×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

מאמרים

המקרה של דוריאן גריי: על חיי הנפש והנרקיסיזם של הדמויות ברומן של אוסקר ויילד

המאמר עוסק בניתוח פסיכולוגי של אישיותו של דוריאן גריי, גיבור הרומן "תמונתו של דוריאן גריי" מאת אוסקר ויילד, כמיתוס מודרני של נרקיס. הוא מתאר את התפתחותו של דוריאן, איש צעיר ויפה תואר, בהשראת שתי דמויות גבריות בוגרות, אשר מפיחות בו חיים ומעצבות את זהותו ואת חיי הנפש שלו. המאמר מתאר את חייו של דוריאן כמסע שבו הוא נושא את דגל האתוס של נעורים נצחיים ומתאר את התפתחות הנרקיסיזם שלו, הניזון מהזדהות מלאה עם דמותו כפי שהיא מופיעה בציור דיוקנו, דמות שעוברת אידיאליזציה בעזרת "אבותיו" הרוחניים.

מתפרסם מ 20/9/2016 | 3,075 צפיות

תגיות: | |

 

המקרה של דוריאן גריי: על חיי הנפש והנרקיסיזם של הדמויות ברומן של אוסקר ויילד

 

מאת מנשה כהן

 

 

"רק בבואה של עצב / פנים בלי לב", מתוך המלט לשייקספיר (מצוטט בספר, עמ' 232).

 

הספר "תמונתו של דוריאן גריי" מאת אוסקר ויילד פורסם לראשונה בשנת 1891. הרומן מגולל את סיפורו של דוריאן גריי, צעיר יפה תואר, המוכר את נשמתו, את האמת ואת היושרה שלו, תמורת שימור הנעורים וקידוש היופי הנצחי. דוריאן מתרגם אידיאל זה לשני תהליכים: מצד אחד היצמדות דוגמטית לדמות המשתקפת בציור של דיוקנו, ומצד אחר היסחפות לאורח חיים נהנתני, מושחת, פוגעני וחסר אמפתיה, בבחינת "אכול ושתה – כי מחר נמות". הספר מתאר תהליך של היקסמות אירוטית בין הדמויות, ויש בו משהו מתריס כנגד הסטטוס קוו החברתי של תקופתו. הוא מעורר תחושות אמביולנטיות כלפי דוריאן גריי וכלפי הדמויות המלוות אותו. אולי בשל כך הוא עורר ביקורת ומחאה בחברה האנגלית הפוריטנית, שלא יכלה לקבל פרובוקציה מוסרית המערערת על המוסר שלה ומקדשת אסתטיקה במקום אתיקה. מאז הופעתו זכה הספר לניתוחים ספרותיים רבים, הכוללים התייחסות לתפיסה האמנותית שהוא מציג. המאמר הנוכחי מתמקד בחיי הנפש ובעיוותים הנרקיסיסטיים בחייהם של דוריאן גריי ושל הדמויות המלוות אותו.

תקציר הסיפור

הספר מתאר את קורותיו של דוריאן גריי, צעיר יפה תואר, כפרי ותמים, המגיע ללונדון – העיר הגדולה. דוריאן גריי הוא אדם בעל תווי פנים אציליים ועדינים להפליא, המקרינים טוב לב, יושר, צדק, צניעות וענווה. דוריאן גריי הצעיר מתפעל מאורחות החיים בעיר התרבותית והסואנת. הוא חובר אל צייר מוכשר, באזיל הלווארד, המצייר את דיוקנו האישי. הדיוקן מצויר בנאמנות מופלאה למקורו החי ומשקף את הערצתו העזה של הצייר ליופיו ולתמימותו של דוריאן.

בסטודיו של באזיל פוגש דוריאן את הלורד הנרי, איש החברה הגבוהה, אשר מתפעל אף הוא מיופיו ומתמימותו של העלם הצעיר, ומעניק לו נאום על חשיבותם ועל ערכם של היופי והנעורים החולפים. דוריאן גריי הצעיר מתרשם ומושפע מן הנאום. הוא נעצב על ארעיותם של היופי והנעורים, ובצערו הוא מביע משאלה, שתמיד ימשיך להיראות צעיר ויפה כמו בתמונה, ואילו היא תזדקן ותתכער במקומו. הספר מתאר את קורותיו ואת מאבקו הפנימי של דוריאן, הנושא את דגל האתוס של נעורים נצחיים, וכדרכו של נרקיס המיתולוגי נצמד לדמותו היפה המגלמת בעיניו ובעיני מעריציו את האידיאה של טוהר ושלמות שאותה יש לשמר בכל מחיר.

ניתן לראות בסיפור של דוריאן גריי גרסה מודרנית של המיתוס העתיק של נרקיס המתאהב בבבואה המשתקפת לו במי האגם, כפי שמתואר במקורות שונים (מילר, 1992; קריסטבה, 2006; כהן, 2016). ואכן, "ברגע של משובה חיקה את נרקיס ונישק – או העמיד פנים שנישק – את השפתיים המצוירות שחייכו אליו עכשיו באכזריות כזו. בוקר אחר בוקר ישב מול התמונה והתפעל מיופייה, לעתים היה נדמה לו שכמעט התאהב בה (עמ' 130). ובדומה לנרקיס המיתולוגי, כך מוצג דוריאן גריי:

דוריאן התקרב בשוויון נפש אל התמונה. כשראה אותה נרתע לאחור, ולחייו הסמיקו לרגע מרוב עונג. מבט של חדווה עלה בעיניו, כאילו הכיר את עצמו בפעם הראשונה. הוא עמד שם דומם ומשתאה [...] המודעות ליופיו באה לו כהתגלות. מעולם לא הרגיש כך [...] ואז בא לורד הנרי ווטון, עם שיר ההלל המשונה שלו לנעורים והאזהרה הנוראה שלו מפני קוצר ימיהם [...] כעת, כשעמד והתבונן בהשתקפות יופיו, הבזיקה בו כל ממשותם. כן, יבוא יום ופניו יהיו קמוטות וכמושות, עיניו קהות ודהויות, גופו החינני מעוקם ומעוות. הארגמן ייעלם משפתיו. החיים שיעצבו את נפשו ישחיתו את גופו. הוא יהיה מבעית, מתועב ודוחה (עמ' 54).

