×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

ספרים

הפרעות אישיות בספרות הישראלית / שגית בלומרוזן-סלע

למעלה מ-10% מהאוכלוסייה סובלים מהפרעות אישיות שונות, ואף על פי כן מאפייניהן והדינמיקה הפסיכולוגית ספר זה מאפשר היכרות עם הדינמיקה של כל אחת מהפרעות האישיות באמצעות 10 דמויות ראשיות בספרות הישראלית.המתאימות ל-10 הפרעות האישיות העיקריות המוכרות כיום בעולם המערבי. המחברים משרטטים את הפרעות האישיות השונות בחדירה פסיכולוגית עמוקה, המתאימה להפליא לתיאוריהן בספרות הקלינית, ויתרה מזאת הם מספקים תיאורים, תובנות וסמלים ספרותיים מרתקים אשר מעשירים את הבנתנו את הפרעות האישיות.
בכל פרק בספר מתוארת הדינמיקה הנפשית של הגיבור לאור מאפייני הפרעות האישיות שבספרות הקלינית, ובכלל זה כתבי תיאורטיקנים פסיכואנליטיים שונים (כמו פרברן, מסטרסון, קוהוט, בולאס ואחרים). בהמשך כל פרק מתואר כיצד הפריזמה של הפרעת האישיות של הגיבור שופכת אור על היבטים רבים נוספים ביצירה, כמו דמויות אחרות (בעלות קשרי דמיון או ניגוד לדמות הראשית), תמות, מוטיבים, סמלים והיבטים רעיוניים, מבניים וסגנוניים. כך מתגלה שלצירים הפסיכולוגיים שבבסיס הפרעות האישיות תפקיד מרכזי במישמוע היצירות.
המתעניינים בפסיכולוגיה יוכלו למצוא בספר תיאורים מפורטים ומעמיקים של הפרעות האישיות, על מאפייניהן (דפוסי יחסים, רגשות, דימוי עצמי, הגנות ועוד), הרקע להיווצרותן, מהלכן במרוצת החיים ורמזים לפתרונן; חובבי הספרות יוכלו למצוא ניתוחים מעמיקים של היצירות דרך מנסרת הפרעות האישיות המאירה היבטים רבים ומגוונים ביצירות, אשר רבים מהם לא הובנו היטב ללא המפתחות שמנסרה זו מספקת.

מתפרסם מ 3/10/2017 | 1,144 צפיות

תגיות: |

שגית בלומרוזן-סלע

הפרעות אישיות בספרות הישראלית

 

רסלינג

 

למעלה מ-10% מהאוכלוסייה סובלים מהפרעות אישיות שונות, ואף על פי כן מאפייניהן והדינמיקה הפסיכולוגית שבבסיסן לרוב אינם מוכרים כמעט. ספר זה מאפשר היכרות עם הדינמיקה של כל אחת מהפרעות האישיות באמצעות 10 דמויות ראשיות בספרות הישראלית – ביצירות "זבובים" מאת אהרן מגד, "הדבר היה ככה" מאת מאיר של̤ו, "דולי סיטי" מאת אורלי קסטל-בלום, "האישה הגדולה מן החלומות" מאת יהושע קנז, "חפץ" מאת חנוך לוין ו"חיוך הגדי" ו"מישהו לרוץ איתו" מאת דויד גרוסמן – המתאימות ל-10 הפרעות האישיות העיקריות המוכרות כיום בעולם המערבי. המחברים משרטטים את הפרעות האישיות השונות בחדירה פסיכולוגית עמוקה, המתאימה להפליא לתיאוריהן בספרות הקלינית, ויתרה מזאת הם מספקים תיאורים, תובנות וסמלים ספרותיים מרתקים אשר מעשירים את הבנתנו את הפרעות האישיות.

בכל פרק בספר מתוארת הדינמיקה הנפשית של הגיבור לאור מאפייני הפרעות האישיות שבספרות הקלינית, ובכלל זה כתבי תיאורטיקנים פסיכואנליטיים שונים (כמו פרברן, מסטרסון, קוהוט, בולאס ואחרים). בהמשך כל פרק מתואר כיצד הפריזמה של הפרעת האישיות של הגיבור שופכת אור על היבטים רבים נוספים ביצירה, כמו דמויות אחרות (בעלות קשרי דמיון או ניגוד לדמות הראשית), תמות, מוטיבים, סמלים והיבטים רעיוניים, מבניים וסגנוניים. כך מתגלה שלצירים הפסיכולוגיים שבבסיס הפרעות האישיות תפקיד מרכזי במישמוע היצירות.

