×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

כתבות

שלושה אבות ושלוש ילדות שמבקשות את חיקו החם של האב

ברשומה זו מזמין המחבר את הקוראים לצפייה ביקורתית בשלושה טיפולים מתועדים. הוא בוחן את הדינמיקה המתפתחת בין מטופלת אחת לשלושה מטפלים ידועים, אשר לכל אחד מהם גישה יחודית משלו. כיצד מגיבה המטופלת לכל אחת מן הגישות המוצגות? מה הרוויחה מכל אחד מהם, ומה נותר אולי חסר? המחבר בוחן מה ניתן ללמוד על טיפול ועל עצמנו כאשר צופים מן הצד בשיטות העבודה השונות. הוא מבקש להציג עמדה משלבת, בה המטפל מבקש להתאים את עצמו למטופל ולצרכיו בשלבים שונים, וכך למקסם את חופש הבחירה שלו.

מתפרסם מ 3/1/2016 | 2,787 צפיות

תגיות: | | | | |

 

שלושה אבות ושלוש ילדות שמבקשות את חיקו החם של האב

הרהורים בעקבות צפייה בקלטות של קרל רוג'רס,פריץ פרלס ואלברט אליס:
Three approaches to psychotherapy - All Three sessions

מאת צבי מילר

 

גלוריה מבקשת לברר בעיה מרכזית בחייה לאחר הגירושים. לצורך כך היא מסכימה להיפגש עם שלושה מטפלים ידועים, אשר לכל אחד מהם שיטת טיפול משלו. הצפייה בשלושת הטיפולים הייחודיים, שתועדו בווידיאו, מעוררת לא מעט מחשבות. בכל אחת מן הפגישות גלוריה נראית מתוחה ולחוצה כאשר היא נכנסת לחדר, והיא מביעה חרדה מן המפגש. קרל רוג'רס, הראשון עמו היא נפגשת, מדגים לה ולצופים את שיטת הטיפול הממוקדת בלקוח. הוא מביע אמפתיה למצבה, אך אינו מנסה לחפש דרכים שיסייעו לה להתגבר על עכבות מן העבר, שפוגעות ביכולתה לעבד את הדילמה הנוכחית שלה. אחריו מדגים פריץ פרלס את הטיפול לפי תפיסת הגשטלט אותה פיתח. הוא מתמקד בדרך שבה היא מתמודדת עם החרדה המתעוררת בעקבות המפגש, ובמשך השיחה מבקש למקד את הדיון ב"כאן ועכשיו". באופן זה נוצרת למידה מתוך התקשורת המתרחשת במפגש, אך הדילמה שגלוריה ביקשה להציג כלל לא עולה. לבסוף, אלברט אליס מתייחס אך ורק לתוכן דבריה של גלוריה. הוא מסביר כיצד תוכן זה מייצג אמונות ודעות מעברה, המגבילות אותה בחייה. בין אליס וגלוריה מתפתח מעין עימות סביב האופן שבו היא רואה ומציגה את הנושא. למעשה, מבין שלושת המטפלים, רוג'רס הוא היחיד שאִפשר לגלוריה למצוא את דרכה שלה לתאר את הסיבה שהביאה אותה למפגש. כיצד השפיעו שיטות הטיפול השונות על גלוריה ועל תגובותיה? והאם אחד (או יותר) מהטיפולים אכן תרמו לשיפור בחייה?

1. קרל רוג'רס

"Under certain conditions, involving primarily complete absence of threat to the self structure, experiences which are inconsistent with it may be perceived and examined, and the structure of self revised to assimilate and include such experiences."

(מתוך 19 הנחות היסוד של רוג'רס; 1951 ,Rogers)

קרל רוג'רס, הרביעי מבין שישה אחים, נולד ב-1902 במשפחה דתית, קיבל חינוך סמכותי ודתי ושירת כנער בכנסייה. מסלול חייו משקף במדויק את החיפוש המתמיד שלו אחר מימוש עצמי: הוא למד חקלאות וחינוך באוניברסיטה לפני שלמד (ולימד) לימודי דת. ב-1922 השתתף בכנס של פעילי דת בבייג'ינג שבסין, והתאכזב, כנראה, שכן אחר כך פנה ללימודי פסיכולוגיה קלינית. רוג'רס הרבה לעבוד עם ילדים בסיכון ובייעוץ להורים, וכן עבד עם הארגון למניעת התאכזרות לילדים (Society for the Prevention of Cruelty to Children). ב-1939, במהלך עבודתו בארגון, פרסם את ספרו The Clinical Treatment of the Problem Child. בהמשך, פיתח רוג'רס את "19 ההיגדים" כבסיס התיאוריה שלו לטיפול הממוקד בלקוח, שפורסמה לראשונה ב-1951.

