×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

כתבות

כולם אוהבים את אלזה

רשימה זו מנסה להתחקות אחר סוד ההערצה של ילדות קטנות לאלזה, גיבורת הסרט 'לשבור את הקרח'. ראשית מתוארת התעלומה: מדוע מעריצות הילדות דווקא את אלזה, ולא את אנה שנראית מתאימה הרבה יותר לתפקיד? בהמשך מתוארת עלילת הסרט בקצרה, כולל התייחסות לשינויים שנעשו בסיפור המקורי מאת אנדרסן, ולבסוף מועלות כמה השערות בניסיון לפענח את התעלומה.

מתפרסם מ 2/3/2016 | 12,164 צפיות

תגיות: | |

 

כולם אוהבים את אלזה

 

מאת גבי מנדלסון

 

 

בפורים האחרון לקחתי את הילדה שלי לגן, ושם ראיתי דבר שהפתיע ולא הפתיע אותי בעת ובעונה אחת. כל הבנות בגן היו מחופשות לדמויות מהסרטים של דיסני, ולמעט כמה סינדרלות ויפהפיות נרדמות, כ-80% מן הבנות היו מחופשות לנסיכה אלזה משובר הקופות של דיסני 'לשבור את הקרח'. זה לא הפתיע אותי, כי שמתי לב להצלחה הכבירה של הסרט בקרב הילדות הקטנות שאני מכיר, ובכלל זה הילדה שלי. גם בקרב רוב החברות שלה נחל הסרט הצלחה מסחררת, ואפילו מבקרי קולנוע לילדים היללו אותו, בייחוד בהקשר של האלמנטים הפמיניסטיים שבו, וביחס לדמותה של אלזה. כך, למשל, בקהילה הלהט"בית זכה שירה של אלזה, ‘let it go’, לפרשנות מחודשת כאקט של יציאה מן הארון.

שיטוט זריז באינטרנט גילה לי כמה עובדות מדהימות בנוגע להצלחה האדירה של הסרט ושל דמותה של אלזה: זהו הסרט המצויר המצליח ביותר בכל הזמנים במונחים של מכירות. הוא במקום השביעי מבין הסרטים שוברי הקופות בכל הזמנים (!!) ועקף בקלות שוברי קופות כמו 'שר הטבעות', 'הארי פוטר' ו'מלחמת הכוכבים'. מבין כל הסרטים שנעשו עליהם חיפושים באינטרנט, שם הסרט 'לשבור את הקרח' הוא החיפוש הנפוץ ביותר לשנים 2014-2013. בארצות הברית ובאנגליה נרשמה היסטריה סביב הסרט מצד הילדים והילדות, והתראיינו כמה ידוענים שהתלוננו על ה'אלזה-מאניה' של ילדותיהם.

בארץ ישנה הפרסומת המצחיקה של יובל סמו, המגלם אב שמקניט את ילדיו על ההערצה הטרחנית שלהם לאלזה, אך בהמשך הוא נראה כשהוא לבוש בבגדיה של אלזה ורוקד את שיר הנושא שידובר בו בהרחבה להלן. גם יוצרי הסרט עצמם הופתעו מההצלחה הפנומנלית, וסיפרו שבשלב מסוים הם התחילו להתנצל בפני הורים על הצלחת הסרט והשפעותיו הטרחניות על ילדיהם. בשנים הללו נרשמה עלייה משמעותית ביותר באחוז התינוקות שנקראו 'אלזה', אך לא נרשמה עלייה מקבילה באחוז התינוקות שנקראו אנה. גם נתוני מכירות המרצ'נדייז של אלזה (למשל תחופשות אלזה, בובות אלזה וכדומה) עולים כמה מונים על אלה של אנה.

ההזדהות של הבנות הקטנות עם אלזה מפתיעה אותי, לאור הקווים הייחודיים של הדמות הזו בסרט, כפי שאסביר מיד, בייחוד לנוכח ההשוואה המתבקשת בינה לבין אחותה, אנה. מצאתי את עצמי תמה לנוכח ההזדהות הזו, ומנסה לתהות על קנקנה. כששאלתי את הילדות הקטנות בסביבה הקרובה שלי, הן אמרו את דעתן הנחרצת: 'אלזה ולא אנה'. הן לא השתכנעו מהסברים מחוכמים ונותרו עיקשות בדעתן. כששאלתי מה יש בה, באלזה הזו, השיבה לי בתי בפשטות: 'יש לה כוחות קרח ולאנה אין'. הרשימה הזו היא תוצאת הניסיון שלי לפענח את חידת הצלחתה הכבירה של אלזה.

אולי השאלה הראשונה שצריכה להישאל היא מה מקור התמיהה. מדובר בנסיכה יפה, בלונדינית, חזקה, בעלת כוחות קרח מיוחדים – למה לא להעריץ אותה? ובכן, על כך אענה בטיעון הבא: בסרט 'לשבור את הקרח' מופיעות שתי גיבורות מרכזיות. האחת מונעת מתוך כל הסגולות האנושיות הטובות: היא מלאת חיים, פועלת מתוך תשוקה ואהבה לאנשים שיקרים לה, אמיצה ונחושה. והיא מצליחה – אחרי תהפוכות רבות – להציל את אחותה, לכבוש את לבו של בחיר לבה, ולהציל את הממלכה שלה מאסון. העמדה שלה לאורך כל הסרט היא של אחריות ונטילת גורלה בידיה. בעיניי מדובר בגיבורה אמיתית שנאבקת בקשיי החיים על אהבה, על משפחה ועל טובת הכלל, ומצליחה בכל האתגרים הקשים הללו, תוך כדי כך שהיא מסכנת את חייה שוב ושוב (היא כנראה מקבלת צל"ש מאלוהי הגורלות). זוהי כמובן אנה. לעומתה מופיעה אלזה, שהעמדה שלה מתחילת הסרט ועד תומו היא מופת של פסיכופתולוגיה נרקיסיסיטית במלוא הדרה. היא מטילה הרס וחורבן סביבה, מתנכרת לכל מי שסביבה, כולל לאלה שדואגים לה ומנסים לסייע לה. היא מדוכאת רוב הזמן, אין לה שום מטרות ממשיות שמניעות אותה, היא אינה מגלה אכפתיות כלפי מישהו, והיא לא מצליחה לאורך הסרט להשיג שום דבר בכוחות עצמה.

