×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

סקירות ספרים

אבא יש רק אחד?

הספר "אבא סבבה", שכתב קובי ניב ואיירה אורה אייל, מאפשר לנו לעסוק באספקטים הלא מדוברים ביחסי הורים-ילדים ובשאלה מהו מקומו של המבוגר בעיני הילד. המשמעות והחשיבות של העיסוק במאפיינים האלו מתגלות בעזרת בחינה וניתוח של הטקסט וטעימות זעירות מחדר הטיפולים הביבליותרפויטי.

מתפרסם מ 14/6/2016 | 2,339 צפיות

תגיות: | | | | |

 

אבא יש רק אחד?

על "אבא סבבה" מאת: קובי ניב איורים: אורה אייל1

מאת חלי טל שלם

 

"טוליק, הי טוליק, תן לי עינב, אך טוליק שותק הוא כמעט נעלב" (סמסונוב, 1978)

אני רואה אותם בגני משחקים, בתי קפה, או ארוחות משפחתיות - מבוגרים המשועשעים מניסיונות משחקי ההתגרות שלהם בילדים קטנים. הם לוקחים מהם חפצים, או מאיימים שייקחו ("אני אקח לך, תן לי, זה שלי!"), רק כדי לראות את העיניים הגדולות של הפעוט נפערות בזעזוע ובעתה. המבוגרים, צוחקים צחוק מבהיל, נהנים מה"משחק" המתעלל שהצחיק רק אותם. הם מפרים (מבלי דעת לרוב, אולי משחזרים, אני נוטה לחשוב) הסכם אינטואיטיבי בין ילד חסר אונים החש עצמו נגזל ממש, לבין מבוגר עם כל הכוח שבעולם - חילול אמנה לא רשמית באופן אכזרי.

הסיפור "אבא סבבה" שכתב קובי ניב מאפשר לנו לבחון את אותם אספקטים לא מדוברים ביחסי הורים-ילדים. כיצד הורים עשויים להרגיש (לעומת הסטריאוטיפ ההורי "מכיל-כל") את ילדיהם על שלל אופני התנהגותם? ומהו מקומו של המבוגר ההורה בעיניו של הילד? קובי ניב לקח את השאלות הללו למעין מעבדה במנהרת הפלאות. בסיפורו הוא מנסה למממש ספק סיוט ספק משאלה: האבא בסיפור מציע לילדתו להחליף אותו באבא אחר, בחנות המיועדת בדיוק לכך וקרויה בשם "אבא סבבה". העלילה הבדיונית/מבהילה מתרחשת כאשר אמילי המואסת באביה מכל מיני סיבות ("בדרך כלל הוא דווקא היה אבא חמוד ומצחיק, אבל לפעמים מרוב שהוא רצה להצחיק הוא היה מעצבן") קטנוניות עבור מבוגר אך מהותיות עבור ילד: הוא לועג לה בכל פעם שהיא הוגה בטעות את המילה "סנדוויץ'", שר בקולי קולות ברחוב (קצת כמו "אבא עושה בושות" של מאיר שליו) ואולי הכי משפיל, כשהיא שואלת אותו "נכון, אבא?", בציפייה לקבל תשובה מאשרת, במקום לענות הוא מתחכם, חוזר אחריה וצוחק.