גלוריה נכנסה לפגישה עם רוג'רס בהיסוס מסוים. היא התיישבה והחלה לתאר את החרדה שעורר בה. רוג'רס התייחס לחרדה שלה והבהיר שהוא מבין כמה כוח היא הייתה צריכה לגייס כדי להיפגש עמו. בעקבות דבריו גלוריה נרגעה מעט והחלה להציג בקצרה את הקושי שהביא אותה אליו. היא סיפרה על הדיסוננס שהיא חווה בין מחשבותיה בנוגע לאופן שבו אישה הגונה צריכה להתנהג לאחר גירושין, ובין דרישות הגוף שלה. רוג'רס התייחס בכבוד ללחץ שהפגינה, כמו גם לתוכן דבריה. בתגובה, גלוריה נרגעה, והחלה מדברת עמו כאילו שוחחה עם חברה טובה. בכנות ובישירוּת תיארה את הדילמות שלה וביטאה את משאלתה (האמתית): למצוא ביטחון בבחירות שהיא מקבלת בחייה. רוג'רס לא הקל עליה ולא לקח אחריות על ההחלטה שלה. הוא נמנע מלפרש, ובמקום, הסביר שהוא מבין שהיא מחפשת מישהו שיכוון אותה ויאהב אותה על הפגמים שבה.

להערכתי, בסוף הפגישה הרגישה גלוריה שהיא מצאה דמות אב, ושהייתה לפרק זמן קצר נאהבת כפי שהייתה רוצה מאב אוהב (ואולי גם מבן זוג). היא יצאה מן המפגש בתחושה של הבנה וקבלה. עם זאת, בפגישה עם רוג'רס לא היה ניסיון לאפשר לה לעבד את הקונפליקטים הפנימיים שלה. גלוריה לא בחנה את האפשרות שהיא עלולה להעביר את אי-שביעות הרצון שלה לילדים שלה, למשל; או את השאלה האם לא כדאי לבחון את דרכי החינוך של אמה ולעמת אותן מול האמונות העכשוויות שלה. כיצד ניתן להבין את בחירתו של רוג'רס להימנע מפירוש? לדעתי, רוג'רס מצוי בדילמה בעת הפגישה, הנובעת מהצורך להיות בתאימות (Congruence) עם עצמו – להתנהג בהתאם לרגשותיו ולמחשבותיו. אולם רוג'רס סבר כי אילו שיתף אותה ברגשותיו, גלוריה הייתה מבינה שהאב הטוב מציע לה לשקול מחדש את החינוך שקיבלה מאמה. על ידי כך הוא היה מעצים את הדיסוננס שהיא מרגישה בין החינוך שקיבלה ובין רגשותיה. אילו נהג כך, הוא היה מתערב בבחירה החופשית שלה. לכן, הוא בחר בדרך שתוביל אותה להסתמך על דעותיה בלבד.

אף על פי כן, אני מרגיש שרוג'רס החמיץ אפשרות לדיאלוג פורה ומלמד עם גלוריה, ותוהה מה היה קורה לו היה משתף אותה בתחושותיו. לאחר שהדילמה של גלוריה התבהרה לרוג'רס, נכון היה, לדעתי, להשתמש בעקרונות של שיטת הגשטאלט, ולאפשר לה לקיים דיאלוג בין החלקים הסותרים. דומני שהוא צריך היה לחזק אותה ולסמוך (כמו אב על בתו) על יכולתה לשקול ב"כאן ועכשיו" את הדרך שמתאימה לה בין ה"צריך" ו"הרוצה".

תמיד חשבתי שהגישה של רוג'רס שומרת על עמימות המטפל, שמתמסר כולו ללקוח. במפגש עם גלוריה הרגשתי גם את הצורך הכמעט כפייתי שלו לשדר קבלה, אהדה ואהבה כדי ליצור את האקלים שהוא רואה כחיוני לשינוי במערכת העצמי של הלקוח (ואולי גם כדי למלא את הצרכים שלו עצמו בקשר הטיפולי?). חשבתי, שכמו רוג'רס, גם אני מפסיד לפעמים אפשרויות ללמידה בשל רצון להיות דמות מקבלת ואוהבת עבור המטופלים. כאשר אני משתף מטופל בדרך שבה אני מבין את הדילמות שהוא מציג, אני אמנם מסכן את החום ואהדה ההדדית שנחוצים לי (בחיים ובטיפול), אך מרוויח את האפשרות להיות שותף לשיפור בחייו. הסיכון של "השתלטות" קיים אמנם, אך זהו רק סיכון – ההשתלטות אינה ודאית. על מנת להצליח לקיים דיאלוג משמעותי עם הלקוח, אהיה חייב להיות נוכח. אך באותה מידה, אהיה חייב גם להזהיר אותו שלא לקבל אוטומטית את דעתי. אצטרך לוודא שהלקוח מפעיל חשיבה עצמאית, ואחפש בשפת הגוף שלו רגעים שבהם הוא אינו מסכים איתי או מתלבט, ולא אומר זאת.