התעלול של דיסני

כדאי לומר כמה מילים על הסרט. הסרט 'לשבור את הקרח' הוא עיבוד חופשי של דיסני לאגדה ידועה למדיי של הנס כריסטיאן אנדרסן בשם 'מלכת השלג'. אולפני דיסני החלו לעבוד כבר בשנות הארבעים (!) על ניסיון לעבד את האגדה הזו לסרט, אך המשימה נכשלה כמה פעמים בשנים שחלפו מאז, בעיקר בשל הקושי לעבד את הדמות של מלכת הקרח לקולנוע. באגדה המקורית, מלכת הקרח חוטפת נער בשם קאי לארמון קרח מרוחק, וגיבורת הסיפור, גרדה, נאבקת להצילו עד לסוף הטוב. הרעיון של הסרט 'לשבור את הקרח', בניגוד לניסיונות העיבוד הקודמים שנכשלו, הוא להפוך את מלכת השלג הרעה מהאגדה המקורית, לדמות אנושית שניתן להזדהות עימה – אלזה. הדבר הושג על ידי תעלול נרטיבי: הסרט מאחד בין דמויותיהן של החוטפת (מלכת הקרח) והנחטף (קאי) באגדה המקורית לדמות אחת – אלזה. מרגע שהפכה לקורבן של עצמה, היא אינה נתפסת רק כדמות רעה, ואפשר לרחוש כלפיה רגשי אמפתיה. גיבורת האגדה המקורית, גרדה, שנקראת בסרט אנה, נותרה פחות או יותר בעינה.

הסרט 'לשבור את הקרח' מגולל את סיפורן של שתי אחיות, נסיכות, שאחת מהן – אלזה – זכתה ב'כוחות קרח' קסומים: היא יכולה ליצור בידיה כפור בצורות שונות, שיכול לשמש למטרות טובות (כמו משחק ויצירה), אך גם באופן מסוכן (למשל היא יכולה להעיף חזיזי קרח על אנשים). בתקופת הילדות, אלזה פוגעת באחותה בטעות, וכמעט הורגת אותה. טרול חכם שמרפא את אחותה מזהיר אותה שעליה לשלוט בכוחות המיוחדים שלה כדי לא לפגוע באחרים. אבי הבנות דורש מאלזה להסתיר את כוחותיה המסוכנים ולשלוט בהם, וכתוצאה מכך היא מפתחת מעין דיכאון: היא מסתגרת במשך שנות ילדותה בחדרה, אינה באה במגע עם איש ואף דוחה את מאמצי ההתקרבות של אחותה אנה. מאוחר יותר, מתים הוריהן של הבנות, ואלזה הופכת למלכה. בשלב זה אין לה ברירה אלא להיראות בפומבי בטקס ההכתרה.

באותו היום אנה, ששבעה מחיי הבדידות שנגזרו עליה בחברת אחותה המסתגרת, פוגשת את נסיך חלומותיה, מתאהבת בו ומבקשת את ברכתה של אחותה המלכה. אלזה אינה מוכנה לברך את אחותה, ואז, במהלך חילופי הדברים הכעוסים ביניהן, היא מתקיפה (בטעות) את אחותה ואת כמה מאנשי המשמר בחזיזי קרח, דבר שחושף את יכולותיה לעיני הנתינים שמאוימים ממנה כמובן. לפני שמישהו מספיק לומר משהו, היא בורחת להרים ומקימה לעצמה ארמון שלג שבו היא יכולה לנהוג כרצונה ולהשתעשע ביכולותיה המיוחדות. אגב כך, היא מזמנת סופה הרסנית שפוגעת בממלכה ומטילה עליה מעין חורף קפוא שלא חולף. הסצנה שבה אלזה מגיעה להרים מלווה בשיר ‘let it go’, שבו היא חוגגת את החופש להיות מי שהיא, ואינה צריכה להעמיד פנים עוד – שיר שזכה בתשבחות רבות ואף באוסקר.

במובנים רבים זוהי נקודת השיא של הסרט, וגם האקט האמיץ היחיד של אלזה במהלכו. רגע השחרור של אלזה הוא רגע משבר לממלכה – אין מלך, ויש סופה שמשתוללת. מי שמחליט להציל את המצב זו אנה – היא יוצאת למשימה להשיב את אלזה לממלכה ולהפסיק את הסופה. היא יוצאת לדבר אל לבה של אחותה, ונתקלת בהתנכרות מצדה. אלזה משלחת כנגדה מעין ענק שלג מפחיד שפוגע בה, ולמעשה עתה חייה שוב בסכנה (שוב בגלל אחותה אלזה...). אנה וחבר שהיא פוגשת במהלך ההרפתקאות שלה – קריסטוף, מבקשים את עזרתו של הטרול החכם, שאומר שרק מעשה של אהבת אמת ירפא את הפצע בגופה של אנה. לכן אנה חוזרת לארמון לבקש את אהבתו של בן זוגה הנסיך הנס, שמתגלה כרשע ברגע האחרון, מתנכר אליה ומותיר אותה גוססת.

בינתיים, אלזה נתפסת על ידי אנשי המשמר ומבינה כמה נזק היא גרמה בממלכה ולאחותה. היא בורחת מכלאה ומנסה לחפש את אחותה. הנסיך הנס יוצא לחסל את אלזה, מוצא אותה חסרת אונים ומבולבלת בשלג, ומניף את חרבו כדי להרוג אותה, אך ברגע האחרון אנה חוסמת אותו בגופה ובכך מצילה את אלזה. בנקודה זו של הסרט, נראה כאילו אנה עומדת למות מן הפצעים שאלזה גרמה לה, אך קורה דבר מפתיע: אקט הגבורה של אנה – מעשה של אהבת אמת כלפי אחותה – מציל אותה עצמה, והיא מחלימה בנס, בהתאם לנבואתו של הטרול. בסוף הסרט אנה נישאת לקריסטוף, ואלזה חוזרת להיות מלכת ארנדל, הפעם מלכה רחומה וטובה. הנסיך הנס מגורש בבושת פנים מן הממלכה.

הנרקיסיזם של אלזה

ניתן לראות מן התקציר שלעיל, כמה אלזה מתוארת בסרט כדמות אבודה, שאין לה שום כיוון בחייה ושאינה מצליחה להשיג דבר. בדרך כלל כאשר פוגשים אנשים כאלה בחיי היום-יום, נהוג לחשוב שהדימוי העצמי שלהם נמוך, או שהם אינם מאמינים בעצמם. אבל נראה שבמקרה של אלזה, ההפך הוא הנכון. אלזה נולדה כנסיכה, יורשת עצר, יפה ונערצת, ואם כל זה לא מספיק – יש לה כוחות קסם מיוחדים. ניתן להוסיף ולומר שאלזה היא קצת כל יכולה: ברצותה היא משחררת חזיזי קרח חסלניים על אויביה, וברצותה יוצרת שעשועי קרח מענגים. אבל מתברר שאין לה שליטה מלאה על הכוחות שלה. היא מגלה שכוחות הקרח שלה עלולים להיות קטלניים כאשר היא פוגעת באחותה. היא מגיבה בעוצמה רבה לאירוע הזה, והדבר מביא אותה להסתגרות מוחלטת ולנסיגה מהחיים. מצד אחד, קשה שלא לחוש אמפתיה כלפי התגובה הדיכאונית של אלזה. מצד אחר, בולטת העובדה שהיא איננה מצליחה להתגבר על המשבר הזה, והנסיגה שלה מהחיים נותרת טוטלית.