האידיאלי הוא הריאלי

דוריאן גריי הוא הדמות המרכזית בספר. הוא בחור צעיר ויפה תואר, מושלם על פי כל התיאורים. באזיל הצייר מצייר אותו מתוך השראה והתפעלות בלתי מסויגת מיופיו, ולורד הנרי מוסיף שבחים ללא גבול וכורך את היופי בכל מה שנעלה ונשגב, מעין התגלמות של אידיאה אפלטונית של שלמות וטוהר נצחי. דוריאן מפנים את הדמות כפי שמשתקפת לו דרך הציור ודרך התגובות של הצייר וחברו כדמות אידיאלית, ומעתה האידיאלי והריאלי נעשים ישות אחת בנפשו.

הוא מפתח יחס דומה של אידיאליזציה כלפי העולם וכלפי אנשים. בחורה צעירה בשם סיביל, שראה על במת התיאטרון, נתפסת על ידיו כיפה, כנפלאה, ככליל השלמות, אך בהמשך, כשהוא מתאכזב ממשחקה, סר חינה בעיניו והוא דוחה אותה מכל וכול. סיביל, שהתאהבה בו עד כלות (בדומה לנימפה אקו במיתוס של נרקיס), איבדה את העניין במשחק ואת היכולת לשחק, מאחר שמצאה את האהבה שהתמסרה לה בכל מאודה. אפשר לומר שסיביל התיקה את האנרגיה הליבידינלית שלה מהשקעה נרקיסיסטית בעצמה והעבירה אותה לאובייקט נאהב, לדוריאן, שנשאר משוקע בעצמו ובסוליפסיזם הנרקיסיסטי שלו.

בהמשך סיביל נמצאת מתה, כפי הנראה שמה קץ לחייה. דוריאן מתייסר מעט על מותה, ולרגעים חש שהוא גרם לו, אך במעשה לוליינות אינטלקטואלית ומילולית, המלווה אותו לאורך הספר, ובעזרתו של לורד הנרי, הוא מצליח להפוך את מותה לסיפור שאינו קשור אליו כלל, כפי שנוהגת אישיות נרקיסיסטית בקרובים לה. אפשר לראות זאת למשל בטיפול, כאשר המטפל מפנה את תשומת הלב לקשר אפשרי בין התנהגותו או מעשיו של הנרקיסיסט לבין קושי של בן/בת זוגו או של ילדו, הוא נוטה לדחות אפשרות זו מכל וכול. התנהגותו של דוריאן משקפת את ההגנות הנרקיסיסטיות הנוקשות המונעות אפשרות שמשהו יפגום בחוויית השלמות של העצמי (מנזנו ושות', 2005; כהן, 2016).

לורד הנרי ממלא ברומן תפקיד של מנטור במסע החניכה של דוריאן גריי. מלבד התכנים והערכים שהוא מעביר לו, הוא מלעיט אותו בדברי רהב ומלמד אותו להשתמש במנגנונים של רציונליזציה ואינטלקטואליזציה כדרך לשמר את שלמות הדוקטרינה שלו, וכך לבודד את רגשותיו, לשמר את עליונותו ולשחרר אותו מכל אחריות מוסרית: "כשאדם מתייחס לחיים באופן אמנותי, מוחו הוא הלב שלו" (עמ' 232). במובן זה לורד הנרי ממלא את תפקיד ההורה הנרקיסיסט, בדומה לאימהות בספר "הדרמה של הילד המחונן" מאת אליס מילר (1992). גם הוא, כמו האימהות המוצגות אצל מילר, שמאדירות את ילדיהן וחיות דרכם, כולא את דוריאן באידיאליזציה שהוא כופה עליו, וחי דרכו את משאלותיו הנרקיסיסטיות.

הסיפור המקביל בדיאלוג של דוריאן גריי עם עצמו מתהווה כשהוא מתחיל לראות שינויים ועיוותים בדמות המצוירת, שינויים שהוא רואה בהם כיעור, רוע ומפלצתיות ההולכים ומתגברים. הוא אינו יודע את נפשו והוא מתמלא חרטה על מה שעולל לסיביל, וככל שהוא מעמעם את רגשות האשמה שלו הוא מזהה בציור יותר כיעור ויותר רשעות. הוא אינו שם לב שהמשאלה שלו – שהוא יישאר צעיר ויפה והציור יזדקן במקומו – מתגשמת בדרך לא צפויה, כדרכם של אירועים בעלי אופי מיתולוגי.

פניו היפים ודמותו המדהימה בציור משמשים בסיס להאדרה עצמית, להתענגות ולרהב ללא גבולות על סגולותיו ומעלותיו. הוא רואה בעצמו כליל השלמות ומטפח תפיסה עצמית אומניפוטנטית וגרנדיוזית, שהיא מאפיין נוסף של אישיות נרקיסיסטית:

לעתים היה נדמה לדוריאן גריי כי ההיסטוריה כולה אינה אלא רישום של חייו שלו, לא כשם שחי אותם מצד המעשים והעובדות, אלא כפי שנבראו בדמיונו, כפי שהתנהלו במוחו ובתשוקותיו. הוא חש כאילו הכיר את כולם, את כל הדמויות הנוראות, המשונות הללו, שחלפו על במת העולם והפכו את החטא למופלא ומרושע כל כך, לחריף ולמעודן. נדמה היה לו שחייהם היו חייו באיזה אופן מיסתורי (עמ' 165).

