×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

סקירות ספרים

בשם האח

אַחַת, שְׁנַיִם, מִשְׁפָּחָה, ספר הילדים של מיכל קידר, מספר את סיפורה של משפחה יחידנית אחת של שלושה: אימא, ילדה וילד. אורנה קסטל קוראת בספר ודנה בתהליכים המוצגים בו, ובמרכזם עיסוק במושג 'שם האב' - המשמש את הסופרת כדי לתאר המשגה אחרת למשפחה ללא דמות אב קונקרטית. המושג "שם האב" עוסק במלאכת פירוק הסימביוזה השובה את הילד בחזקת אמו הכול-יכולה למען גאולתו של ילד-אובייקט משיניה הננעלות עליו. המצאתה של קידר באה לומר כי האב, הוא מעל הכול פונקציה חיונית במבנה הנפשי של כל יילוד. פונקציה מבנית ולא פרסונה ספציפית להבדיל מ- אבא. בהמשך הדברים נידון המעבר מ'שם האב' ל'שם האח', כשלישי המהווה שסע בהרמטיות של הדיאדה אם-בת. .

מתפרסם מ 24/9/2015 | 1,755 צפיות

תגיות:

 

בשם האח

סקירת הספר 'אחת, שנים, משפחה' 

מאת אורנה קסטל

 

 

 

מיכל קידר היא עמיתתי לשעבר בכותלי מקצוע משותף. מקצוע של תשוקה – הפסיכואנליזה. לאחרונה, הוציאה קידר ספר ילדים חדש העונה לשם: אַחַת, שְׁנַיִם, מִשְׁפָּחָה ומאמר קצר זה, מבקש לסקור את ספרה.

אַחַת, שְׁנַיִם, מִשְׁפָּחָה הוא ספר ילדים המספר את סיפורה של משפחה יחידנית אחת של שלושה: אימא, ילדה וילד. הסיפור מתפתח בשלושה שלבים: הפרק הראשון עוסק בהיכרות עם בני המשפחה ועם ההווי המשפחתי שלהם, הפרק השני עוסק בתהליך הבאת הילדים לעולם ומסביר כיצד באו הילדים לעולם מבלי שלאמם היה בן זוג והפרק השלישי והאחרון, מאגד את הפרקים הקודמים ועוסק בשאלת האין והיש אליה גם אתייחס בהמשך הסקירה.

קידר היא אחת המפתיעה, אדם עושה הוא אדם מפתיע. עם ההפתעה יש כאן הזמנה לכריכת עשיית מעשה עם המצאה ייחודית. אז נקרא לזה "יצירה". לא כל המצאה הופכת ליצירה והנה בעזרת המספר שלוש שקידר מציעה, נוצרה המשוואה: הפתעה והמצאה מולידות יצירה.

ההמצאה של קידר היא פנטסטית; היא משתמשת במושג אמיץ-ראות "שם האב", כדי לתאר המשגה אחרת למשפחה ללא דמות אב קונקרטית. המושג "שם האב" עוסק במלאכת פירוק הסימביוזה השובה את הילד בחזקת אמו הכול-יכולה למען גאולתו של ילד-אובייקט משיניה הננעלות עליו. המצאתה של קידר באה לומר כי האב, הוא מעל הכול פונקציה חיונית במבנה הנפשי של כל יילוד. פונקציה מבנית ולא פרסונה ספציפית להבדיל מ- אבא; האבא הוא ספציפי, הוא נוכח, מפרנס, דואג לאימא, לילד, "שם האב" הוא מקום – מקום ולא דמות – שמהותו היא תיווך. נדָמֶה את זה לאזור מעבר, פרוזדור או מנהרה. כלומר, מכאן ניתן כבר לגשת למה שהוא בסיס התיווך האנושי – השפה.

הכנסת הילד לשפה, הוא תפקידה של האם בעצם מעשה הלידה. ההיזרקות לתוך השפה שתמיד קודמת לנו, מעמידה אותנו נתונים למרותה ולמגבלותיה, ממנה מקבלים את האיסור הטרום אבהי. האב הוא זה המגלם את "מהכוח אל הפועל" של השפה בכך שהוא מסנן מבין שיניו שלל אמירות שבבסיסן כוונה אחת: "תעזבי את הילד". אם האימא ה"רעה דיה" (קריאת התגר הלאקאניאנית ל"אם טובה דיה" של וויניקוט) מתפקדת כ"שם אב" – כהוויה סמכותית שאינה מספקת כל – אזי היא פועלת כאותה ישות חותכת ומגבילה כאב. ההמצאה של קידר מרשימה מכיוון שהיא טוענת שהבאתו לעולם של בנה השני וצירופו ל "דיאדה" הסגורה של האם ובתה, מהווה שסע חיוני בהרמטיות הזוגית אם-בת ובכך מביאה לזירה מין זן של "שם אב" – "שם אח".