מנקודה זו, אלזה מפתחת עמדה של דחייה ביחס לחיים החברתיים. היא אינה מוכנה לחדש את הקשר עם אחותה אנה. היא אינה מגלה כל עניין בבני אדם אחרים, או במטרות חברתיות כלשהן, אף שמדובר במלכת ארנדל. מרגע שנחשפים כוחותיה המיוחדים היא בורחת להרים, ושם היא מקימה לה מעין ארמון מבודד לחלוטין, שממנו היא מפגיזה את הממלכה בכפור. לאורך כל הסרט היא אינה יוצרת שום קשר עם גבר, בניגוד לאחותה הפלרטטנית שיש לה שתי פרשיות אהבה. ארשה לעצמי לומר, שבמונחים של ליבידו, היא אינה מושקעת בשום דבר מלבדה עצמה, ומכאן העמדה הנרקיסיסטית שלה. העונג היחיד שהיא מפיקה לאורך הסרט הוא מתעלולי הקרח שאותם היא עושה בבדידות מוחלטת בארמון השלג שלה.

הנרקיסיזם של אלזה בולט עוד יותר כאשר משווים את דמותה לזו של אחותה: ראשית, הנושא של תחושת הערך – אנה מתוארת בסרט כאישה צעירה, אמנם נסיכה, אבל בן אדם רגיל. אין לה כוחות מיוחדים והיא נאבקת בסכנות ובגורל תוך כדי שימוש במשאבים הזמינים פחות או יותר לכל אדם. לעומתה אלזה היא מלכה, ובעלת כוחות על שממקמים אותה באזור שמעל לכלל בני האדם. שנית, הנכונות לשאת כאב, פגיעות, או מועקה – אנה מוכנה לשאת מועקות ומכאובים, היא נפגעת בסרט פעמים רבות, על ידי אחותה ועל ידי הנס, אך זה לא מונע ממנה להילחם עבור הדברים שיקרים לה. לעומתה אלזה אינה מוכנה לשאת כאב. בסרט יש שני רגעים שבהם מכאיבים לה – הראשון הוא הרגע שבו פגעה באחותה ואביה דורש ממנה לשלוט בכוחותיה. השני הוא הרגע שבו נחשפים כוחות הקרח שלה, ונתיני הממלכה עומדים המומים אל מול הכוחות המסוכנים שלה. בשני הרגעים הללו, היא מגיבה באותו אופן – היא 'שוברת את הכלים', כלומר נסוגה לחלוטין מן החיים החברתיים, בפעם הראשונה במעין תגובה דיכאונית של הסתגרות בחדרה, ובפעם השנייה בנסיגה לארמון השלג. שלישית, ההבדל מבחינת ההשקעה הליבידינלית – אנה מלאת עניין ומושקעות באחרים ובממלכה, ואילו אלזה אינה מתעניינת למעשה באיש, אלא רק בכוחות הקרח שלה עצמה.

בעיניי, שלושת ההבדלים הללו אינם מקריים, אלא תלויים זה בזה ומשקפים עמדה ליבידנלית: אנה משקיעה את הליבידו שלה באחרים, ומסיבה זו הם הופכים למעניינים ולמעוררי תשוקה עבורה. זה הופך אותה לפגיעה, כיוון שהיא תלויה ביחס שיעניקו לה האחרים הללו, לטוב או לרע. אך זה גם מעניק מטרה לחייה, בכיוון של שמירה על אלה שיקרים לה. לעומתה, אלזה אינה משקיעה את הליבידו שלה באובייקטים חיצוניים. הוא כמו כלוא בתוכה ואינו מצליח לצאת. העודפות הזו נחווית כנראה דרך 'כוחות הקרח' ככוח אדיר שיש בתוכה. אבל הכוח של אלזה הוא מטעה מאוד: בפועל הוא אינו מצליח להוביל לשום מטרה של ממש. ככל הנראה הסיבה לכל זה היא אי-הנכונות של אלזה להסתכן בהשקעת הליבידו שלה החוצה. היא יודעת, שאם היא תאהב אחרים ותשקיע בהם, היא תהפוך לפגיעה, בגלל התלות בהם ובמצבם, בדיוק כשם שמי שמשקיע בעסק או בבן זוג הופך תלוי בו, ולפיכך גם פגיע.

סוד קסמה

אני מקווה שבשלב זה הקוראים והקוראות שותפים לתמיהה שלי, כיצד ייתכן שהנסיכה אלזה גרפה תהילה רבה כל כך בקרב ילדי ובעיקר ילדות העולם? (אני מתרשם שמבוגרים, לרוב, אינם שותפים להערצה לאלזה). מהו סוד קסמה המיוחד של אלזה?

תשובה פופולרית לשאלה הזו היא הפמיניזם שלה. רבים האשימו את דיסני שבמשך השנים יצר דמויות נשיות סטריאוטיפיות, כנועות ופסיביות, שכל מהותן הסתכמה בלהיות אובייקט של תשוקה עבור הגיבור הגברי. דוגמה מעולה לכך היא כמובן היפהפייה הנרדמת, שישנה במהלך רוב הסרט, עד שהנסיך מציל אותה. הגיבורות של 'לשבור את הקרח', ואלזה בפרט, אינן מופיעות בסרט בעמדה כזו. אלזה אינה מסכימה להיות מה שמצופה ממנה, יש לה כוחות קרח מסוכנים והיא אף מתקיפה באופן מאוד לא 'נשי' את ממלכת ארנדל. מאידך, גם הנסיכה אנה לא ממש נכנעת לתכתיבים, והעמדה שלה בסרט היא עמדה פעילה ואמיצה כפי שתואר לעיל.