על אף מחשבות אלו בנוגע לבחירתו הטיפולית, הרגשתי יותר אהדה לרוג'רס האיש מכפי שציפיתי. כאשר צפיתי בסרט אחר, של האגודה האוסטרלית לטיפול ממוקד בלקוח, הריחוק של המטפלת בלט כקונטרפונקט להופעתו של רוג'רס. שוב ראיתי כיצד האנושיות עולה בחשיבותה על השיטה, ונזכרתי בדברים שכתב ארווין יאלום, כי בטיפול, הקשר הוא שמרפא (i"In therapy, it’s relationship that heals"; Yalom, 1989).

2. פריץ פרלס

כיהודי שברח מגרמניה הנאצית לדרום אפריקה, ובסופו של דבר הגיע לארצות הברית, פרלס חי כל חייו בניכר. כששהה בדרום אפריקה הוא שירת בצבא, ובאווירת שנאת-הזרים ששררה במקום, למד על בשרו עד כמה חשובה עצמאותו של היחיד. לנוכח הניכור הבסיסי בין בני האדם, שהיה חלק מחייו, עבודתו התמקדה בקשרים אנושיים, בנאמנות לעצמך ובחיים ב"כאן ועכשיו". פרלס חיבר בין הפסיכואנליזה ותיאוריית הגשטלט, ופיתח מתודות ליצירת מפגשים בין הלקוח לחלקים השונים בתוכו, חלקים שלא תמיד חיים בשלום זה עם זה. בעזרת גישת הגשטלט מציף המטפל את הדילמות הפנימיות וכך עוזר ליצור זהות מאוזנת הנאמנה לעצמה.

הסֶטינג מגלה הרבה אודות אופיו של המנחה: לאחר הצפייה בפגישתו עם גלוריה, נכנסתי לקישור נלווה ביו-טיוב, בו הוצגו מספר פגישות קבוצתיות של פרלס עם תלמידיו. בכולן, כמו בפגישה עם גלוריה, נראה פרלס כשהוא יושב בכיסא נוח ומעשן סיגריות בשרשרת, מאפרה מונחת על השולחן לידו, באופן שמדגיש את המרחק בינו ובין הקבוצה/לקוחה. אפשר להוסיף לכך את הדרך שבה "בחן" את האותנטיות של היושב ב"כסא החם" של הקבוצה. התמונה הזו מתאימה לאמרתו הידועה, "אתה תעשה את שלך ואני את שלי, אינני קיים בשביל למלא את ציפיותיך, ואתה אינך קיים כדי למלא את ציפיותי" (Perls, 1969). אמירה שבדומה לתמונה, מתארת היטב את האדם.

הופתעתי מהניכור שפרלס בחר להדגיש בפגישות שבהן צפיתי. הרגשתי שהוא מאלץ את הלקוח להתגונן, תוך שהוא מזמין אותו "להרוויח" את אהבתו. חסרה לי האנושיות שלו. לדעתי, רצונו להדגיש את הניכור הבסיסי בין בני אדם, על מנת לשפר את הנאמנות של האדם לעצמו ולשמור על האותנטיות בכל מפגש, פגעו בדיאלוג שבינו לבין הלקוח. ההזדהות האישית שלי עם כוונותיו של פרלס הייתה מהולה בהתנגדות עזה לדרך הופעתו. השימוש בכלים שחושפים את ההגנות של הלקוחות – אסור,לדעתי, שייעשה באווירת הניכור שהוא יוצר. חשבתי שהוא פועל בדרך שהיא ההיפך מדרכי שלי, אך מיד נזכרתי שלעתים קרובות הפכים הם ביטויים שונים לאותה התופעה – ובמקרה הזה – לניכור.