לחיות מעבר לאתיקה

במסגרת תהליך ההשחתה המוסרית שהוא חווה, דוריאן גריי רוצח את באזיל, הצייר שצייר את תמונתו. באזיל מגיע לביקור לא מתואם מראש בביתו של דוריאן, בניסיון לעצור את הידרדרותו. הוא מדבר אל לבו של דוריאן, אך זה מתגונן והודף כל מה שנשמע כביקורת וכמתקפה על מי שהוא בעיני עצמו. באזיל משקף לו את הרוע שלו ביחסים עם אנשים ואת הפגיעה שפגע בהם בלי חשבון: "מילאת אותם בשאיפה לתענוג. הם ירדו לתהום. אתה הובלת אותם לשם" (עמ' 172). אך כאמור דוריאן אינו יכול לשאת את הביקורת, ובינו לבין באזיל מתפתח עימות מילולי, שהוא למעשה גם עימות דרמתי וכואב של דוריאן עם עצמו. דוריאן אינו יכול להכיל את סערת הנפש שלו וגם אינו רואה כל אפשרות לתיקון המעוות. ואז, מתוך טירוף של חיה נרדפת ותחושה בלתי נשלטת של שנאה כלפי באזיל, הוא רוצח אותו. לאחר מכן הוא כופה על מכר שלו, כימאי במקצועו, להכחיד את גופתו ולהעלימה.

באזיל ממלא ברומן את תפקיד המצפון שדוריאן מטשטש בעזרתו המסיבית של לורד הנרי, מתוך הלך הרוח של הדוניסט מושבע שהוא מעבר לכל אתיקה. לאחר הרצח של באזיל סימני אנושיות מתחילים להופיע בנפשו של דוריאן, ובדומה לרסקולניקוב ב"החטא ועונשו" של דוסטויבסקי (1995), המתייסר ומכה על חטא, הוא מדבר לעצמו, מהרהר: "איזה מין חיים יהיו חייו אם צללי הפשע שלו יציצו בו מפינות שקטות ביום ובלילה, יקניטו אותו ממקומות המסתור שלהם, ילחשו באוזנו כשישב על המשתה, יעירו אותו בשנתו באצבעות קפואות!" (עמ' 218).

בדומה לרסקולניקוב גם דוריאן עסוק בהעלמת סימני הרצח, מתוך רצון לא להשאיר סימנים כלשהם לחטאו. בדומה לרסקולניקוב, המפתח תיאוריה על "האדם הבלתי רגיל", גם דוריאן מתייחס לעצמו כאל אדם בלתי רגיל, שמותר לו לעשות דברים אסורים לבני תמותה "רגילים". דוריאן, כרסקולניקוב, מתלבט אם להתוודות על הרצח ושואל: "האם עליו להתוודות?" והתשובה היא: "לעולם לא". בשונה מרסקולניקוב דוריאן לא עובר בסוף הדרך מהפך נפשי, והורג את עצמו מתוך אמונה שכך הוא "יהרוג את חיי הנשמה המפלצתיים האלה" (עמ' 240).

כשדוריאן מבטא את חיבוטי הנפש שלו מול לורד הנרי, מדבר על "מעשים נוראיים" שעשה בחייו וחותר לפי רוח הטקסט להתוודות על אותם מעשים, הלה דוחה לחלוטין כל אפשרות שדוריאן יכול להיות אשם במשהו, מסרב לאפשרות שיהיה פגם כלשהו בדמותו האידיאלית של דוריאן שלו. בכך הוא לא מאפשר לדוריאן להתוודות על הרצח של באזיל. לורד הנרי ממלא את תפקיד ההורה המזין את הנרקיסיזם של ילדו (הוא אומר לו למשל "אין לך שום דבר", כשזה מתלונן על קשיים וקונפליקטים ביחסים עם בני גילו). חשוב להדגיש שהיחסים בין לורד הנרי לדוריאן גריי מוצגים כיחסים סימביוטיים במלוא מובן המילה, שגם הם מאפיין טיפוסי של יחסים אינטימיים אצל אישיות נרקיסיסטית.

לורד הנרי מסרב לראות את דוריאן כבן תמותה ולהקשיב לו באמת, ודוריאן אינו מעז לספר ללורד הנרי את סוד הרצח של הצייר. הם אינם מצליחים לתקשר שלא דרך הפרסונה שלהם, שחוסמת תקשורת בין העצמיים האמיתיים שלהם. הנרקיסיסט אינו מגלה את המתחולל בנפשו פנימה, גם לאדם הקרוב ביותר. הסתרה זו הולמת את מה שכותב סימינגטון על הנרקיסיזם (Symington, 1993): "אדם שנשלט על ידי זרמים פנימיים של נרקיסיזם, תמיד מנסה להסתיר זאת. נרקיסיזם לעולם אינו עומד חשוף. זהו אחד ההבדלים בין אנוכיות (selfishness) לבין אגוצנטריות והתרכזות בעצמי (self-centeredness); אנשים נוטים להיות אנוכיים בפתיחות וללא בושה, אך לעומת זאת התרכזות בעצמי היא תכונה שתמיד מוסתרת" (עמ' 61, תרגום חופשי).

התפתחות הנרקיסיזם אצל דוריאן

לא ניתן להבין את התפתחות הנרקיסיזם אצל דוריאן גריי בלי להתבונן באישיותם ובמעשיהם של שני הגברים המלווים את התפתחותו מראשית הסיפור, בעיקר לורד הנרי שלקח תפקיד פעיל בחניכתו של דוריאן. באזיל הצייר הולך לאיבוד בהיקסמות מדוריאן גריי ומנסה לבודד אותו ממגע עם אחרים, ולורד הנרי מחדיר לדוריאן את רעיונותיו האקסצנטריים, הנעים בין אידיאליזציה של דוריאן והמסרים של ההדוניזם החדש, לבין הפחתת ערך (devaluation) של כל מה שקיים מחוץ לעצמו – מאפיין נוסף של דפוסים נרקיסיסטיים (כהן, 2016).

בתחילת הקשר שלהם דוריאן הוא קטין. על פניו הוא "טאבולה ראסה", קרקע פורייה להשפעה, בייחוד על ידי דמות גברית מבוגרת ששימשה לו דמות אב שלא היה נוכח בחייו. אמו מתוארת כאישה יפהפייה ורומנטית שסיכנה הכול למען תשוקה מטורפת: "כמה שבועות פרועים של אושר, שפשע מחריד ובוגדני קטע באבם. חודשים של ייסורים חרישיים, ואחריהם ילד שנולד בצער" (עמ' 64). הגבר בסיפור נהרג בדו-קרב כמה חודשים אחרי החתונה. דוריאן חש שירש מאמו את יופיו ואת הלהיטות ליופיים של אחרים. דוריאן גדל אצל סבו, "תחת שבטו של זקן קשה לב".