עם זאת, אם מתבוננים בתמונה הכוללת, קשה לומר על דמותה של אלזה שהיא דמות חזקה ומודל פמיניסטי טוב: היא בסך הכול דמות די מבולבלת ואבודה, בוודאי בהשוואה לאחותה. במובן הזה ההסבר הפמיניסטי אינו מיטיב לדעתי לתפוס את הייחודיות של אלזה כדמות נערצת. זאת ועוד, אם נתבונן על הגיבורות הנשיות של דיסני בעשורים האחרונים, נמצא שהמודל של היפהפייה הנרדמת כבר מזמן עבר מן העולם. דיסני מייצר באופן שיטתי נסיכות לוחמות אמיצות כגון מרידה, מולאן, רפונזל (שאצל האחים גרים מופיעה כנסיכה פסיבית קלאסית, אבל אצל דיסני הפכה לדמות חזקה), טיאנה (הנסיכה והצפרדע), ובעיניי אפילו בת הים הקטנה של דיסני היא דמות עם הרבה כוח ואומץ (בניגוד לאגדה של אנדרסן). כלומר, השורה התחתונה היא שלדעתי קשה לראות באלזה דמות חזקה, בהשוואה לאחותה או לנסיכות דיסני של העשורים האחרונים.

אבל העובדה בעינה נותרת: אלזה היא הדמות הנערצת על הילדות הקטנות, יותר מכל נסיכה אחרת, ועם זה אי-אפשר להתווכח. מה אומרות כל הילדות הקטנות האלה בהערצתן את אלזה? מהו סוד קסמה בעיניהן? התשובה חייבת להיות טמונה ברגע השיא של הסרט – הרגע שבו היא שרה את שירה ‘let it go’.זה קורה מיד אחרי שהיא 'יצאה מהארון' וחשפה את כוחות הקרח שלה, וגם זכתה לתגובה מבוהלת ועוינת מצד נתיניה. היא בורחת להרים ושרה את השיר, שבמהלכו היא בונה ארמון שלג נהדר אך מבודד לחלוטין, ובו בזמן יוצרת את סופת השלג שפוגעת בממלכה. השיר הוא מעין תשובה לדבריו של אביה – היא מצטטת את הדרישות שלו:

Don't let them in / don't let them see / Be the good girl you always have to be / Conceal, don't feel / don't let them know - Well now they know.

ובתשובה היא אומרת – לא עוד! זהו שיר הלל לחופש שבו אלזה מחליטה 'לטרוק את הדלת' (האימאז' של טריקת הדלת מופיע אצלה שוב ושוב, וגם בסוף השיר 'לעזוב') בפני אנשי הממלכה, ולהיות מי שהיא, כלומר לממש את כוחות הקרח שלה. היא אכן בונה במהלך השיר את ארמון הקרח הנהדר שלה ואומרת שעבורה אין יותר אסור ומותר (התרגום המדויק: right and wrong), וגם אמירות כמו 'כאן אני עומדת וכאן אשאר', 'לא תראו אותי יותר בוכה'. כלומר, מה שאלזה אומרת זה שעבורה החיים החברתיים הם בלתי נסבלים, ושהיא החליטה להיפטר מכל המועקות הללו אחת ולתמיד! היא מתנערת מהדרישות של אביה, מכל המאמץ המכביד של ההסתרה של כוחות הקרח שלה, ועכשיו היא הולכת עד הסוף עם מי שהיא.

ניתן לומר שהיא מממשת פנטזיה שהרבה אנשים חולקים – להיות אותנטית לגמרי – להיות מי שהיא בלי לשקר, לזייף או לשחק משחקים. האקט הרדיקלי הזה הוא לדעתי בו בזמן המאפיין הייחודי של אלזה, וגם סיבת ההערצה האדירה כלפיה, כיוון שניתן להניח שלכולנו, ואולי במיוחד לילדות קטנות שמצפים מהן להיות 'חמודות', נמאס 'לשחק אותה'. למי מאיתנו לא מתחשק לפעמים לשבור את הכלים ולא להתפשר עוד על כלום?! לחיות חיים שאין בהם סייג של שקר, פשרה, או ריצוי? לשים פס אחד גדול על האבא הגדול שדורש מאיתנו כל מיני אי-נעימויות מעצבנות ומעיקות.

מפגש עם הרוע ועם המיניות

אבל יש ברגע הזה, שבו אלזה 'עוזבת', עוד עניין אחד חשוב, שנסתר מן העין במבט ראשון. אלזה אומרת שהיא רוצה לעזוב ולהשתחרר מן הציוויים של אביה. אבל בדרך היא מתחילה להתקיף את הממלכה כולה, ואת אחותה בפרט. הסרט מצליח להסוות את העובדה הזו, כך שבשום רגע לא נראית השנאה של אלזה במלוא כיעורה. אבל אין לטעות בעניין הזה. אף שסיבת העזיבה המוצהרת של אלזה היא שהיא אינה מוכנה להסתיר את כוחות הקרח שלה, מה שהיא עושה מרגע שהיא עוזבת הוא לא רק להסתתר בארמון – משם היא משלחת סופה הרסנית בממלכת ארנדל, ומפלצת אדירה שכמעט הורגת את אחותה. אלזה לא מסתפקת ב'לעזוב' כמו שאומר השיר. היא רוצה שתושבי ארנדל יראו וירגישו את עוצמת כוחות הקרח שלה על בשרם. הסרט מציג את אלזה כדמות שיש בה רוע, אבל הרוע שלה מוצג דרך עדשת מצלמה מאוד רכה ועדינה.

אנחנו לא פוגשים למשל את קורבנות הסופה שלה. כמו כן, בשום רגע לא נראה שאלזה מפיקה עונג סדיסטי מכאבם של אחרים. המעשים הרעים שלה נובעים כביכול מן הסבל שלה, ומזה ש'נמאס לה'. קל לפתח אמפתיה כלפיה גם כאשר היא פוגעת באחרים. היא גם לא ממש נענשת על מעשיה, בניגוד לנבלים האחרים של דיסני, שמוצגים כפסיכופטים מרושעים ונענשים בחומרה בסוף הסרט. במובן הזה, הסרט מאפשר, יותר מכל סרט דיסני אחר שראיתי, מפגש אינטימי עם הרוע ועם האופן שבו הוא פועל, מנקודת מבטו של התוקפן, בעיקר סביב העיוורון של אלזה לנזקים ולכאב שהיא גורמת לאחרים.