3. אלברט אליס

קשה לסכם את חייו של אלברט אליס, אך ניתן לתאר מספר נקודות המסייעות להבין את דרך הטיפול שפיתח וקידם במשך כשישים שנים של עבודה פורייה. אליס נולד ב-1913 למשפחה יהודית והיה הבכור מבין שלושה. מגיל צעיר נשא בתפקיד של בן-הורי. הוא עצמו היה ילד חולני ובילה בבתי חולים קרוב לשנתיים, עד לגיל שבע. הוא תיאר את הוריו כמרוחקים מאוד: אביו בילה את רוב זמנו בנסיעות עבודה ולא שם לב לילדים גם כאשר היה בבית. אמו סבלה ככל הנראה מהפרעה דו-קוטבית, המאופיינת בתקופות של דיכאון ובכי, ותקופות של היעדרות מהבית והתרגשות, תוך כדי עיסוק תמידי בעצמה. אליס עבד לפרנסת המשפחה כבר כשהיה בן 16, בזמן המשבר הכלכלי ב-1929, ורק לאחר מספר שנים החל את לימודיו הגבוהים. הוא טופל בפסיכואנליזה בשיטה היונגיאנית, וכתב על מיניות, אנושיות ואהבה. משנת 1949 התחיל לפתח את הטיפול הרגשי-הגיוני. כיום הטיפול הקוגניטיבי-רגשי מפורסם וידוע בעולם.

כשגלוריה נכנסה לחדרו של אליס, תוך כדי כך שהצהירה על פחדיה מהמפגש, היא הדגישה את התעניינותה בדרך עבודתו, הקוגניטיבית-רגשית, שלדעתה עשויה הייתה להתאים לה. אולם אליס כלל לא הגיב לשפת הגוף או לתוכן הישיר של דבריה, אלא רק להנחות החבויות מאחורי המילים. זאת, בניגוד לרוג'רס, שהתייחס בהבנה לחרדה שגילתה, ואִפשר לה לעבד את רגשותיה לפני שסיפרה מה הביא אותה לפגישה; ובניגוד לפרלס, שהתעכב על הניסיון שלה לקבל ממנו את התמיכה שהייתה חסרה לה (בחיים כמו בפגישה), ודרש שהיא תחפש את התמיכה בתוך עצמה. אליס חיפש אחר אקסיומה או אמונה בבסיס דבריה, וביקש להציג לה את הדרך שבה אותה אקסיומה גורמת לקושי שהיא חווה. במהלך הוויכוח מצליח אליס לגעת בטעות הבסיסית בחשיבתה, שמקורה בהיסטוריה האישית של גלוריה, ולעזור לה לאמץ בסיס בריא יותר לציפיות שלה מעצמה ומהסביבה. בשפת הגשטלט היינו מכנים זאת "ציוויים", או "עניינים בלתי גמורים". ניתן לשער כי רוג'רס, לעומתו, לא היה מנסה להסביר את תהליכי החשיבה הפנימיים, אלא מסתפק בלהצביע על כך שיש דיסוננס פנימי שמטריד אותה.

השיחה שהתפתחה בין אליס לגלוריה דמתה בעיני למאבק מוחות, כאשר אליס מנסה לגלות לעצמו ולה את מחשבותיה הלא מדוברות של גלוריה והיא מנסה להתגונן. הסגנון הזכיר לי וויכוחים אין-סופיים שהתנהלו ביני לבין בתי האמצעית. היו אלו שיחות אהבה דמויות ויכוח, שדמו בעיני למשחק שחמט. שיחות אלו לימדו אותנו על עצמנו ועל החיים בכלל, והיוו חלק מה"יחד" שלנו. גם במפגש בין גלוריה לאליס ניתן לראות ויכוח היוצר מעין קירבה; לגלוריה היה קשה לקבל אל דבריו של אליס, אולם היה ברור שהיא מרגישה שיש בהם אמת.

בעת הצפייה במפגש, יכולתי לראות בעיני רוחי את אליס, הנער, מתמודד עם קשייו בתהליך הגדילה וההתבגרות שלו בכלי היחיד שעמד לרשותו – ההיגיון. הייתי מוקסם כשראיתי אותו, אדם שאף פעם לא למד מהי קירבה, ניצב, בדומה לאביו, כשקרירות וריחוק בקולו, אך מצליח בכל זאת להתקרב בעזרת הכלי שכל כך עזר לו בזמנו. אליס הצליח לגעת באיסורים ובאקסיומות שגלוריה נושאת עמה מילדותה, ושתרמו למצוקתה כיום. יכולתי לדמיין כיצד אליס הנער הצליח ליצור שינוי בדפוסים הארכאיים שנִטעו בו מילדותו. התמלאתי אהדה ועצב כשראיתי את הדיסוננס בין הופעתו, לבין הבנתו העמוקה גם למה שלא נאמר.