לורד הנרי מתחיל "להשקיע" בדוריאן ומחדיר בו אמיתות ורעיונות על החיים, על הנפש ועל האמנות. הוא ממש מתענג מחוויית הפלישה לתוך נפשו של דוריאן:

יש משהו מרתק בהפעלת השפעה. אין דבר שישווה לזה. להריק את נפשך לתוך דמות מקסימה ולתת לה להשתהות שם רגע, לשמוע את השקפותיך חוזרות אליך כמו הד, מלוות בנגינת התשוקה והנעורים, להעביר את המזג שלך לאחר, כאילו היה נוזל עדין או בושם משונה – יש בזה הנאה אמיתית, אולי ההנאה המספקת ביותר [...] העלם הזה הוא סמל מופלא, או לפחות אפשר יהיה לעצבו לסמל מופלא [...] אפשר לעשות בו הכול, אפשר להופכו לטיטאן או לצעצוע [...] כן, הוא ינסה להיות לדוריאן גריי מה שהעלם הינו – בלא יודעין – בשביל הצייר שצייר את הדיוקן הנפלא. הוא ינסה למשול בו – ולמעשה כבר השלים את חצי המלאכה. הוא יהפוך לבעליה של הנפש הנפלאה הזו. משהו ריתק אותו בעלם הזה, בנם של האהבה והמוות" (עמ' 65-64).

יש כאן הדגמה מרתקת של תהליך הפולשנות הנרקיסיסטית לנפשו של מושא נחשק, המתואר כאן כחוויה ארוטית שהנרקיסיסט נהנה ממנה כשהוא נשבה בקסמו של האהוב. ההיבט הפתולוגי בתהליך זה הוא השימוש שעושה הנרקיסיסט במושא אהבתו לצרכיו האישיים, בלי לתת את הדעת לגורלו של האהוב. זוהי התאהבות נרקיסיסטית עם אקורדים ברורים של שליטה ורכושנות, שבמסגרתה לורד הנרי הופך את דוריאן, מושא אהבתו, לחלק ממנו, בלפיתה סימביוטית שאינה מרשה לדוריאן להתרחק ולגלות את עצמו ואת עצמאותו הנפשית (כהן, 2016).

הפרדוקס הוא, שגם האוהב בחיבור הנרקיסיסטי מפסיק להתקיים כישות נפרדת, ובהיעדר נפרדות גם לא מתקיים ביניהם דיאלוג אמיתי. קיימת רק התמסרות טוטלית. כך חי כפי הנראה אוסקר ויילד עצמו, בטוטליות של יחסיו האינטימיים עם אהובו, ואף שאהובו הכאיב והכזיב, הוא אמר לו: "למען טובתי שלי לא נותר לי אלא לאהוב אותך" (ויילד, 1998; דיון על ההיקסמות אצל גונן, 2003, עמ' 166-163).

במישור הרעיוני לורד הנרי מציג גרסה חדשה של אתיקה שהיא הדוניזם חדש המנומק בהסברים על טהרתה של הנשמה המגשימה כל רגש ואיווי עד הסוף, כלומר ללא סייג כלשהו, בלי להביא בחשבון שמישהו יכול להיפגע מכך:

כל השפעה היא בלתי מוסרית, כי כשאתה משפיע על אדם, אתה מעניק לו כביכול את נשמתך. הוא כבר לא חושב את מחשבותיו הטבעיות. מעלותיו אינן ממשיות עבורו. חטאיו, אם בכלל קיימים חטאים, מושאלים. הוא הופך להיות הד למוזיקה של אחר, שחקן שממלא תפקיד שלא נכתב בשבילו. מטרת החיים היא התפתחות אישית. באנו לעולם לממש באופן מושלם את מי שאנחנו. בימינו אנשים פוחדים מעצמם. הם שכחו את החובה הנעלה ביותר, שהיא החובה שאדם חב לעצמו [...] אני מאמין שאילו האדם היה חי את חייו באופן מלא ושלם, אילו הגשים כל רגש, ביטא כל מחשבה, מימש כל חלום – אז היה עובר בעולם רטט רענן כל כך של חדווה, שהיינו שוכחים את כל תחלואי ימי הביניים (עמ' 48-47).

עוד מטיף לורד הנרי על התמסרות לפיתוי כדרך להתמודד איתו:

אנו נענשים על ההימנעויות שלנו. כל דחף שאנו מתאמצים לכבוש מקנן בנפש ומרעיל אותנו [...]הדרך היחידה להימנע מפיתוי היא להיכנע לו. אם תתנגד לו, נשמתך תחלה מרוב כמיהה לדברים שאסרה על עצמה ותשוקה למה שחוקיה המפלצתיים הפכו למפלצתי ולבלתי חוקי [...] לך מר גריי – גם לך, עם נעוריך האדומים כוורד ועלומיך הלבנים כמותו – יש תשוקות שעוררו בך פחד, מחשבות שמילאו אותך אימה, חלומות בהקיץ וחלומות ליליים שעצם זכרם עלול להעלות בלחייך כתם של בושה (עמ' 48).

דברים אלה מבטאים את הנרקיסיזם של לורד הנרי; הוא "משקיע" בדוריאן את נשמתו (את האמת הפנימית שלו) ובעצם חי דרכו. זהו מאפיין טיפוסי נוסף של אישיות נרקיסיסטית. הסופר-אגו שמפנים דוריאן כולל אידיאות ואידיאלים נשגבים יחד עם שחרור האיד מהמצפון, מהאיסורים ומהסייגים המתלווים לפונקציה הבסיסית של הסופר-אגו בנפש האדם. אך בעוד לורד הנרי מטיף נגד השפעה על אחרים, הוא מדבר באופן סוגסטיבי אל דוריאן גריי, ובמעין טרנס היפנוטי מחולל בנפשו מהומה רבה. דוריאן מודע למהומה זו, כפי שהוא מתבטא לאורך הספר: "כל אחד מאיתנו נושא בקרבו קורטוב מגן עדן וקורטוב מגיהנום" (עמ' 177); "לרגע חש בחריפות את העונג הנורא של חיים כפולים" (עמ' 194); "החיים האמיתיים הם תוהו ובוהו, אבל בדמיון יש משהו הגיוני להחריד. הדמיון הוא שמשלח את החרטה בעקבות רגליים חטאות" (עמ' 218); "אך אם אמנם הייתה זו רק אשליה, מה נורא לחשוב שהמצפון מסוגל להקים רוחות-רפאים מפחידות כל כך, לשוות להן צורה מוחשית ולגרום להן לנוע לנגד עיניך! (עמ' 218); "לנשמה ממשות נוראה. אפשר לקנות ולמכור אותה ולסחור בה עד אובדן. אפשר להרעיל אותה או להפוך אותה. לכל אחד מאיתנו יש נשמה. אני יודע את זה" (עמ' 232).

