×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

כתבות

מחשבות לקראת הופעתה של ויקטוריה חנה

לקראת הופעתה של ויקטוריה חנה, אמנית קול שעוסקת בחקירת הקול, מציגה לנו אחינעם מצר גור מחשבות שלה על האלמנט החומרי של המילה, של הקול, של האות. היא דנה בנוכחות הממשית החומרית של המילים בחיינו ובהשפעה מכריעה שלה על מהלך חיינו וגורלנו.

מתפרסם מ 22/12/2015 | 2,451 צפיות

תגיות: | |

 

מחשבות לקראת הופעתה של ויקטוריה חנה

 

מאת אחינעם מצר גור

 

טקסט זה נכתב לקראת ימי עיון של החברה הישראלית של האסכולה הלקאניאנית החדשה. ימי עיון על גוף ומרחב- בתיאוריה ובקליניקה הפסיכואנליטית. ימי העיון נערכו כהכנה לכנס בינלאומי שיתקיים ב- 2016 בברזיל. את ימי העיון פתחה הופעתה של ויקטוריה חנה, אומנית קול שעוסקת בחקירת הקול, השפה, האותיות וטקסטים מהמסורת היהודית, באופנים ייחודים ומעוררי השראה.

 

הפסיכואנליזה ביסודה פועלת במישור הפלא הזה שנקרא: "הגוף המדבר". זוהי הכותרת של הכנס הבא של ה-AMP בברזיל. "הגוף המדבר – על הלא-מודע במאה ה-21". לגוף המדבר הזה יש אפשרות, כמו לתיבת תהודה, להשמיע קול, צליל מילים והגאים. במרחב שבו מתרחשת האנליזה, מן הגוף השוכב על הספה או מזה היושב על הכורסא, מושמעים צלילים, מילים והגאים, נקראים מסמנים בכפל משמעות ונאמרות אמירות. החדר של האנליטיקאי הוא מרחב שבו נשמעות אמירות טרנספורמטיביות, אמירות של התמרה, נפרמים קשרים בין אנשים, בין מילים, בין זיכרונות, בין משלבים ונרקמים חדשים. ההקשבה האנליטית לוקחת בחשבון את הדהודי הקול והאות, את המלמולים חסרי המובן, את שברי המילים וההגאים בגופה של ההוויה המדברת.

למרות שהתינוק נולד כבר לתוך 'אמבט של שפה' (מדברים עליו לפני שנולד, חושבים על שם...ועוד), הקול הראשון שהוא משמיע הוא צעקה. הצעקה הראשונית של התינוק, זו שפרויד מדבר עליה1, היא צעקה שדרכה משחרר העולל את חרדתו. אך מרגע שהאחר מגיב לה, אותה צעקה ראשונית הופכת לקריאה2. הצעקה מבטאת את האפשרות של האחר לשמוע ולתת מענה מחד גיסא, אך מאידך גיסא היא מבטאת גם את בדידותו של הסובייקט, את האחר הממשי ואת מה שלא ניתן לנסח ולומר3. הצעקה הזו הופכת לקריאה, לקול, החל מהרגע שבו היא נשמעת על ידי האחר. הקול, הינו אחד מהאובייקטים אליבא ד'לאקאן. לפי לאקאן, האובייקטים נמצאים במרחב שבין הסובייקט לבין האחר. באזור החיתוך ביניהם נוצר ריק, מקום חסר שמתהווה מתוך דיאלקטיקה של נוכחות והיעדרות, יש ואין, כמו הסליל של הנכד של פרויד שנמצא כאן ושם, נוכח ונעדר. ההפרדה הזו מהאובייקט יוצרת את המרחב ומהווה מרחב, בדומה למרחב המעברי של ויניקוט. זהו מרחב שמאפשר הסמלה ומשחק. הקול, אם כן, כאחד מהאוביקטים לפי לאקאן, הוא הצעקה המבויתת, הצעקה המרוקנת. כל מה שבמסמן, במילה שלא שייך למישור של המשמעות4. החל מהדיבור, הדיבור כמו משתיק את הקול שמבצבץ בין המילים. את הקול כממשי אפשר לשמוע רק בפסיכוזה, כשאין הפרדה מהאובייקט שמאפשרת מרחב סמלי.

משהו מהקול הזה, הראשוני, אפשר לשמוע במופעים של ויקטוריה חנה, קול חשוף, נוכח, הקול במערומיו, ללא מילה וללא מובן.