בתום הצפייה נותרה בעינה השאלה האם טיפול זה של אליס, או אלו של רוג'רס או של פרלס, אכן חוללו שינוי בחייה של גלוריה; ואם אמנם היה שינוי כלשהו – האם היה השינוי מחזיק מעמד בעת מצוקה, ושורד את הרגרסיה הצפויה בעקבותיה?

שלוש הילדות שבגלוריה

מדהים לראות כיצד גלוריה, שנכנסה באופן דומה לכל אחת מן הפגישות, התאימה את עצמה למטפלים השונים. בכולן הגיעה גלוריה עם בקשה מרומזת אך ברורה, לקבל תחושה של ביטחון מן המטפל, שנדרש לגלם דמות אב. אך מבלי לאבד את תפקיד הילדה, הופעתה לבשה אופי שונה בכל פעם, כשהיא מתאימה את עצמה לדמות האב שכל אחד מן המטפלים הציג. המטפלים, לעומתה, לא שינו את סגנון האבהות שלהם בכל שלבי הטיפול, בחירה שניתן לתהות עד כמה היא נכונה. האם דמויות האב שרוג'רס, פרלס או אליס הציגו, הועילו לגלוריה? אילו מהזוגות של אב-בת התאים למצבה? ואיזה מהאבות הצליח לעזור לילדה להתבגר?

בפגישה עם רוג'רס הביעה גלוריה חרדה מהמפגש, שנמוגה כמעט מיד עם מילותיו הראשונות. היא נכנסה למקום החם והמוגן של ילדה קטנה ופגיעה שמבקשת את אהבתו של אביה הטוב. היא לא הסתירה דבר וחיפשה וקיבלה את החום של נוכחותו. בהמשך היא שיתפה אותו בקשיים שלה ללא היסוס, וקיבלה הערכה ליכולתה להתמודד עם הדילמות שלה. רוג'רס הצביע על השיקולים שהיא עושה והשאיר אותה עם תחושה של ילדה נאהבת.

בפגישתה עם פרלס גלוריה הביעה בתחילה חרדה רבה יותר, לדבריה, בשל הופעתו המרחיקה והמפחידה. פרלס התייחס לתגובתה בשפת ה"כאן ועכשיו". במקום לספק את הביטחון שחיפשה, הוא הראה לה כיצד היא מנסה לחלץ ממנו תגובה מקבלת, בעוד שעליה לעמוד על שלה מולו. גלוריה לקחה כאן את התפקיד של ילדה נפחדת, המכבדת את דמות האב שפרלס הציג. היא התייחסה אליו בכבוד הראוי כשפונים לאב מרוחק וחכם, וניסתה לתקן את הופעתה כפי שפרלס כיוון אותה לעשות. בעימות שיצר ביניהם הוא לימד אותה שעליה לסמוך על עצמה, שעליה להיות נוכחת בכל מפגש ולהיות נאמנה לעצמה. הילדה שבגלוריה הרוויחה את שביעות הרצון שקיבלה מדמות האב שפרלס היווה עבורה.

לבסוף, בפגישה עם אליס, נוצר קשר אב-בת שמשתמש בשפת ההיגיון כבסיס לנגיעה גם בנושאים רגשיים. אליס לא התייחס להתנהגותה או לרגשות שהיא הביעה לנוכח עצם הפגישה. הוא התייחס למילותיה בחיפוש אחרי המחשבות והאמונות המסתתרות מאחוריהן. בשיחה ביניהם התנהלו גם מאבק וגם דיאלוג פורה בין שני אנשים שמנסים להבין יחד את הסיבות לחוסר שביעות הרצון של גלוריה מהבחירות שלה בחייה. ההסכמה ביניהם אחרי וויכוח, דמתה בעיני לרגע שיא בסופו של מעשה אהבה.

מסקנות ותהיות

רוג'רס סיפק דמות אב המתאימה לזו שגלוריה ביקשה לעצמה, אך האם התאמה זו אכן מצמיחה את המטופל? אני סבור כי האמפתיה, יחד עם ההתאמה, אפשרה לגלוריה לקבל את המסר שהיא באמת מסוגלת (ואף חייבת) לקבל את ההחלטות הנדרשות להתנהלותה בחייה, ומול בתה. יחד עם זאת, העמימות עליה שמר רוג'רס וחוסר השיתוף שלו במחשבותיו ובדעותיו, הראו לגלוריה כי הוא אינו סומך עליה שתוכל לגבש את דעותיה אגב דיאלוג אתו. קל וחומר, אם כן, שהיא לא תוכל לעמוד בתפקיד האמיתי והקשה יותר – לבחון את אמונותיה שלה מול אלו שאמה הנחילה לה.