נראה שדוריאן מנסה ללא הצלחה ליישב את שטף ההבנות והסתירות שבתוכו והוא מאבד את עצמיותו המצויה בתחילת דרכה; הוא מאמץ מעל לכול את האידיאולוגיה של לורד הנרי על אודות האדם האידיאלי והאתוס של נעורים מופלאים. עבודת האינדוקטרינציה של לורד הנרי נעשית ברטוריקה סמכותית ובוטחת בעצמה בצורה של מסרים כפולים. למשל הוא מצהיר שאין להשפיע על אחרים ובו בזמן מחדיר את המסרים שלו: "מילים שנאמרו ספק באקראי, רצופות סתירות מכוונות – פרטו על מיתר סודי שמעולם לא נפרט עד אז" (עמ' 49).

הכפילות מלווה את גישתו ואת דבריו של לורד הנרי לאורך הדרך, ויסודה בפער המבלבל והפרדוקסלי בין ערכים מוצהרים לבין צרכים והתנהגות, בין רעיונותיו המפליגים על הגשמה והיעדר השפעה על האחר, לבין היצמדותו הרגשית לדוריאן וכיבוש נפשו. כך בדיוק נוהגת אישיות נרקיסיסטית. דוריאן מתואר במהלך הספר כהדוניסט מושבע, גבר המכור לריגושים, המצוי רוב הזמן במצב רוח היפומאני, שהוא דואג לתחזק ולתדלק בתהליך שכנוע עצמי באמצעות אלכוהול וסמים ובילוי במסיבות. ההתמכרות לריגושים מגובה באידיאולוגיה של ההדוניזם החדש שהוזכרה לעיל: "הסקרנות לגבי החיים שעורר בו לורד הנרי רק גוברת ככל שהוא מספק אותה. ככל שידע יותר, כן השתוקק להרבות דעת. קיננו בו תאוות מטורפות, שהפכו לרעבתניות יותר ככל שהשביען" (עמ' 151).

דוריאן, העלם הנצחי

דמותו של דוריאן גריי מופיעה במידה מסוימת כממשות דו-ממדית, והעומק שלו מתגלה דווקא במפגש עם הצל שלו, שעימו הוא מנהל מאבק או משחק מחבואים, כשהוא מצוי בנדנדה מתמדת בין לראות ולא לראות את הצללים בנפשו, באורח חייו וביחסיו עם אנשים. הצללים המוכחשים על ידי העצמי מושלכים החוצה בצורה של שלילה, פסילה והפחתת ערך. בסיפור הם מוקרנים לדיוקן המצויר שדוריאן עוקב אחריו בתשומת לב. כך הופכת התמונה המתעוותת לנייר לקמוס ולרנטגן של חיי הנפש הלא מודעים שלו. התמונה היפה הופכת למכוערת ולמפלצתית מכוח ההיצמדות העיקשת של דוריאן לדמות המצוירת, שבה היופי והנעורים אינם גוועים לעולם:

אני מקנא בכל דבר שיופיו אינו גווע. אני מקנא בדיוקן שלי שציירת. באיזו זכות הוא ישמר את מה שעליי לאבד? כל רגע חולף גוזל משהו ממני, ומעניק משהו לדיוקן. אוי, אילו רק אפשר היה שיקרה ההפך! אילו אפשר שהתמונה תשתנה, ואני אשאר תמיד מי שאני עכשיו! [...] דמעות נקוו בעיניו. הוא משך את ידו, צנח אל הספה וטמן את פניו בכרים, כאילו הוא מתפלל (עמ' 55).

דוריאן מהדהד את דמותו של פיטר פן והארכיטיפ של puer, ייצוגים של העלם הנצחי, אותה רוח נעורים סוחפת, הקוראת תיגר על הממסד ועל שגרת המבוגרים, שזרעיה מצויים בנפש האדם. דוריאן לא עשה תהליך התפתחותי המתבטא ברעיון היונגיאני של "מסע הגיבור", מסע התפתחותי לבניית האני הכולל התמודדות עם מכשולים והתגברות על תסביכי ילדות לא פתורים. רות נצר מתארת בהרחבה את המאפיינים של פואר בספרה "מסע הגיבור" (2011):

חייו של הפואר מושתתים על הנאות נעורים והמשחקיות הילדית. הוא מתקשה לקבל מחויבות וחי לפי עקרון העונג של סיפוקים רגעיים ומסרב לעבור לעקרון המציאות. נדמה לו שעדיין לא הגיע צו הגירוש מגן-העדן [...] הוא מתנגד לזמן, לעבודה, לסדר, להגבלות ולגבולות [...] ומסרב לקבל את הסבל ההכרחי של התפתחות הכרוך במודעות, בשינוי ובוויתור [...] קיימת אצלו אידיאליזציה לא בוגרת של הרמוניה וטוב מתמיד [...] הוא מרחף מעל הכול בממלכת הרעיונות, האידיאות והפנטזיות. חיי הדמיון שלו עשירים [...] הוא מתחזק את תחושת הגדלות והמיוחדות שלו באמצעות המעוף הגרנדיוזי שלו אל מרומי הפנטזיה. מכאן עלולים להתפתח אידיאליזם והעזת יתר, מתוך המראת היבריס גרנדיוזיות חסרת גבולות כשל איקרוס [...] הפואר-נרקיסוס חי את הארכיטיפי ואינו מתפתח (כאינדיבידואל). הזמן לא מותיר את סימניו בפניו, שנשארות צעירות. התוצאה המאוחרת היא של ריקנות ובדידות. למעשה, היעדר התפתחות וחיי הכחשה יוצרים קיום של עצמי כוזב [...] בפואר יש גם היבטים נרקיסיים, שמתבטאים בעיסוק בעצמו, בהיעדר עניין אמיתי בזולת ובהרגשה ש"החיים חייבים לו" עקב המיוחדות שלו, שלמעשה עדיין אין לה כיסוי, מאחר שהוא אינו מגשים את עצמו ואת ייחודו (עמ' 194-190).