קומיקס לסירוגין

מלבד הרעיון המקורי שבסיפור, ישנם גם האיורים ה"משדרגים" אותו פי כמה. הדיאלוגים מתנהלים בקומיקס, וביניהם כתוב הסיפור. בעיני זו דרך מעניינת להעביר סיפור לילדים ונוער, המקובלת יותר ויותר בשנים האחרונות (כמו בספרים "יומנו של חנון", "קפטן תחתונים וגם "נונה קוראת מחשבות"). המאיירת הוסיפה פרשנויות לא מעטות משלה. למשל באיור הדיאלוג בו אמילי שואלת את אביה " כדור הארץ הוא עגול, נכון אבא?" ואביה, כאמור עונה "נכון אבא", ניתן לראות כי האב אוחז בעיתון בו כתובה ידיעה על חוקרים שמצאו כי כדור הארץ הוא עגול. כלומר, אם לרגע היה עונה לה ברצינות, יכול היה לשתף אותה בעולם המבוגרים, בעיתון שהוא קורא. אבל הוא מעדיף להתיילד ולקנטר את שאלתה או את עצם פנייתה אליו. הסיטואציה מתומצתת להפליא בשירו של יהודה אטלס (1977) מתוך "הילד הזה הוא אני"

כשאני מספר לך משהו

ואתה כל הזמן רק

"יופי יופי" משיב

אני יודע שאתה בכלל לא מקשיב

דוגמא משעשעת נוספת לדיסהרמוניה בין שאלת הילד לתשובת המבוגר היא באיורו של אחד האבות המתמודד כאב להחלפה; עניבתו של האב מעוטרת בשלל דגים אך הוא עונה בשלילה כשנשאל האם הוא אוהב דג מלוח.

עסקת חליפין

"את רוצה לקנות אבא חדש?" שאל אבא את השאלה שהוא הכי אוהב לשאול. "כן" אמרה אמילי בכעס "אני רוצה אבא חדש". "אוקי, אז בלילה נלך ונקנה לך אבא חדש" הודיע אבא. סצנת ההחלפה מתרחשת בלילה, "כי החנות פתוחה רק בלילה" מסביר אבא לבתו את הרעיון התמוה שהגה בעצמו. ברגע הראשון לא ברור לקורא אם זה חלום או מציאות. האב מתעקש להעירה ולקחת אותה איתו לשם. לראשונה הוא מתייחס ברצינות לדברי בתו שנאמרו בכעס ואולי בייאוש. אולי הוא פגוע מהפעמים שבהן היא אומרת לו שהוא מעצבן או מתביישת בו ובעצם מעדיפה שהוא לא יהיה קיים? אמילי לא באמת מבינה שאבא שלה מתכוון ברצינות כשהוא אומר שהוא ניתן להחלפה. גם אחרי שהיא בוחרת באב חלופי, היא פונה לאביה שלה ואומרת "בוא ניקח אותו ונלך הביתה". אז מתערבת המוכרת ומסבירה לאמילי "זה בלתי אפשרי, אם תיקחי אותו ילד אחר יישאר בלי אבא בכלל" ואמילי, קצת כמו הילדים המתוארים בפסקת הפתיחה שלעיל, מגיבה בתדהמה. בשלב זה של הסיפור נשמעים קולות תמיהה ומחאה מצד המאזינים.