עוד דבר ייחודי שמאפיין את אלזה הוא כוחות הקרח שלה. קשה שלא לראות בכוחות הקרח הללו ייצוג של המיניות שלה: היא מרגישה בתוכה מעין אנרגיה עזה, שיכולה גם לענג, גם לפגוע, משהו שאין לה שליטה מלאה עליו, משהו שמפחיד אותה ומרגש אותה בו בזמן. גם התחושה שלה שהיא מיוחדת, שיש לה משהו שאין לאחרים, יכולה לייצג תחושות ילדיות ביחס למיניות, שנותרת סתומה ולא מובנת לכולם ולילד במיוחד. לבסוף, גם העמדה של האב, הדורש ממנה לשלוט ביצר שלה, מעלה על פני השטח את הקונפליקט בין המיניות של אלזה לבין הרצון שלה לחיות חיים חברתיים (שהאב הוא המייצג הטיפוסי שלהם).

גם השיר 'לעזוב' מובנה כתשובה לאב ולדרישותיו. במובן הזה, המיניות של אלזה מיוצגת באופן הרבה יותר פאלי מזה של יתר הנסיכות של דיסני. בדרך כלל הנסיכות הן פשוט יפות, ומכאן הן מסתבכות עם הקנאה של דמות אם רעה, בלי לדעת דבר על סיבת ההסתבכות (סינדרלה, היפהפייה הנרדמת, שלגייה), אולם לאלזה יש כוחות קרח שמסבכים אותה עם האחרים באופן שמאלץ אותה לקחת בעלות כלשהי על מה שקורה לה איתם. במובן הזה, היא נפגשת עם המיניות שלה באופן מזעזע וטראומתי יותר מהגיבורות הסטריאוטיפיות של דיסני. רוב הדמויות של דיסני פוגשות רוע חיצוני שיש להילחם בו, רוע שנחווה כשרירותי וכחסר מובן (שלגייה לא מבינה מדוע אמה החורגת רודפת אותה), ואילו אלזה פוגשת את הרוע שלה עצמה ולא יודעת מה לעשות איתו. היא מנסה להחניק ולהחביא אותו אבל זה לא הולך לה, ואז מופיע האקט של 'לעזוב'.

לסיכום, ניתן לומר שאלזה מעניקה לילדים הזדמנות להיפגש עם כמה מהבעיות האוניברסליות של החיים, במסגרת של סרט, המאפשר מרחק אסתטי מן האימה הכרוכה בבעיות הללו: הבלתי נסבלות והשקר המתמשך הכרוך בחיים החברתיים, המפגש עם הרוע שקיים בכל אחד, והמפגש עם המיניות. דרך אלזה הילדים יכולים לחוות מחדש את המועקה שהקונפליקט בין המיניות לבין הדרישות החברתיות מעורר. הם גם יכולים להזדהות עם הדרך שאלזה עושה כדי להתמודד עם הקונפליקט הזה – מהתנערות מוחלטת מדרישותיהם של האחרים ועד התפייסות מסוימת וחזרה לחיים החברתיים. בנוסף, בולטת העובדה שאלזה מצליחה להישאר עבור הילדים דמות אהובה ואנושית, על אף, ואולי בזכות, כל המעשים הרעים שהיא עושה, ובמובן הזה ההזדהות עימה יכולה לאפשר לילדים מגע יחסית מוגן ומרגיע עם כל אותן פנטזיות ודחפים פרועים ומאיימים שהם פוגשים כנראה רוב הזמן לבדם.

 

 

 

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

מנדלסון, ג. (2016). כולם אוהבים את אלזה. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 24/8/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3383

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אסנת לקראסנת לקר12/2/2016

המפגש עם הרוע. תודה על המאמר המחכים ועל הדיון מאיר העיניים בעקבותיו. לגבי המפגש עם הרוע, מסכימה שאלזה לא נהנית באופן סדיסטי מהחורבן שהיא מטילה, אבל יותר מכך, נראה שיש לה מודעות מוגבלת לנזקים. מצד אחד, כשהיא שרה את שיר הנושא, משתחררת מהכבלים החברתיים (וכל מה שנאמר) היא שרה לסופה שתמשיך לסעור Let the storm rage on, the cold didn't bother me anyway מצד שני, כאשר אנה מתעמתת איתה היא מופתעת לגלות שכל הממלכה קבורה בכפור. לכן, כפי שנכתב כאן, זהו מסע של לקיחת אחריות על הכוחות/מוגבלות כשבמהלך הסרט אלזה מתוודעת בעצם לכוחות ההרסניים שבה. באשר לסוף הסרט, אנה באמת שומרת על הדמות שלה לכל אורכו ונאמנה לעצמה ולעקרונותיה (ואולי לכן דמות מופת אך פחות מורכבת או קונפליקטואלית כפי שצויין כבר), עד הקרבת עצמה: באקט ההגנה שלה על אלזה היא הופכת לנציב קרח. המעשה ההירואי של אנה לא הציל אותה, אלא דמעותיה של אלזה, שמבינה את ההקרבה של אחותה, את הנזק שעשתה ואולי את הכאב שלו גרמה. באופן אופייני לדיסני היא מבינה את גודל האחריות והכאב רק כשאחותה הופכת לקרח בגללה, האשמה והרצון הכן שלה להשתנות הופכים את התוצאה על פיה, מלמדים אותה (כמו בטיפול רק בתוך שניות בסרט) לחיות ולשלוט בכוחותיה ובקסמיה ומצילים את הממלכה.

אופיר תשובהאופיר תשובה10/2/2016

מעולה, תודה.

לי ראובנילי ראובני8/2/2016

עוד מחשבות בעקבות הסרט.
תודה לגבי מנדלסון! מאמר מקסים ומעניין. אשמח לשתף במחשבות שלי אודות הסרט "לשבור את הקרח", אודות כוח המשיכה שלו, המורכבויות שהוא מעלה ברמה החברתית וגם כמובן, מדוע דמותה של אלזה כה נחשקת בעיני ילדות וגם ילדים.