רוג'רס החמיץ אפשרות למנף את האמון שגלוריה רוחשת לו על מנת לחזק את יכולתה לעמוד מול סמכות ולהתעמת כבוגרת, תוך גיבוש וחיזוק אמונותיה. תפקידו היה לאפשר לה להתמודד, דרכו, וכך להתגבר על תחושות האשמה המתעוררות בשל זניחת הציוויים ש"ירשה" (בלשון הגשטלט), לטובת אלו שהיא מגבשת לעצמה. לו רוג'רס הרשה לעצמו להיות נאמן גם לעצמו בדיאלוג שביניהם, גלוריה הייתה חייבת להתעמת. באופן זה היא הייתה רוכשת כלים שיסייעו לה לבחון את אמות המידה שלה גם מולו וגם מול אמה. היא הייתה לומדת להתגבר על הפחד להמרות את פיו של כל גורם סמכות.

פרלס הצליח להשיג את מה שרצה: הוא לימד את גלוריה כי עליה לכבד את עצמה, והראה לה כיצד לעשות זאת. הוא לימד אותה לסמוך על יכולתה להציג את עצמה ולהתמודד עם כל תגובה שתקבל, גם מהדמות המאיימת שהוא עצמו היווה. המטרה הייתה לעזור בצמיחה האישית שלה בדרך לבגרות רגשית. למידה זו הייתה אמנם חשובה לחייה, אך לא התאימה לנסיבות בואה לטיפול "כאן ועכשיו". בנוסף, דמות האב הסמכותית שגילם והאופן בו בחר ללמד את גלוריה, עמדו בסתירה לתכנים אותם ביקש ללמד. סתירה זו מעלה ספקות לגבי מידת ההפנמה של תכנים אלו.

אליס הגיב לסדר יומה של גלוריה; הוא לימד אותה לבחון את האמונות שמגבילות אותה ומגדירות את התפקוד שלה בחייה. אופי הדיאלוג ביניהם אפשר למידה. עם זאת, אני סבור שהתעלמותו של אליס מהמסרים של שפת הגוף שלה יצרה עבורה דילמה מיותרת. גלוריה בוודאי הרגישה חסך לנוכח חוסר ההתייחסות שלו לצרכיה בזמן הפגישה. אני בספק אם ניתן היה להפנים את הלמידה מתוך המצוקה שבה הייתה נתונה מול אליס, ללא החיזוק הנפשי שקיבלה מרוג'רס. כמו אצל פרלס, גם כאן גלוריה נאלצה לוותר על התמיכה הרגשית שרצתה בתחילת הטיפול, כדי לקבל שיעור חשוב וללמוד כיצד לא לוותר על הצרכים הפנימיים שלה עצמה. עם זאת, היא בוודאי הרגישה מידה-מה של התייחסות לתחושותיה, כאשר אליס הצליח לחשוף עבורה את המגבלות הפנימיות שעוצרות אותה בחייה.

יש לזכור גם שגלוריה ידעה להתאים את הילדה שהציגה לרמזים של כל אחד מהמטפלים. אני תוהה באשר למטופלים שאינם כה גמישים; כיצד יגיבו כאשר יפגשו מטפל שאינו עונה על הדמות ההורה/מורה/סמכות שמתאימה להם? האם על המטפל להיות גמיש ולהתאים את עצמו לכל מטופל? האם יש פגישות שבהן גישה אחת או דמות אחת, עדיפה על פני אחרות? למשל, אם הפגישה הראשונה של גלוריה הייתה עם אליס – האם גם אז היא הייתה לומדת? דומני שלא. אני תוהה עד כמה כלי ההיגיון יכול להיות יעיל בהתמודדות עם תחושות ראשוניות שמקורן ברגש, ולא בחשיבה הלוגית שנלמדת בגיל מאוחר יותר.

אם הנחותיי נכונות, יש צורך בגישה אקלקטית ושליטה בכמה דרכי טיפול על מנת להכשיר מטפלים לפסיכותרפיה. זוהי הכשרה המתאימה לגישה ההומניסטית. היא עשויה להיות הטובה ביותר למקצועות של טיפול וקידום צמיחה אנושית ולתפקוד יעיל ותורם בצוותים בין-מקצועיים. בציטוט חופשי מדברי אברהם מסלו (1966), "אדם, שיש לו רק פטיש, יפתור כל בעיה כאילו היא מסמר". כאן, לדעתי, טמונה אחת הסכנות הגדולות של הפסיכותרפיה.