כמטפלת ביבליותרפיסטית המספרת לא מעט סיפורים בקרב אוכלוסייה מגוונת, ספר הילדים של ניב, "אבא סבבה", הוא בבחינת "ספר מנצח". קרי, אין ילד שנשאר אליו אדיש, שלא לומר מרותק. מדובר בז'אנר פנטסטי שמאפשר לקורא להישאר באזור הביניים שבין מציאות לחלום. הקומיקס המשולב לסירוגין מושך ילדים שהקריאה פחות מועדפת עליהם וגם כאלו שיכולת הקשב שלהם מוגבלת. הרעיון שאפשר ללכת עם הפנטזיה/סיוט של הילד ולקחת אותה צעד קדימה על ידי מימושה באמצעות ההורה, המבוגר האחראי לו, מטלטל ומפחיד ובד בבד מרגש. על צורכם של ילדים לצרוך מעשיות מקוטבות, מדבר ברונו בטלהיים בספרו "קסמן של אגדות" (1980). לדידו, הקיטוב שליט במחשבתו של הילד ו"מאפשר לו בנקל את ההבדל בין טוב ורע דבר שהיה מתקשה לעשותו, אילו שורטטו הדמויות מתוך נאמנות רבה יותר למציאות, על כל המורכבות המאפיינת אנשים חיים". כלומר, הילד שנפשו הרכה אינה מורכבת דיה נעזר במעשיות מקוטבות אלו כדי לשפוך אור על הרגשות הקשים שעולים בו מול ההורה. (שימוש במותה של האם הטובה והחלפתה באם חורגת מכשפה מתעללת מאפשרת לילד לעשות את הפיצול הקלייניאני ביתר בטחה). הוא ממשיך וטוען כי "יש להמתין עם דו-הערכיות עד לאחר עיצובה של אישיות יציבה יחסית, על יסודה של הזדהות חיובית. רק אז מסוגל הילד להבין, כי קיימים הבדלים ניכרים בין בני האדם ומשום כך על האדם לבחור מה ברצונו להיות". כך שב"אבא סבבה" מתהפכת הקערה על פיה – לא ברור מיהו טוב ומיהו רע, האם האב המעצבן הוא גם האב החסר? ומה עלול להתרחש בלילות במרחב הביתי ומחוצה לו שיכניס הביתה עוד ועוד אבאים חדשים כתחליף לאביה המעצבן של אמילי? במאמרו על האל-ביתי, פרויד (2012) חוקר את אזור התפר בין הבית הביתי והנעים לבין הבית כמקום מחריד, שבו תחושת הביטחון יכולה להפוך לסיוט. כאמור, הבית נחשב בדרך כלל למקום בטוח שחוזרים אליו על מנת למצוא מרגוע ושקט. אך פרויד שולל הנחה זו כשהוא מתאר במושג האל-ביתי דווקא את החלק המאוים שקיים גם הוא תמיד בבית. מגע עם החלק המאוים יוצר חוויה של זרות, של אי שייכות ושל געגוע.

לכן, אולי, לא מדהים להיווכח כיצד טיבו של הקשר של הילד עם הוריו בא לידי ביטוי בכל הקראה של הספר; ככל שהקשר עם ההורים חזק יותר, מתפתים הילדים לנסות ולבחור את האבות המוצעים למכירה (באיור מרתק של תצוגת האבות בחנות "עם אבא יונתן חגיגה כל הזמן/עושים כיף עם אבא יוסף/אבא מספר תשעים ושש יעשה בשבילך בשר על האש"). לעומת זאת הילדים המרוחקים מהוריהם לא מוכנים/מסוגלים לשמוע כלל על האפשרות להחלפת ההורה, רחוק ומתנכר להם ככל שיהיה. הסבר פסיכולוגי התפתחותי על כך בפסקה הבאה.

מעניינת לא פחות תגובתם של המבוגרים הקוראים בספר. יש המקבלים פרספקטיבה על האופן הילדותי שבו הם מתייחסים לילדיהם, יש המשתעשעים בבחירת האבא האידיאלי עבורם ויש המדווחים על הזעזוע שלהם מתפיסתם של הילדים אותם כקיימים רק בזמן שהם נמצאים יחד (בכל שאר הזמן הם עלולים להחוות בדמיונם של הילדים ממתינים במחסן עד שאלו יחזרו מן המסגרות). תגובתם של האחרונים מספרת כנראה על תפיסתם הפונקציונלית של ההורים ביחס לעצמם.

מה פשר הקשר?