גילוי נאות, הסרט שבה את ליבי, הדמויות השירים, העלילה, המסרים הפמיניסטיים והחוויה המרהיבה של הטבע החיצוני והאנושי מרגשים ומפעימים בעיני.
אני יכולה להבין ילדות וגם ילדים הולכים שבי ומוקסמים מעוצמתו של החורף הניצחי והדרך של שתי אחיות במסען לאיחוד משפחתי והרמוני עם עצמן וממלכתן.
הסרט מתחיל בילדות התמימה וחסרת המודעות של שתי האחיות. הוא ממשיך ברגע שאלזה חווה את עצמה כסובייקט, בעלת כוחות, מסוגלת לייצר קסם של הנאות אך גם לפגוע ולהכאיב. התגובה של אלזה להבנת כוחותיה היא בהתכנסות פנימה, התבודדות ונמנעות. היא ללא ספק איננה רוצה להכאיב לאחר, אך בעיקר, היא לא רוצה לחשוף את עצמה כחריגה, שונה, היא היתה רוצה להיות כמו כולם, אבל הסוד שלה גובה ממנה מחיר גבוהה מדי. בעיקר לאור העובדה שהיא לא יכולה לשלוט בכוחה.
האסוציאציה שלי למהלך היה גיל ההתבגרות בקרב נשים צעירות. כלומר הכוחות של אלזה מסמלים את העוצמות של מתבגרות במיניות או נשיות, כאשר בראשית דרכן הן נחוות כאובייקט למשיכה, זוכות לתשומת לב רבה אך לעיתים אינן יודעות כיצד להכיל עוצמות אלו, הן לא שולטות בגופן והן לא מרגישות בנוח עמו והדרך להתמודד עם היחס של הסביבה אליהן הוא בהתכנסות, בהסתרת החזה המתפתח, בלבישת בגדים גדולים ורופפים.
כאשר הפנים והחוץ ירגישו אחד, כאשר הגוף יהפוך להיות שיקוף של החוויה הפנימית הנשית והמינית, הן ירגישו בנוח בגוף של עצמן, להנות ממנו, להפעיל אותו וגם לייצר יחסים עם האחר.
בהבנה של אלזה את הסיטואציה, היא מבינה שהחריגות שלה היא הרסנית ופוגענית והדרך היחידה שבה היא תוכל להיות היא עצמה, זה בבדידות מזהרת על פסגת הר. הביקורת היחידה שיש לי היא על כך שחלק משחרורה של אלזה קשור בהפיכתה לאובייקט מיני מוחצן, היא פורעת את שערה, מקצרת את שמלתה, חושפת את החזה ומבליטה את גופה. היא הופכת להיות מינית אך היא כאמור בודדה.
אנה נלחמת על אחותה ועל חזרתה לממלכה, גם בגלל שהיא רוצה את הקשר איתה אבל גם בגלל שהיא מבינה שהגלייתה של אלזה מהקהילה לא ישנה את המצב לטובה. השחרור של אלזה מהכלא שהיא גזרה על עצמה, יטיב עם כולם.
בעיתונות על בסיס כמעט יומיומי אנו עדים לניסיונות להרחיק חריגים מהחברה בתואנות שונות, ההתמודדות עם הנגשת החברה לאחר גובה מאיתנו מחיר כלכלי, חברתי ותרבותי, הוא שובר את הפנטזיה שלנו לדמיון ולהרמוניה, תוך שהוא מאלץ אותנו להכיר בעמדות השמרניות אותם אנו נושאים. באנגלית יש לזה ביטוי מקסים NIMBY- not in my back yard כלומר ברור שצריך להקים הוסטל לילדים בעלי צרכים מיוחדים בעיר אבל ממש לא בשכונה שלי. אף אחד לא רוצה בשכונה שלו את הדבר הנוראי הזה שמוריד את ערך הדירות וגורם לנו לראות מקרוב את החריגות.
היופי בלשבור את הקרח הוא בהבנה שגם כשאנחנו מרחיקים ומגלים את החריג, אנחנו ניזוקים. הפחד שלנו יוצר את החומות הכי גבוהות שיש, אנחנו נפגעים כאשר אנחנו לא מאפשרים קרבה לשונה. הרמוניה אמיתית טמונה ביכולת שלנו להכיל את האחר, לאהוב אותו, לא לפחד ממנו.
המסר של הסרט הוא אוניברסאלי. גם הנסיכה ולימים המלכה יכולה להיות בעלת נכות, כזו שלא רואים אבל היא לגמרי נוכחת ומשמעותית, גם כאשר היא נמצאת בבדידותה המזהרת, אנחנו לא באמת יכולים לשרוד. רק כאשר נשכיל לקבל את השונה, את האחר נוכל כחברה לצמוח ולהנות. כאמור אהבה היא הפתרון ולא פחד.

במובן הזה הדמות של אלזה הופכת להיות מושא להזדהות, היא האחר, היא החריגה שהחברה ובעיקר אחותה נאבקים על הקשר עמה, אנה היא לכל אורך הדרך מובנית מאליה, רוצה קשר, פתוחה לאחר אבל במובן הזה היא פחות עוברת שינוי. אלזה צריכה להתמודד עם חריגותה, להסתיר, לברוח, להסתתר, ואז לחזור ולהתמודד. היחס של אנה אליה, הוא היחס שאנחנו חולמים לקבל מהחברה, שילחמו עלינו, שירצו אותנו, שנהיה חשובים למישהו במידה כזו שהוא יסכן את חיו כדי להתקרב. אני יכולה להבין את הנחשקות של החויה בעיני ילדים וילדות.
אולי גם בכל ניתן להבין למה היא ולא אנה הופכת להיות הדמות הנחשקת ומודל לחיקוי, חרף היותה פאסיבית לכרוע בתהליך יצירת השינויים בסרט.
ונקודה אחרונה ומשמעותית לסיום, תיקון חשוב ומשמעותי לסקירה של מנדלסון, אנה וכריסטוף אינם מתחתנים בסוף הסרט, הסרט הוא התגלמות הפוסט מודרניזם, הוא אינו רואה את פסגת חייה של נערה/ אישה בנישואין, אומנם בתחילת הדרך זה היה נראה כך, אבל מרגע שאנה הופכת להיות מודעת לכוחה כסובייקט בעקבות המסע אליו היא יוצאת ובכך שהיא מצילה את הממלכה הסרט מסתיים בקשר של חברות רומנטית שנוצרת בינה ובין כריסטוף ומי יודע, אולי בעתיד נראה גם חתונה אבל זה כאמור לא מחויב במציאות....