תיאור זה הוא תשקיף נאמן של אישיותו והלך רוחו של דוריאן גריי. מצב הרוח ההיפומאני והאינפלציוני של דוריאן נראה לעתים כתגובת היפוך לדיכאון גברי סמוי, כפי שטרנס ריל מתאר בספרו "אני לא רוצה לדבר על זה" (1997). בכל רגעי המשבר שבהם מבליחה מודעות לעצמו ולמה שמתחולל בנפשו, הוא מצליח לחמוק ממפגש עם הצל שלו, בעזרת מנגנוני ההגנה שפיתח ובעזרת לורד הנרי שאץ להצילו מהתחברות לנשמה שלו, ונשאר דבק בדמותו. ריל מנתח את המיתוס של נרקיס, שהוא בעיניו "משל של שיתוק: העלם, המופיע תחילה בתנועה חסרת מנוח, נצמד לפתע לנקודה אחת ואינו יכול לעזוב את רוח הרפאים החמקמקה [...] הקללה של נרקיס היא השיתוק שלו, לא משום שאהב את עצמו, אלא משום שפיתח תלות בדימוי של עצמו. כמו האובססיה של נרקיס, דיכאון סמוי הוא ביסודו הפרעה בהערכה העצמית [...] נרקיס 'מלא גאווה אכזרית', מעמיד פנים שאי-אפשר לנגוע בו. אבל המיתוס מבין את סוד הפגיעות שלו. מאחר שחסרה לו היכולת לקיים יחסים אמיתיים, הוא מוקסם מבבואתו ובסופו של דבר משתעבד לה. מבחינה קלינית ניתן לשער כי הבחור הצעיר הזה מעולם לא פיתח את הכושר להפנים אהבה, לקבל אותה ולהפוך אותה לשלו" (שם, עמ' 33-32).

ברגע של מודעות מגלה דוריאן את המתחולל בנפשו כשהוא מרגיש שאינו יכול לאהוב: "'הלוואי שיכולתי לאהוב!', זעק דוריאן גריי כשנימה עמוקה של עצב בקולו, 'אבל כנראה איבדתי את הלהט, שכחתי את התשוקה. אני מרוכז מדי בעצמי. האישיות שלי הפכה לנטל. אני רוצה לברוח, להסתלק, לשכוח. עשיתי שטות שבאתי לכאן' " (עמ' 222).

הסבל של גבר שנעשה מודע לחוסר יכולתו לאהוב מצוי גם במחזהו של איבסן, "פר גינט". רולו מיי (2001) מנתח מחזה זה ומציג אותו כמיתוס של הגברים במאה העשרים. זהו מסע שבו עובר פר ממצב של התבדלות, חוסר יכולת להתחייב ועמדה של "אני ואפסי עוד" להכרה ש"אדם לעולם אינו יכול להיות הוא עצמו בים. הוא חייב לטבוע או לשחות עם האחרים". כאמור, דוריאן גריי לא עשה את מסע הגיבור שבו "האדם מבסס את עצם קיום האני, ובו נעשית היפרדותו מהשלם ההורי ומהנפש הלא-מודעת והבלתי מובחנת לקראת תודעת אני עצמאית" (נצר, 2004). הוא יצא מהעולם בלא שהתחבר לרגשותיו ולעצמי האמיתי שלו. סיביל הייתה הזדמנות שהוחמצה, ודוריאן חי את הגורל שלו עד הסוף.

התפתחותו הנפשית של דוריאן גריי כישות נפרדת נעצרה מוקדם מדי, בשלב המראה, לפני שזכה לחוות עצמיות ונפרדות המתאפשרות עם התפתחות השפה והתנסות בדרמה האדיפלית (Stainback, 2013). הפעילות הנפשית העצמאית של דוריאן נבטה אך לא הבשילה. אמנם במצבי המשבר שלו התגייס לורד הנרי "להציל" אותו, אך בהיותו מרוכז בעצמו, באידיאולוגיה שלו ובמה שהוא עצמו צריך מדוריאן, הוא לא באמת ראה אותו ואת הצרכים האמיתיים שלו; בכך הוא חסם אצל דוריאן את הקולות האותנטיים למודעות ולאחריות שניסו לדבר אליו ממעמקי נפשו. האידיאליזציה של דוריאן, שמקורה בנרקיסיזם של לורד הנרי עצמו, פועלת לרעתו של דוריאן, שמאמץ תפיסה עצמית אומניפוטנטית שאינה מאפשרת הגשמה ואינטגרציה של הניגודים בנפשו מול עקרון המציאות.

דוריאן גריי במחשבה נוספת

התבוננות ביצירותיו של אוסקר ויילד מעוררת את הרושם שהשימוש של ויילד ביצירות שונות שלו בטכניקה של פיצול בין היפה (הנעלה) והמכוער (הנקלה) מייצר אפקט דרמתי המאפשר לו לפתח את רעיונותיו (איילון, 2009). עם זאת במקרה של דוריאן גריי פיצול זה גורם לכך שדמותו אינה עוברת תהליך אינדיבידואציה, שבו הניגודים עוברים אינטגרציה המאפשרת צמיחה של האני והתחברות לעצמי האמיתי. מצוקתו הנפשית של דוריאן מתעצמת ככל שהוא אינו מצליח להכיל ולשלב בתוכו את הסתירות בין הדרישה לשימור היופי בדמותו האידיאלית ומה שהתת-מודע משקף לו דרך העיוותים הנראים בציור. חסר לו המנגנון הדיסוציאטיבי המאפיין את דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד של סטיבנסון (1996), בן תקופתו של אוסקר ויילד, שיכול לאפשר לו לחיות עם הכפילות באישיותו: המאבק בין הטוב והרע, הנעלה והנקלה.