בולבי, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקן אשר הגה את התאוריה ההתפתחותית תאוריית ההתקשרות (Attachment Theory) , סבור כי ההבדלים הבסיסיים בין בני האדם נובעים מהבדלים במודלים הפנימיים שנוצרו אצלם. הוא חקר ומצא כי המוטיבציה לפתח קשר אצל תינוקות היא כה גבוהה, ולכן הקשר שנוצר בשנה הראשונה בין הילד לדמות המטפלת הוא טוטאלי ובעל משמעות והוא זה שישפיע על הפרט לאורך כל חייו. הדפוס שנוצר בקשר הראשוני והחוויות שחווה התינוק יוצרים מודל עבודה פנימי. אותו דפוס ישמש את הילד לאורך כל חייו, בעת יצירת קשרים עם אחרים וגם בעת בניית דימויו העצמי. מודל העבודה הפנימי מתגבש, על פי בולבי, בשנת החיים הראשונה, לאחריה קשה יהיה לשנותו. מארי איינסוורת' פיתחה את התאוריה של בולבי ויצרה מבחן שנועד לאבחן ולסווג את מודל העבודה הפנימי של התינוק. המבחן נקרא "סיטואצית הזר" ומתבצע בסוף שנת החיים הראשונה שלו: בשלב הראשון נכנסים האם והפעוט לחדר בו נמצאת אישה זרה המציגה את עצמה. בשלב השני יוצאת האם מהחדר לשלוש דקות, והאישה הזרה נשארת לבד עם הפעוט. לאחר מכן, חוזרת האם לחדר לזמן קצר, שלאחריו היא שוב יוצאת ממנו, הפעם ביחד עם האישה הזרה והילד נשאר לבדו בחדר במשך שלוש דקות נוספות. המבחן מסתיים כאשר חוזרת האם לחדר בפעם השנייה. המבחן מבוסס על ההנחה התיאורטית שעבור ילדים המפתחים התקשרות תקינה משמשים ההורים "בסיס בטוח" שממנו אפשר לצאת לחקירת הסביבה. לעומת זאת, ישנם סוגי התקשרות שעלולים לפגוע בהתפתחותו של הילד. בהקשר שלנו, אזכיר שני סוגי התקשרות שנבחנו והוגדרו: התקשרות בטוחה - תינוק בעל סגנון זה בשלב הראשון יחקור את החדר, אך כשאמו תצא והוא יישאר לבדו עם אישה זרה הוא יפסיק לחקור ויבכה. כשהאם תחזור, הוא יחפש את קרבתה ויירגע בעזרתה. בסגנון הזה, מדובר על אם רגישה לצורכי התינוק ומביעה כלפיו רגשות חיוביים. ההנחה היא שהאינטראקציה שחווה הפעוט עם אמו אפשרה את הפנמת התחושה שאפשר לסמוך עליה ושהיא זמינה עבורו. אלו הם הילדים שישמחו לענות ו"לפנטז" על אבא להחלפה. רק ילדים שיש להם מספיק ביטחון בקשר עם ההורה יכולים ללכת רחוק בדמיון כמו לשים עצמם בסיטואצית הזר. בהתקשרות נמנעת - תינוק בעל סגנון זה יחקור בשלב הראשון את החדר, וכך יעשה גם כשתיכנס אישה זרה. כשהאם תצא מהחדר, לא יראה סימני מצוקה או בכי. כשהיא תשוב הוא יתעלם ממנה ולעתים אף יהיה ידידותי כלפי האישה הזרה. דפוס זה יכול לספר על אם שטיפולה בתינוק מאופיין בחוסר סבלנות והביטוי הרגשי של הבעותיה כלפיו הוא בעיקרו שלילי. לכן, גורסים בולבי ואיינסוורת' (2010) התינוק מוותר על הקשר עמה ומתרחק ממנה. אלו הם הילדים שיאזינו לסיפור ויגיבו בבהלה כלומר - לא יסכימו להחליף את האבא בסיפור, לא יצליחו לשחק עם הסיפור/המרחב בשל חוסר הביטחון ותחושת החרדה הבסיסית האופפת אותם מינקות. כדי לשחק/להתרחק הילד צריך להיות בטוח שיוכל לחזור (מהאלר, שם)

"והוא יכול להיות טייס והוא יכול להיות נווט" (כורם, 2006)