רות נצררות נצר7/2/2016

עוד על אלזה. תודה לגבי על המאמר המרתק. הנה מחשבות נוספות שלי. בתחילת העלילה רואים כיצד הבת משתפת פעולה עם המסר של האב, כשהיא מאוימת מהכוח שלה ומסתגרת בחדרה במשך שנים. הסתגרות זו היא ואריאציה של התרדמת של הנסיכות שאין להן כלים להתמודד הן עם כוחותיהן והן עם הכוח הדומיננטי של ההורים והחברה. היא עצמה מסתגרת בחדרה וכך גם מממשת את מוטיב קלסי נוסף באגדות על הכלא שנבנה על ידי האב כדי לכבול את הבת לדגם הצייתני הפטריארכלי, שמונע ממנה כאשה את מימוש כוחותיה היחודיים. ככל שהבת תהיה מוכשרת יותר ומיוחדת יותר היא תרגיש שהחברה תובעת ממנה לצמצם עצמה במיטת סדום של נורמות החברה שמקטינה את האשה. בהמשך כשהיא בונה לעצמה ארמון קרח ושוב מסתגרת בו, מתרחש בה שינוי, כי הפעם הארמון נבנה לא בגלל צוו האב, שכבר מת בינתיים, ואינו כלא חונק אלא בית משלה שמאפשר לה להיות היא עצמה, בחדוה, ללא כל הגבלות. אולם חדוות החרות שהיא נוטלת לעצמה כרוכה בנתק שלה מקשרים אנושיים ובהרסנות כלפי העולם; בסערת קרח שמקפיאה את הממלכה, היא עדיין לא מוצאת את הדרך לממש את יכולותיה היחודיות בלי ההיבט ההרסני שלהם. סוף הסרט משחזר את המוטיב הקלסי באגדות של מסע הגיבורה, שיוצאת למסע הצלת הדמות האהובה בשם האהבה. האהבה היא זו שתצליח לווסת את התוקפנות הבלתי נשלטת של אלזה ולאפשר טרנספורמציה ממלכה אלימה למלכה רחומה. היא ארוס שמתגבר על טנטוס.
אלזה היא דמות שפועלת בניגוד למסר בכל התקופות לבת – תהיי יפה ותשתקי, תהיי טובה ואל תבטאי כעס ותוקפנות. לכן היא אהובה כל כך על צופות הקולנוע הקטנות. היא אהובה כמו סקרלט אוהרה מ'חלף עם הרוח, שכל כך אהובה על צופי הקולנוע לדורותיהם, למרות ומשום שהיא מרשה לעצמה להיות נרציסטית ולהשיג את מטרותיה הכוחניות ומיניות ללא אשמה, מבלי לקבל גינוי של פאם פאטאל מינית-קטלנית, למרות שהיא כזו!

רוני כרמלירוני כרמלי4/2/2016

הפגיעההנרקסיסטית של אלזה, הסתבכות האדיפוס, וההיכלאות במקלט פאתולוגי. גבי יקר, תודה על מאמר מרתק שעונה על תהיות קיימות.
מובן שגם אותי העסיקה השאלה - למה אלזה? בתור פסיכולוגים במיוחד, נדמה לי שאנחנו נוטים יותר להזדהות עם התפקיד המשפחתי של אנה. ולאחר מסיבת יום הולדת בגן בנושא 'לשבור את הקרח', חלמתי שקראתי לבתי בת ה-5 'אנה' (אולי גם כי בדיוק קראתי את פרויד בהתייחסות לבתו שלו...). אבל בתי בת החמש אכן מתחפשת השנה לאלזה - וקבלתי את אותן תשובות שאתה קיבלת: לאלזה יש כוחות קרח. אני תמהה... האם לכן? האם כי אלזה יפה יותר? האם כי לבתי פיגמנטציה דומה יותר לזו של אלזה משל אנה? הילדה שלי לא ראתה את הסרט עד תומו. אבל ההערצה לאלזה הייתה כבר להידבקות מילדות אחרות בגן.
אני מסכימה איתך שאלזה היא דמות פאתולוגית לעומת אנה הבריאה, והמחשבות שלי הלכו לכיוונים נוספים: ראשית, חשוב לזכור את אובדן ההורים (האופיני כל כך לדיסני - במבי, סינדרלה, מלך האריות...). גם לאבדן של ההורים ישנה משמעות בlet it go של אלזה, כאשר בדיוק ברגע האבדן מתרחש שיאו של הסרט והכעס על האב הכולא, והאם הפאסיבית כפי הנראה, משתחרר בתגובת אבל פאתולוגית.
אבל מעבר לכך, אלזה הזכיה לי מאד קבוצת מטופלים שאותם זיהיתי במאמר שלי 'on being cut our of the dead mother': מטופלים המזכירים במידה רבה את ה psychic retreaters של שטיינר ואת הכלואים בקלאוסטרום של מלצר. בעיני זה מופלא שדיסני אחדו את דמות מלכת הקרח עם דמותו של קאי (אני אגב זוכרת סרט מצויר על אגדה זו מילדותי - כנראה לא של דיסני), שכן הפיצול הוא של דמויות בתוך נפש של אותו המטופל (ותודה גבי, לא ידעתי את העובדה הזו על העיבוד של דיסני). הרי פעמים רבות אנחנו נתקלים במטופלים תקועים, לרוב במיקום נרציסטי ותקיעות בין החרדות הסכיזופרנואידיות לאלה הדיכאוניות, שהגיעו מוקדם מדי. כך נראה קרה גם לאלזה (ולא לאנה, שלא חוותה את חרדת הפגיעה והאשמה מוקדם מדי, כפי שקרה לאחותה). כשנתקלים במטופלים כאלה אנחנו באמת לרב מתגייסים מול החלק הנחטף בהם (קאי), וניצבים בזעם וב'מלחמת חורמה' אל מול הדמות הכולאת (מלכת הקרח), מבלי לזכור שמדובר בהיבטים שונים של אותו המטופל עצמו (אלזה). אנה מטפלת מוצלחת יותר - היא מבינה את זה, ומצליחה גם לעמוד בהתקפות של המטופלת שלה.
אני חוזרת לשאלה שלך, שלנו - מדוע הילדות אוהבות כל כך את אלזה? נדמה לי שאתה צודק שהמפגש עם המיניות בשלב האדיפלי הופך את אלזה לדמות הזדהות חזקה יותר עבור הילדות, מאשר אנה שלמעשה עברה את השלב האדיפאלי בהצלחה רבה ויכולה ליצור זוגיות בוגרת ולבטא את מיניותה באופן מתאים. הרי ביטוי מיני של ילדות בגיל 5, אם הוא לא מותאם או מקבל הד לא מתאים, אכן עלול להוביל לקטסטרופה - זו הקטסטרופה של אלזה. אריסטו אומר על הטרגדיות היווניות, אדיפוס בכללן, כי הצלחתן נובעת מכך שהן מציגות לראווה מעשים מעוררי חרדה וחמלה. אלזה היא גיבורה טרגית, גם אם היא נחלצת מגורל זה מתוך היותה יצירה של דיסני (ולא של יווני כזה או אחר). היא מדגימה היטב, לא רק מיניות ורוע, כי אם את התוצאה של המפגש עם מיניות ותכנים אדיפאליים בילדות המוקדמת, טרם זמנה, כאשר חרדות סכיזופרנואידיות עדיין מציפות בו זמנית עם אלו הדיכאוניות וגורמות לעצירה התפתחותית חריפה.

