של הבחירות היומיומיות במישור הפנימי, כמו גם להכריע בעזרתה הכרעות חדשות בעולם המציאות המשתנה. זוהי אולי הבחירה שאינה משתקת, בחירה שיש בה יצירתיות מתמדת והבניה מתמדת. הבחירה ביצירתיות הזו היא גם בחירה בהשתנות, שתמיד מגלמת בתוכה איבוד של מה שהיה רק כדי למצוא אותו ולברוא אותו שוב מחדש באופן חי.

במובן זה, טיפול יכול לאפשר מרחב מתבונן על כל היבטי הבחירה, האבדן, החרדה, החופש והאחריות. כך ניתן לעזור לאדם המבקש להתפתח אפשרויות לתנועה פנימית אל עבר האחריות והיצירתיות, תוך כדי הכרה באבדן ובכאב המגדל שבבחירה החופשית.

 

מקורות

אוגדן ,ת.ה. (2003). מצע הנפש. תל אביב: תולעת ספרים.

בנימיני, י. (2009),השיח של לקאן . תל אביב: הוצאת רסלינג

גוטמן, ג.(2007) האם איחרתי את הרכבת? משמעות החיים במחצית השנייה של החיים. מודן: בן שמן.88-87.

גניס ל. א. מאן ל.(1991) תהליך קבלת החלטות, ניתוח פסיכולוגי של קונפליקט, בחירה ומחויבות. תל אביב: הוצאת משרד הביטחון.

ויניקוט, ד.ו.(1970). חיים של יצירתיות. בתוך ד.ו. ויניקוט. (1995) הכול מתחיל בבית. תל אביב: דביר.

עמיחי, י. (2004) "יותר מידי". שירי יהודה עמיחי. תל אביב: שוקן.

פוליקר, י. גלעד, י. (1995) אני רוצה גם. הילד שבך. NMC הד ארצי.

פרום, א. (1977) הופעת היחיד והמובנים השונים של החופש. מנוס מחופש. תל אביב: דביר.

פרנקל, ו.א. (1985). השאיפה למשמעות. תל אביב: דביר. 77-79

קוהוט, ה. (1985) צורות והתמרות של נרקיסיזם . פסיכולוגית העצמי וחקר רוח האדם הרהורים בגישה פסיכואנליטית חדשה. תל אביב: תולעת ספרים, 2007.

קולקה, ר. (1995) . המשכיות מהפכנית בפסיכואנליזה על ויניקוט וספרו "משחק ומציאות". שיחות. 9 (2) 100-110.

קליין, מ. (1952). מסקנות תאורטיות אחדות על אודות חייו הרגשיים של התינוק. בתוך י. דורבן,( עורך) כתבים נבחרים .תל אביב: תולעת ספרים. (2003)

קליין. מ (1957). צרות עין והכרת תודה. בתוך י. דורבן,(עורך) כתבים נבחרים . תל אביב: תולעת ספרים. (2003)

קפקא י. (1915) המשפט תרגום א. כרמל (1992) תל אביב: שוקן. 205-206.

שייקספיר, ו. (1971). המלט. (א. שלונסקי , מתרגם) חדרה: ספרית פועלים.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

רובין, כ. (2016). הבחירה כתהליך של אובדן התפתחותי. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 20/10/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3464

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דורית נצרדורית נצר8/10/2016

תודה. נהנתי מאד מהקריאה ומהאינטגרציה הנבונה של נקודות המבט השונות הקשורות בבחירה.
הייתי מוסיפה שקיים כל הזמן ממד נוסף של בחירה שנוגע לאופן בו נתבונן על בחירותינו ונפרש אותם לעצמינו ולמטופלינו. והשווי משקל הזה בין הבחירה לבין השחזור ובין המודעות והאחריות לבין העיוורון והחלקים הלא מודעים הוא מרתק ועומד ביסוד של כל טיפול נפשי משמעותי

סילביה איילוןסילביה איילון26/9/2016

מרגש..........ממש חשוב!!! תודה רבה!!!!! אנושיה.