אני תוהה למי מיועד הספר? האם באמת ובתמים לילדים? אולי הסופר מבטא תסכולו מכך שהוא מהווה פונקציה ספציפית מדי עבור ילדיו ואשתו? או שמא זוהי קריצת עין ממזרית המכוונת למבוגרים? אפשר למצוא רמזים לפנייתו של הסופר והמאיירת למבוגרים לכל אורכו של הספר. למשל הבחירה בשמו של אחד האבות המחליפים קלוד ללוש-ללוש (על שמו של הבמאי הצרפתי קלוד ללוש) "כשהייתי ילד ולמדתי לאפות [...] אימא שלי כל הזמן היתה צועקת עליי 'קלוד ללוש ללוש את הבצק! ומאז כולם קוראים לי ככה". דוגמא נוספת אפשר למצוא בשיחה של הילד עם הפנקס והאבא המוצע לו שנשמעת קצת כמו שאלון של פנויים/פנויות העוסק במושא החלומות "אז אתה רוצה אבא גבוה, בלונדיני, אמיץ, טוב לבב, מצחיק, שאוהב סרטים, נכון?" שואלת המוכרת בחנות. "בדיוק" אמר הילד והיא שואלת "עם או בלי משקפיים?" ותשובתו "בלי". מודל האב המושלם מגיע בדמותו המאוירת של ארנולד שוורצנגר.

מבוגר אחראי

יש לאמילי אח גדול ואימא אליה אנו מתוודעים אליה רק לאחר שאמילי חוזרת מן החנות. "אמילי חיכתה שאימא ומיכאל יצעקו עליה וישאלו למה היא החליפה את אבא, אבל הם בכלל לא הרגישו שזה אבא חדש" האימא שמה לב רק לרכב של האבא החדש "מה זה?" היא שאלה בכעס, "למה מכרת את האוטו בלי לשאול אותי?" כלומר היחסים בין הבעל לאשה מושתתים על פונקציונאליות שלא לומר אינסטרומנטליות, כל אחד מזוהה על פי חפצים אופייניים לו. נראה כי גם המחבר עסוק במקומו של ההורה בחיי ילדיו ומתחבט עם שאלת נחיצות ונוכחות דמות האב הבוגרת ודימויה העצמי.אבל אפילו דרך תקרית המכונית לא מבינה האמא שמדובר באב חלופי. רק בזמן הארוחה המשפחתית, בה מבקש האב החלופי דג מלוח, אשר ידוע כמאכל שהאבא האמיתי מתעב, היא מתחילה לחשוד. בתום מבחן טעימת הדג מלוח, נכנסת האם להתקף צעקות על אותו אבא חלופי ועל אמילי "להחליף את אבא מה זאת אומרת להחליף את אבא?" ומציעה מיד ובאופן פרקטי ללכת ולהחליף את האבא חזרה "אבל החנות פתוחה רק בלילה ואין כניסה לאימהות רק לאבאים וילדים" מתעקשת אמילי ואימא לא מקשיבה לה (אולי מנסה המחבר לרמוז על הקשר המיוחד שיש לאבות ובנותיהם?). הן מגיעות אל אותו רחוב בו אמורה היתה להיות ממוקמת החנות, ובמקומה היא מגלה יחד עם בתה כי מדובר באזור תעשיה. מרגשת הסצנה לקראת סוף הסיפור, באיור מיוחד שנדמה כי הוא לקוח מסיום של מערבון ישן וטוב בו ממחישה אורה אייל כיצד משתנה החנות לפנות בוקר ומתחלפת מ"אבא סבבה" בלילה לאזור תעשייה של חשמלאות ופחחות בבוקר וברקע שיחים מדבריים מסתחררים בגובה נמוך סמוך לקרקע. בלית ברירה נעתרת האם לכך שאמילי תלך לבדה בלילה.