עדי דוויק בונרעדי דוויק בונר4/2/2016

בין חיבור לעצמי האמיתי לחיים חברתיים- תהליך התבגרות או שבירת כלים?. תודה על המאמר, שהיה מעניין מאוד ומנומק. נהניתי לקרוא!
לצד זאת, חלק היה לי חסר. השארת אותנו רק עם החלק הראשון. כמי שצפתה לא מעט בסרט עם הבת שלה (שגם היא,אגב, מתעניינת יותר באנה, חשוב לציין) אני מרגישה שהסוגייה המעוררת בסרט הזה היא ההכרח להתמודד עם דרישות המציאות (החברה, האיסורים וכו׳) לאור ההכוונה המעוותת שנתנו ההורים ולאחר מכן- בהיעדרם. הסיפור של אנה ואלזה מתחיל בהיותן ילדות. ובניגוד לטיפול בו אנו נאלצים להתחקות אחר הסיפור כאן הוא נפרש באופן ברור, כפי שכתבת- אלזה נולדת עם כוחות לא אנושיים, אבל כחלק מזה היא שונה, היא חריגה, היא אינה ילדה רגילה. ילדים נוטים לרצות להיות כמו כולם והתמודדות עם שוני הוא משהו שאנו כהורים נדרשים לסיע בו לילדנו. חלק מהחריגות של אנה מביאה אותה לפגוע באחרים, בהיעדר עידוד ההורים לנסות להכיר מקרוב, לתרגל ולהתיידד עם הכוחות האלו על מנת להיות מסוגלת להשתמש בהם באופן שאינו הרסני. לכולנו כבני אדם יצרים ו״כוחות״ שבתהליך הגדילה וההתבגרות אנו נעזרים בסביבה על מנת למתנם. על מנת לשמור על האיזון שבין חיבור לאני האמיתי, לבין חיים במחיצת אחרים באופן שאינו פוגעני. את האינטגרציה הזו מאפשרת הורות מסויימת שאלזה לא זכתה לה, היא נתבקשה להסתיר ולא להרגיש. הנחייה בעייתית לכל הדיעות.
בשבילה החיים החברתיים אינם נסבלים, אני מסכימה, אך לא נראה שהיא בוחרת בבדידות, אלא כופה אותה על עצמה מתוך היעדר מיומנויות לייצר את האיזון הזה. הדבר אשר מנחה ומניע אותה להסתגר (מעבר להוראה המפורשת של ההורים) הוא הפחד לפגוע באחרים. באף שלב לא נראה שמהפגיעה היא מפיקה עונג, להיפך. וכאן ישנו הבדל מהותי בעיני בין ״שבירת כלים״ לבין הניסיון למצוא את הדרך להכיר את עצמה טוב יותר, בסביבה ״סטרילית״.
אני מרגישה שיותר מכל ישנה כאן נגיעה ברוע באופן שאינו דיכוטומי וחד מימדי- התוקפן אינו רק רע, ההיפך מהטוב. הוא מורכב, הוא תלוי נסיבות ואולי בגלל זה גם ניתן לפיח בו תנועה. אנו נוטים לתייג את ה״רע״ מפני שהוא מעורר בנו חרדה, הוא קיים בכולנו, אך אם לא ישכילו אלה שנוכחים בתהליך גדילתנו ללמד אותנו לשלבו בעצמנו וינחו אותנו להתעלם ולהסתיר אנו נמשיך לפנטז על ״להפסיק לשחק אותה, לשים פס וכו״, פנטזיות שזהו זמנן ומקומן בתהליך הגדילה וההתבגרות, השלב בו נמצאות הן אנה ואלזה והן צופי הסרט. הילדים מזדהים עם הרצון הזה מפני שזהו הגיל והשלב לעסוק בו ובשלב זה אקט מרדני הוא גם לגיטימי והחברה נוטה לאפשר מורטוריום חברתי כזה. כך, החיים אינם שקר מתמשך, אלא אינטגרטיביים יותר, כתוצר של תהליך התבגרות שהתאפשרה בו התנסות ובהמשך- סובלימציה של הרוע שנמצא באופן טבעי בכל אחד מאיתנו.
ושוב- תודה רבה על שעוררת ואפשרת את החשיבה הזו (:

מורן פלג יניבמורן פלג יניב4/2/2016

פוסט מעולה!. גם אני תמהה לעצמי למה בנותיי כה אוהבות את אלזה ומודה שגם אני... כשחשבתי על זה, חשבתי שאלזה היא דמות מורכבת יותר. אנה, עם כל חיותה וחינניותה, נותרת דמות שטחית ולא מתפתחת, ואילו אלזה עוברת שינויים, שאפשר להזדהות איתם יותר או פחות, אבל היא יותר מורכבת ובכך יותר מלאה ויותר מעניינת. אבל היטבת לתאר זאת ולרדת לדעתי לעומקם של הדברים, התחברתי מאוד. תודה!

חלי טל שלםחלי טל שלם3/2/2016

כולם אוהבים את אלזה דרך עיניה המעריצות של אנה. ההזדהות לענ"ד היא דווקא עם האחות הגמלונית, המבולבלת, הרגשנית, המסורבלת, זאת שמדברת המון, מתאהבת מבלי לחשוב, ובעיקר כמהה לקשר עם אחותה (שאולי מגלמת את האם הנעדרת / האהוב הקלאסי קר המזג), הנכונה, המרוחקת, השותקת המושלמת לכאורה. דיסני הצליחו לעבוד עלינו גם הפעם: בעיני ילדות שטופות מוח המסרבות "לעזוב" ו"לשחרר" את אותה תפיסה שוביניסטית, אלזה יפה יותר מאנה בדומה לברבי, (בטרם התעבות גופה בעקבות התערבות פמיניסטית) - בגזרתה (הכה דקה) בשמלת המלכה (היחידה) בצבעי שיערה (בלונד-פלאטינה) ועיניה (כחולות אלא מה) ובהשארותה במגדל/ארמון. אנה אחותה, עממית לעומתה בשיער כתום/ערמוני מרושל (שקצת מזכיר את של מרידה "האמיצה", רק שבסרט ההוא היא הגיבורה היחידה, כך שאין לה מתחרות..) ועיניה ("רק" ירוקות) שיוצאת למסע לוחמני, עצמאי ופמינסטי, לא ידוע וגדוש אהבה. אבל בסופו של סרט יבכרו להתחפש לאחותה... אולי כמו הבחירה של "גולברי" בבלונדינית צעירה על פני איילת זורר.

עטרת רוזנפלדעטרת רוזנפלד3/2/2016

מעמיק ומרתק. תודה!.