למעשה דוריאן מיטיב להתבונן בעצמו ובנפשו פנימה, אך נראה שאינו יכול להכיל דרישות פנימיות רבות כל כך, להבין ולהטמיע הכול ולהישאר שלם ומושלם. במילים פשוטות הוא אינו מסוגל לעמוד בציפיות שהטמיעו בו "אבותיו" הרוחניים עם לידתו הנפשית, כשם שהילדים של האימהות של מילר (1992) לא באמת יכלו למלא את הריק שלהן ולהגשים את משאלותיהן לתהילה. מתוך מצוקה זו, ומתוך כמיהה לגאולה מהייסורים, דוריאן רוצה למחוק ולבטל הכול, עדיין במגמה לשמר את עצמו כדמות אידיאלית מופשטת למדי. הוא קורע את הציור בסכין וכך מוצא את מותו. לפי המסופר, מותו (התאבדותו) בסוף הרומן גואל את נפשו המיוסרת, במחשבה שהוא יהרוג את העבר, וכשזה ימות, הוא יהיה חופשי. כך כל דבר בא על מקומו: הדיוקן בציור חוזר למצבו המקורי כתמונתו של דוריאן גריי בתחילת המסע, והאיש בשם הזה נותר עם גוף שניתן לזהותו רק על פי הטבעות שבאצבעותיו.

הציור, תמונתו של דוריאן, ממלא תפקיד של מראה ומסכה, שעימן ועם מה שהן מייצגות מפתח דוריאן הזדהות מלאה. לעומת זאת הוא מרחיק מתודעתו כל מה שמעיב על דמותו האידיאלית. דוריאן גריי מתבצר בפרסונה שלו, "ממשות דו-ממדית" לפי יונג (1975), אותו חלק בנפש הנוצר ביחסים עם הסביבה וציפיותיה.

מבט מקרוב בדמויות של שני הגברים שחנכו אותו והוציאו אותו לאור מראה שהם עצמם לוקים בעיוותים נרקיסיסטיים שדבקו ביציר רוחם, התמונה והמסכה ששמה דוריאן גריי. שניהם לא ניהלו איתו יחסים אותנטיים. ההיקסמות היא התנסות אקסטטית, שבה האדם מכושף ונמצא במצב תודעה אחר מהרגיל (אורטגה אי-גאסט, 1989), והאידיאליזציה היא הענקת ערך אשלייתי לאדם, מעבר לזה המגיע לו (מיטשל, 2009). דוריאן גריי נולד נפשית בעקבות אלה ולא הצליח להתבגר ולממש את עצמו ולו במעט ממה שהתאווה לו. באזיל ולורד הנרי כביכול "המציאו" את דוריאן, שהפך – בתור יציר רוחם – למריונטה שלא הצליחה לקרום עור וגידים, להתחבר לצל ולנשמה שלה ולעבור תהליך אינדיבידואציה.

שלושת הגברים ברומן אינם מחוברים לחלק הנשי שבתוכם, וסיביל, הדמות הנשית המשמעותית היחידה בסיפור, מופיעה כדמות אותנטית שנפתחה כל כולה לאהבה, והעבירה לדוריאן גריי את האנרגיה הנפשית שלה שעד הופעתו בחייה הייתה מושקעת בעצמה וביצירתה. במבט נוסף, אפשר שסיביל חיה בעולם של אגדה שבו פגשה את דוריאן, "נסיך החלומות" כפי שהיא כינתה אותו, וכך נולדה ומתה בו זמנית בלי שמימשה את עצמה. היחסים של דוריאן עם סיביל – ההתקשרות וההיקסמות ביניהם, האכזבה של דוריאן מסיביל ומותה הטראגי והסתמי איכשהו – הם אחד ממצבי המשבר שעובר דוריאן. הוא מצליח, כאמור, לדלג על הסערה הרגשית שהוא חווה כשנודע לו דבר מותה. לו לא היה נגוע ביוהרה הנרקיסיסטית זה היה יכול להיות פתח לתהליך תרפויטי והתפתחותי מרחיק לכת: להתחבר לרגשותיו, לאישה שבפנים, במסע גילוי של זהותו הגברית (Johnson,1989).

****

עם סיום כתיבת המאמר חשתי אמפתיה וחמלה כלפי דוריאן, הבחור שמגלה את עצמו דרך אידיאלים ומפגש עם דמויות בוגרות המשמשות לו מורי דרך. כך אני עצמי הייתי, כך ילדיי, וכך רבים מבני דורי וכן מטופלים רבים שפגשתי במהלך השנים. הארכיטיפ של puer, הכמיהה של העלם הנצחי, מוכרים לי כדחף להתחדשות במעברים בשלבי החיים, ומסייעים לי להבחין בחלק זה בנפשם של מטופלים שמחפשים את הכוח בתוכם לפרוץ לעצמם דרך. המתבגר הטיפוסי הוא זה ש"הולך לקראת", כמו הבנות הצעירות ב"נשים קטנות" (אלקוט, 1992), וכמו הצעירים היום שעושים את מסע החניכה בטיול באסיה או בדרום אמריקה. דוריאן גריי מציג לנו מעין מראה לקונפליקט מובנה המלווה את תקופת הבחרות בין ההיצמדות לאידיאלים שאימצנו לבין הקשבה לקולות פנימיים של הישות האותנטית שלנו הדוחפים לשינוי ולקבלת האורות והצללים בנפשנו כבני אנוש.

 

 

מקורות

אורטגה אי-גאסט, ח' (1989). מסות על אהבה. כתר.

איילון, ר' (2009). פנים ומסכה ביצירותיו של אוסקר ויילד. כרמל.

אלקוט, ל"מ (1992). נשים קטנות. כתר.

גונן, ס' (2003). לדעת רגש. מכון מופ"ת.

דוסטויבסקי, פ"מ (1995). החטא ועונשו. ידיעות אחרונות – ספרי חמד.

ויילד, א' (2006). תמונתו של דוריאן גריי. ידיעות אחרונות.