עם הקול הזה אנחנו מדברים, משמיעים מילים. והמילים? הן כמו רוכבות על הקול הזה, ובין לבין? או שמבצבץ הקול, הצליל או השתיקה שמבנה את המרחב בין המילים והצלילים ונותנת להם נפח ומקום.

ז'אק לאקאן מלמד אותנו שגופינו הוא כמו משטח רישום5. הנגיעה של השפה באופן ממשי בגופנו מתרחשת בגילאים מאוד מוקדמים. לפני רכישת יכולת הקריאה והכתיבה המסמנים, המילים נשמעות על ידי הילד הקטן כפי שהן נשמעות ולא כפי שהן נכתבות. לפעמים שתי מלים או יותר מתחברות, לעיתים המילים נשמעות מעט מעוותות, שונות, לא בדיוק כמו המילה המקורית, כמו ש'נכון' להגות אותה לפי כללי השפה והחברה. תהליך זה מתרחש ברגעים יומיומיים של החיים, כאשר הילד שומע את הוריו מדברים, כאשר המילים נשמעות בשיר. כמעט לכל אחד יש דוגמא כזו מעצמו או מילדיו. המילים ה'משובשות' הללו או צירופי המילים הללו, שאין בהם משמעות ומובן, הן כמו דבר, כמו חומר, ויש בהן מין האינטימי והפרטי. כאשר מגלים את צורתן ה'נכונה' של המילים האלו מתרחש אובדן של סיפוק מאוד אינטימי. למילים 'משובשות' אלו קורא לאקאן'lalangue' ' - בללשון. שברי מילים והגאים אלו, אותיות חסרות מובן אלה, נכתבות ונחרצות בגוף באופן מקרי. המפגש המקרי של הילד עם חלקיקי שפה אלה, עם מסמנים רוויי התענגות אלה, שנחווים על ידי הסובייקט כמו אותיות ללא מובן, כדבר עצמו, נכתב בגוף כמו שמי הגשם חורצים את תווי הנוף6. חלקיקי שפה אלה משאירים, כפי שלאקאן מנסח זאת, תבליט על הגוף7. התבליט הזה מהווה ומבנה מחד גיסא את הסימפטום של כל אחד מאיתנו, מרכז את הסבל שלנו, ומאידך גיסא רושם את ייחודנו.

במסורת היהודית יש מקום של כבוד לאותיות ולמילה - למילה יש כוח בורא. אלוהים ברא את העולם באמירה: "ויאמר אלוהים- יהי אור, ויהי אור"... ולפי מסורות שונות ביהדות העולם נברא בעזרת אותיות8. אלו אינם 'סתם דיבורים' אלא אותיות שנוגעות בחומר החי. אותיות אלא, שאין להם מובן, הן כוח יוצר ובורא. כוח שמכונן אירוע.

עבורי, לשמוע את ויקטוריה חנה זה להיזכר וללמוד אודות האלמנט החומרי של המילה, של הקול, של האות. עד כמה אנחנו נתונים ומושפעים מההדהוד והרטט של הקול, של האות, של הנוכחות הממשית החומרית של המילים, שהן ללא מובן וללא משמעות. עד כמה הברות, אותיות וצלילים אלה הם בעלי השפעה מכריעה על מהלך חיינו וגורלנו.

מקורות

 

1.Freud. S, Project for scientific psychology I, SE 1, P.317

2.Lacan. J, remarks on Daniel Lagach's Presentation, Ecrit, p.569,

3.Vinciguerra.R., The object voic, Psychoanalitical Notebooks Issue 20

4. Miller, A.M, Jacques Lacan and the voice, in: The later lacan; An introduction, ED.Veronique Voruz and Bogdan Wolf

5. ארסלי פואנטס, התבליט של הקול, תרגום לא רשמי של עדותה על האנליזה שלה

6. Lacan, J, Se-18; On a discourse that might not be a semblance, 1971, unpublished

7. ארסלי פואנטס, התבליט של הקול, תרגום לא רשמי של עדותה על האנליזה שלה

צחי וייס, אותיות שנבראו בהן שמיים וארץ, מוסד ביאליק, ירושלים 8. 2014

 

 

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

מצר-גור, א. (2015). מחשבות לקראת הופעתה של ויקטוריה חנה. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 19/9/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3364

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.