התיאורים המשפחתיים בספר, מרמזים על מרכיב הבחירה בהבאתם לעולם של ילדים בדרך כזו המוותרת על הורות זוגית. קידר אינה עולה לבמה כדמות קורבן לנסיבות של גורל, שהרי אי בחירה בזוגיות כמו היעדרותה של זוגיות אינה מכה משמים. תמיד נכנסת לתמונה האפשרות לפשרה גדולה יותר מהגבול הנמתח מעבר לתנאי היסוד של האהבה בכל אחד ואחד. כלומר, תמיד ניתן לעשות עוד צעד מעצמך כדי להקים זוגיות משפחתית. אלא שאי הנכונות לטבוע בתכתיבים של תנאי האהבה מציבה את הבחירה כדבר האחראי היחיד של כל פרט. קידר בוחרת להדגיש בסיפור הקטן שהיא מקדישה לילדיה הפעוטים את הראייה המפוקחת שבבחירתה. לא להיות תלויה אולי, לא לוותר יותר מידי על דרכה, היא בוחרת בדרך חיים מתוך צלילות הדעת. ובתוך דרך החיים הייחודית שלה היא עומדת מבוססת ונחושה, גם אם עמידוּת זו אינה שוללת ספקות טורדניים בנוגע לצד האונטולוגי של יש-אין.

בעצם היא מביאה את הרעיון האומר: היש והאין נוגעים לעמדה פרשנית. אין כלל יש ואין מוסכמים ומוסמכים. כך, חסרון דמות כאב אינה מחויבת חסר בהוויה מחוץ להשקפת ראייה הטוענת לנחיצות כזו בחיי ילד. היא נקבעת על פי תפיסתה כשם שהסיפור ההיסטורי של הדמות המטפלת והמגדלת קובע את המיתוס המשפחתי. אם היא רואה שם חסר מהותי, הרי שגם ילדיה יחוו דרכה את ההעדר הזה כאין. אף שכאמור אין זה הכרחי. היש יכול להתמלא בישים – כלומר, להיות ספוג מהעולם החיצוני להוויה או לחלופין ניתן להבין על ישותך במרחב ובזמן דווקא מהמהות הפנימית החסרה את היש.

הקריאה בספר ממשיכה מעמדתו של פרויד, אשר "צמצם" את ההבדל בין המינים לא אל הביולוגי, אלא דווקא לעמדה של כל יחיד בעולם: יש לי (עמדה גברית), אין לי (נשית). כשהסמן המרכזי הוא כמובן הפאלוס שבעצמו הוא יש-אין (זקוף-נפול) ובכך הוא היש – מול מי שאין לו את הסמן הזה.

אם נצא מאוסף הגויות אלו נוכל לומר כי חסרון בנוכחות אב אינו מחייב אין. זהו אין אחד מיני רבים, ייצוג אחד. והאתגר העומד בפני אם יחידנית לשניים, כמו אתגרים רבים בחיי האדם, הוא איך עושים עם האין הזה – יש. האין הזה הוא בייסוד ההוויה המדברת (לאקאן), כיוון שכאשר אתה מדבר אתה בחסר. נלקח ממך משהו מהיותך בעולם כשלעצמו לבדו, אם נרצה – ניטל דבר מה מהצד של החוויה. ברגע שנכנסת מילה (הסמלי) יש הדחקה. מודחק הקישור הליבידינלי המושקע בדבר מה, באובייקט – וההדחקה היא חסר המתמלא ב'יש'.

ואם נותר להשיא עצה לסופרת ולאם כאחת המוצאת מוצאים במבואות הסתומים – כמו למשל לכתוב ספר ילדים כובש לב זה, הרי שהעצה תתמקד בהנחה לדברים קצת כמו שהם על היש ועל האין. מולם, יש על כל אחד למצוא ולהמציא את שלו ונותר לה להתנחם בכך שנמצאה לה דרך לקרוא מחדש את פרויד ולאקאן, להוציא מתחת ידיה ספר יפה וחכם, לעמוד בפני בחירה ולקחת אותה עליה בתשוקה, אומץ ועכשיו גם בגילוי לב פומבי.

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

קסטל, א. (2015). בשם האח. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 17/1/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3331

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

  • ליאור גרנותליאור גרנות7/10/2015
    מרתק ומסקרן. ומעורר חשק גדול לקרא את הספר. אחפש אותו. תודה!