ויילד, א' (1998). ארבע יצירות מופת. כפר סבא: חנות הספרים.

יונג, ק"ג (1975). האני והלא מודע. דביר.

כהן, מ. (2016). תעתועי המראה הנרקיסיסטית: מבט אל היחסים הבין-אישיים של אנשים הסובלים מעיוורון רגשי. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב-16/9/2016, מאתר פסיכולוגיה עברית:http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3361

מיטשל, ס"א (2009). האם אהבה יכולה להתמיד? תולעת ספרים.

מיי, ר' (2001). הזעקה למיתוס. שמעוני.

מילר, א' (1992). הדרמה של הילד המחונן. דביר.

מנזנו, ג', פלצ'יו טספסה פ', וזילקה, נ' (2005). תסריטים נרקיסיסטיים של ההורות. תולעת ספרים.

סטיבנסון, ר"ל (1996). המקרה המוזר של ד"ר ג'יקל ומר הייד. עם עובד.

נצר, ר' (2004). מסע אל העצמי. מודן.

נצר, ר' (2011). מסע הגיבור. מודן.

קריסטבה, ז'. (2006). סיפורי אהבה. הקיבוץ המאוחד.

ריל, ט' (1997). אני לא רוצה לדבר על זה. עם עובד.

Johnson,R.A.(1989).HE: Understanding Masculine Psychology. New York: Harper & Row.

Stainback Grace (2013). The Imaginary Realm of Dorian Gray: A Lacanian Analysis. https://gracestainback.files.wordpress.com/2013/05/lacanian-analysis-of-dorian-gray.pdf

Symington, N. (1993). Narcissism: A New Theory. London: Karnak Books.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

כהן, מ. (2016). המקרה של דוריאן גריי: על חיי הנפש והנרקיסיזם של הדמויות ברומן של אוסקר ויילד. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 25/3/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3463

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

מנשה כהןמנשה כהן19/10/2016

טיפוח נרקיסיזם עם כוונות טובות. שלום אורנה. מתחבר לדברייך על המגמה לדגש יתר על ההופעה החיצונית והרושם שהם אמורים ליצור אצל האחרים. למעשה, אנו עדים למגמה של טיפוח נרקיסיזם כטרנד תרבותי, להאדיר את היפה והמוצלח והמיוחד, ולהפחית בערך של מה שאינו כזה, ומי שאינו כזה הוא אינו ראוי. זה מעודד יתר על המידה את הגישה של "אנחנו והם" כדרך להפחתת ערך של האחר. כבר מדברים על "עידן הנרקיסיזם" ועל "אפידמיה נרקיסיסטית" כאשר אנו חיים במציאות מצולמת בזמן אמת בה צריך להיות במופע מתמיד. הלינק http://www.narcissismepidemic.com/ מציג ספר בנושא.

אורנה אפקאורנה אפק17/10/2016

מגמת האנטי-אייג'ינג. קודם כל תודה על מאמר מעניין ועשיר. כפי שאמרת מנשה, אפשר לראות קוים מקבילים רבים בין דוריאן לצעירים של היום - הלומדים כי החיצוניות היא החשובה והגיל הצעיר הוא האידיאל המוערך. הם לומדים את זה מ"סר הנרי", אותם אנשים בוגרים כמו סר הנרי, שלא עושים את תפקידם נאמנה ובשל מוגבלותם הנרקיסיסטית, מעודדים את התעתוע של "צעירים לנצח", עם ניתוק מהמציאות ומהחיים עצמם .

מנשה כהןמנשה כהן2/10/2016

דוריאן גריי כנציג ומבשר האנטי אג'ינג. שלום שולה. מתחבר לדברייך
במבט נוסף על המקרה של דוריאן גריי, נראה שהוא לא רק דמות ספרותית מהמאה התשע עשרה, אלא נציג של חלק בתוכנו המזוהה עם הנעורים, ובמובן מסוים מבשר מגמת האנטיאג'ינג של תקופתנו. זהו חלק בתוכנו השבוי בדימויים תרבותיים של נעורים, בריאות וחוסן שהזמן לא יכול להם. אולי זהו יצר החיים. מגמת האנטיאג'ינג משגשגת בעזרת מדענים ובעלי ממון, כפי שאפשר לראות בסרטי תעודה רבים בנושא. לפעמים זה נראה ממש פתטי, כשמזדקן מתאמץ בכל כוחותיו לנהוג כמו צעיר. זהו סוג של נרקיסיזם שכבר יש לו שם: "תסמונת דוריאן גריי". דוגמה טובה לזה הם החיים של ליברצ'ה, פסנתרן מהולל המקיים יחסים גבר צעיר ממנו בהרבה (בסרט "חיי עם ליברצ'ה), ועסוק ללא הרף לשמר חזות של צעיר כשהכול מסביבו צריך להיות נוצץ ונפלא, מופע ראווה סביב השעון. זהו פטישיזם, מעין החפצה של החיות הטבעית שבאה והולכת בתוכנו במעגל החיים, מן הלידה ועד למיתה. זוהי משאלה לחיות בלי להכיר בתנועת החיים בממד הזמן, עם ההבנה שהגיל הוא נקודת תצפית משתנה על חיינו.

שולמית מאירשולמית מאיר22/9/2016

מנשה, תודה על מאמר מרתק ומלמד. דוריאן גריי הסתובב בעולם לבדו, פגוע ופצוע, חבול וקטן, כסותו יופי ונעורים. סר הנרי אולי כמו אחרים בסביבתו של דוריאן פשעו בכשל אמפאטי, התפעלו והאדירו את יופיו והתעלמו מהילד האבוד שמחפש כיוון נחמה, עידוד ואמת (אמת, על עצמו ועל העולם, כלשונו של "ביון") באין רואה, דוריאן נותר ככלי ריק, "חיים של קרטון" לפיכך כה נחרד מבבואתו בציור. רק עור, אבל יותר מקומט. בכל אופן מה שמהמאמר לימד אותי במיוחד שהתפעלות ממראה או תכונה אצל אחר יכולה להיות חרב פיפיות. במינון מסוים להעצים ולעודד, בהגזמה להותיר את האדם לבדו.