ביבליותרפיה

ישנם כמה מקומות טיפוליים בסיפור שלפנינו ש"שווים עצירה" תוך כדי הקראה ויצירת דיאלוג. אחד מהם הוא הסצנה בה אחד האבות שאמילי מחליפה מנסה לפתור דברים באמצעות תרופה "אבל האבא שלי האמיתי מחבק אותי כשאני בוכה" מוחה אמילי "וזה עוזר?" תוהה האבא החדש. גם האב שאחריו לא מבין את אמילי כשהיא בוכה ומנסה לתת הסבר הגיוני לדמעותיה: "את יודעת מאיפה מגיעות הדמעות" הוא שואל "כן, עונה אמילי, מעצב, משמחה, מגעגועים". "מה פתאום" התרגז (האב) המדען "הרי זה כתוב בכל אנציקלופדיה, הדמעות נוצרות בבלוטת הדמעות שמזרימה אותן דרך תעלת הדמעות אל.."

מקום נוסף מעניין הוא הדיאלוג הנוצר בין "קלוד ללוש ללוש", האופה מתבקש לאפות עוגות בצורות לפי הזמנה אבל זה לא מצליח לו, "גם לי לא יוצאים ציורים טובים כשאני עצבנית" מעודדת את האבא האופה אמילי לאחר שהוא מודה בכך שאין לו מצב רוח. "גם בכדורסל זה ככה, אם אתה לא מרוכז אתה לא קולע טוב" מצטרף לשיחה אחיה של אמילי. בשלב זה נוהגים ילדים בחדר הטיפול לשתף מתי ומה קשה להם.

האבא הלפני האחרון שאמילי מחליפה בחנות מספר לה סיפור לפני השינה על פרידה מאולצת של ילדה ואביה ערב המלחמה "והיא חשבה שאולי לא תראה אותו שוב ובכתה ובכתה ובכתה" סיפר אותו אבא לאמילי ומחה דמעותיו. "אני יודעת למה אתה בוכה, זה לא בגלל הסיפור זה בגלל שאתה מתגעגע לבת שלך" אומרת אמילי וממצה את מהות הביבליותרפיה על רגל אחת – ההרחקה מהסיפור האישי אל סיפור אחר, הטקסט, אותו "קול שלישי"הנוכח בחדר, מאפשר לעיתים לתת ביטוי לרגשותינו דרך הדמות הבדיונית. אמילי מפענחת את רגישותו של האב המתייפח ומבארת עבורו את רגשותיו.

בסוף הכל בא על מקומו המשלים בשלום (מעניין מה היה קורה אם לא, אם ניב היה מותח את הגבולות ולא מאפשר קתרזיס), אבל הרושם שמותיר הספר עצום ומטריד כאחד. עד כמה מבחינים הילדים בקיומו של האב בחייהם? האם אפשר להחליף הורה? ועד כמה אנו ההורים פנויים לצרכי ילדינו וכיצד לשמור על האיזון העדין בין הצורך לראות לצורך להראות?

[1] ברצוני להודות לנ' ולנעמי ליברמן על ההארות המחכימות

[2] מונח שטבעה ד"ר רחל צורן.

מקורות

אטלס, י. (1977) והילד הזה הוא אני, ירושלים: כתר.

אפלמן, ח. (2010) היקשרות – התיאוריה של בולבי, שלבים ראשונים של ההתפתחות זרקור על התיאוריות של בולבי ושל מאהלר. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.

בטלהיים, ב. (1980). קסמן של אגדות ותרומתן להתפתחותו הנפשית של הילד. תל אביב: רשפים.

כורם, א. (2006) יונתן שפירא.

ניב, ק. (1997) אבא סבבה. תל-אביב: כנרת זמורה ביתן דביר.

סמסונוב, ר. (1978) טוליק.

פרויד, ז. (2012). האלביתי, ח כתבים (1919). תל אביב: רסלינג.

צורן, ר. (1999). הקול השלישי. ירושלים: כרמל.

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

טל שלם, ח. (2016). אבא יש רק אחד?. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 24/8/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3434

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.