מהות החופש: מהי בחירה חופשית?

אני משוכנע ששלושת המטפלים היו מסכימים כי הדברים שלמדנו בשנות חיינו הראשונות מושרשים בנו באופן ניכר, כך שבזמני מצוקה אנו נוטים לחזור אליהם. אני סבור שהם גם היו מסכימים כי נדרש אומץ רב כדי לקבל דעות ואמונות שונות מאלו של הורינו ושל הסביבה בה גדלנו. כל התרחקות מן הדעות והאמונות שהפנמנו מההורים, מהמחנכים, מהתרבות, ומחוויותינו הראשוניות, מהווה בגידה בעברנו, ומשאירה אותנו ללא עוגן שעל פיו נוכל להבין את המציאות שסביבנו ולבחור דרך פעולה. משום מה, החופש לבחור נראה לנו כמו זכות בסיסית שאין עליה עוררין. אני מתפלא שזהו הרושם שנוצר, לנוכח הוכחות סותרות רבות כל כך. למשל, רוב הילדים שנולדים להורים יהודים מקבלים על עצמם את הדת היהודית, והמצב דומה בכל הדתות (כולל ילדים שנולדים למשפחות אתיאיסטיות). קרוב לוודאי שנראה דברים דומים לגבי עמדות פוליטיות ואחרות.

מדוע אם כן, הניחו שלושת המטפלים שגלוריה יכולה ללמוד ולשנות בחופשיות את הנחות היסוד שלה כלפי עצמה וכלפי העולם? התשובה המתבקשת היא, כי כך כולנו חייבים לעשות בחיינו, וכמטפלים, עלינו לסמוך על כוחו של המטופל לעשות את התהליך ההכרחי שיאפשר לו לצמוח. הקושי לעשות כן הוא שהופך את הטיפול לנחוץ; התהליך מאפשר לקחת פסק זמן, בנוכחותה של דמות הורית לא מאיימת. זאת על מנת לפרק את המטען שקיבלנו בילדותנו, ולבדוק מה מתוכו מתאים למי שגדלנו להיות, ומה לא מתאים עוד. זהו תהליך מרתק של גדילה ומימוש, העשוי להוביל אותנו לחופש להציג את פנימיותנו לעולם. ההתבוננות בתהליכי השינוי של אנשים יכולה לסייע לנו לדעת כיצד לקדם תהליך כזה בקרב המטופלים. לדעתי, שינוי מתרחש באחד משני המצבים הבאים:

1) בעת מצוקה גדולה, כאשר אנו עם הגב לקיר וההגנות שלנו מתגלות כלא יעילות.

2) מתוך תנאים של בטחון מוחלט, כפי שרוג'רס מתאר ב-19 ההנחות שלו:

"Under certain conditions, involving primarily complete absence of threat to the self structure, experiences which are inconsistent with it may be perceived and examined, and the structure of self revised to assimilate and include such experiences."

(הנחה 16; 1951 ,Rogers)

כלומר, כדי לאפשר שינוי, עלינו להעניק לעצמנו ולמטופלים שלנו בראש ובראשונה תנאים של ביטחון מרבי. תנאים אלו הם שיאפשרו להרחיב את מידת החופש שאנו מוכנים ומסוגלים להשיג כדי לקבל החלטות מושכלות יותר בבחירות שלנו בחיים. כמו כן, הנחת היסוד שלדעתי חייבת ללוות את כל מי שמתיימר לעזור לאנשים בבחירות משמעותיות בחייהם היא, שעל מנת להגיע לבחירה חופשית חייב אדם לבחון את האמונות האישיות שלו בהווה, מול ה"גרסא דה ינקותא" שהוא נושא עמו. אני מוצא (גם בחיי) שאיננו חופשיים כל עוד לא בחנו את כל המסרים, הגלויים והסמויים, שהפנמנו בילדותנו. כל החלטותינו בהווה תחומות באותן אמונות ודעות, וזוהי המגבלה העיקרית לחופש אמיתי בבחירות שאנו עושים. למעשה, אם לא נוכל להתווכח עם דמויות מעברנו ולבחון מחדש בכל מצב נתון את אמונות היסוד שלנו, לא נוכל לקבל החלטה לפי שיקולינו בהווה. לא נוכל לסטות מדרך החיים שירשנו מאבותינו, ושעוצבה על ידי חוויותינו בשנות חיינו הראשונות.

לעיתים רחוקות אנשים מסוגלים לעבור את התהליך לבד. יעיל ומדויק יותר לעבור תהליך כזה בעזרתה של דמות הורית, המצליחה להבחין בין האדם ובין ההעברה ההכרחית לדמויות הוריו והחוויות הממשיות של ילדותו. דמות כזו מהווה מעין הורות שנייה, המלווה את האדם בחיפוש אחר חופש בחירה במקום בו הוא נמצא.

המשמעות היא שכל דמות של סמכות (הורה, מורה, יועץ, מטפל) שרוצה לתרום לגדילה של אדם, או לשינוי בתפיסת העצמי שלו, חייבת להיות מוכנה להיכנס אתו לדיאלוג, כפי שמתאר רוג'רס בהנחה ה-16. דיאלוג בין אמונות היסוד של ההורה, לאלו של הילד, לאור המציאות, הוא הדרך הנכונה לסייע להתבגרות. דיאלוג מסוג זה עלול לאיים על ההורה, שחייב לוותר על סמכותו הבלעדית ולהעמיד את הדברים לשיקול הדעת של הילד; במעשה ההורות טמונה היכולת להתדיין עם ילדך, וגם להיות מוכן להיפגע, כדי לעודד גדילה. גם דיאלוג כן ואמתי בין מטפל למטופל מאיים על הקשר, ומשום כך, נדרש אומץ משני הצדדים.

רוג'רס נמנע מלהיכנס לדיאלוג כזה עם גלוריה, ואף לא עזר לה לקיים דיאלוג בין החלקים השונים בתוכה. הבעיה כנראה נבעה מכך שרוג'רס נשאר תקוע בעמדה של הורה לילדה בטרום ההתבגרות. הוא נתן לה אהבה ותמיכה, אבל לא עבר לשלב שבו הוא מוכן להתדיין עם הבת, לא מעמדה של סמכות הורית, אלא כשווה עם שווה, גם אם הם נמצאים במקומות שונים בחיים. זה נכון לא רק לגבי רוג'רס. כמטפלים חשוב לזכור שתמיד יש סיכון שניתקע בשלב הראשוני של הטיפול ולא נדע לצמוח ולהשתנות יחד עם המטופל. כך אנו עלולים להיכשל בדיוק כאשר הצלחנו.

אם המטפל לא יוכל לנקוט בגישה אקלקטית ולנוע בין מתודות טיפול מאסכולות שונות, המטופלים יתקשו ללמוד מאתנו שיש להעז ולערוך שינויים משמעותיים, גם אם יש בהם סיכון. בעבודתי עם הורים לילדים מתבגרים (וגם עם ילדיי) נתקלתי בקושי של ההורה לסגת ממקום הסמכות ולתת מקום למתבגר לחפש ולהחליט בעצמו על חייו מתוך שיחה, ולא מתוך כבוד וצייתנות לסמכות ההורה. המטפל נמצא בעמדה שמאפשרת לו להדגים בהתנהגותו את הצורך להסתכן ולהיות מוכן להפסיד כדי להיות חופשי, בקלות רבה יותר משל ההורה. בחיפוש החופש ב"כאן ועכשיו" טמונה, לדעתי, תרומתה העיקרית של הפסיכולוגיה ההומניסטית.

רגע לפני סיום

אני ממשיך לתהות האם זה מקרה שרוג'רס, שקיבל חינוך סמכותי כל כך, מטפל מתוך תנאים של קבלה וחום? ופרלס, שגדל וסבל מניכור וחוסר שייכות, מטפל בריחוק וקורא לעצמאות ואיזון פנימי של חלקינו השונים? ואליס, שגידל את עצמו בבדידות רגשית והצליח להתמודד עם הקשיים הרגשיים שלו בעזרת ההיגיון, מטפל כך בקשיים הרגשיים של מטופליו? ולבסוף, במבט פנימי, האם זה מקרי שאני, שקיבלתי אהבה ללא תנאי אך גם ללא כל הכוונה אחרת, מנסה לטפל מתוך קיום של דיאלוג בוגר? אני מאמין שכולנו עושים כך תיקון לעוולות העבר שלנו מילדותנו, כדי שגם אנו, המטפלים, נוכל לישון בשקט.

 

 

מקורות

Maslow, A. H. (1966). The Psychology of Science.

Perls, F. S. (1969). Gestalt therapy verbatim.

Rogers, C. R. (1939). The clinical treatment of the problem child.

Rogers, C. R. (1951). Client-centered Therapy: Its Current Practice, Implications, and Theory, with Chapters. Houghton Mifflin.

Yalom, I. (1989). Loves's executioner.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

מילר, צ. (2016). שלושה אבות ושלוש ילדות שמבקשות את חיקו החם של האב. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 25/6/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3393

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.