המתעניינים בפסיכולוגיה יוכלו למצוא בספר תיאורים מפורטים ומעמיקים של הפרעות האישיות, על מאפייניהן (דפוסי יחסים, רגשות, דימוי עצמי, הגנות ועוד), הרקע להיווצרותן, מהלכן במרוצת החיים ורמזים לפתרונן; חובבי הספרות יוכלו למצוא ניתוחים מעמיקים של היצירות דרך מנסרת הפרעות האישיות המאירה היבטים רבים ומגוונים ביצירות, אשר רבים מהם לא הובנו היטב ללא המפתחות שמנסרה זו מספקת.

 

שגית בלומרוזן-סלע היא ד"ר לספרות כללית והשוואתית ופסיכולוגית קלינית. עובדת כיום כמטפלת בקליניקה פרטית ובמרפאה ציבורית בירושלים.

 

לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:


הורים הפוגעים בילדיהם 'בהזנחה, בטירוף הדעת או בקור רוח סטואי': הפרעת אישיות גבולית ברומן 'דולי סיטי' מאת אורלי קסטל-בלום

במרכז הרומן הסוריאליסטי דולי סיטי (2007/1992)1 עומדת גיבורה המאמצת תינוק שמצאה ברכב של גבר שרצחה. היא מדמיינת מחלות שונות שהוא עלול ללקות בהן ומבצעת בו פעולות רפואיות שונות ומשונות כמו השתלת כליות, קעקוע מפה על גבו ועוד. כמה שנים הוא גדל אצל אמה, ולאחר מכן היא מדביקה ונושאת אותו על גבה לעוד כשלוש שנים. בהמשך הוא גדל במוסד שאחותה מנהלת, ולאחר מכן הוא מתגייס לצבא. בינתיים היא מאמצת לעצמה זהויות מקצועיות שונות, מנהלת קשרים חולפים שונים, מדמיינת כי סובביה והיא לוקים בסרטן, מבצעת פעולות של פגיעה עצמית ואובדנות, מאושפזת במוסד פסיכיאטרי ובסופו של דבר מגיעה לבית מחסה לקשישים.

הספר דולי סיטי זכה לכתרים ולשבחים רבים בביקורת2 ועורר סקרנות רבה בקרב המבקרים והקוראים, שניסו לפצח את אופיו החידתי. חוקרים שונים ניסו להסביר את הדינמיקה שבבסיסו בדרכים מגוונות. מקצתם הציגו את הרומן כקשור לפוסטמודרניזם (לדוגמה, ברתנא 1992; נייגר 1993; גורביץ' 1997; עזר 2007); או כמבטא אידיאולוגיה פמיניסטית (לדוגמה, זמירי 1993); אחרים תיארוהו כרומן שבמרכזו נושא האימהות (לדוגמה, שיפמן [2007א] גורסת כי הספר עוסק בפירוק ובהרכבה מחדש של מוסד האימהות; סקרה [2001] טוענת כי "דולי סיטי הוא המיתוס הפוסטמודרניסטי של חרדת האימהות ושל מיתוס העקדה"); אחרים ראו בו רומן המבטא ביקורת על הישראליות (לדוגמה, דעואל-לוסקי [1998] טוען שביקורת הציונות היא המוטו של הספר; גם שיפמן [2007א] קושרת בין העיסוק בחרדת האימהות האוניברסלית לבין ביטחון בארץ ישראל). 

לדעתי, הפריזמה התיאורטית רבת העוצמה ביותר להבנת הרומן היא הפריזמה הפסיכולוגית, שרואה בו רומן המציג את הדינמיקה הנפשית של בעלת הפרעת אישיות גבולית, שכן הוא מציג לכל אורכו דיוקן מפורט – גם אם סוריאליסטי, מוקצן וקריקטורי – של דמות שניתן לתארה כבעלת הפרעת אישיות גבולית, וחושף את מאפייניה הנפשיים, הרגשיים, המחשבתיים וההתנהגותיים. המנסרה הפסיכולוגית מסייעת להבנת ההנעה הפנימית של הגיבורה ומספקת הנמקה לכידה ועמוקה להיבטים רבים ברומן שלא זכו להסבר קודם לכן.

כשם שהפרספקטיבה הפסיכולוגית מסייעת בהבנת היבטים שונים ברומן, כך הרומן דולי סיטי מאפשר לנו להתבונן מקרוב בדינמיקה האישיותית של הפרעת האישיות הגבולית, בספקו תובנות עמוקות, ניסוחים חדים ודימויים מרתקים הקשורים להפרעה. יתר על כן, הספר מציג פרוטוקול של התפתחות ההפרעה לאורך שלושה דורות, ושל סגנון האימהות של בעלות ההפרעה, בהקצנה, כמובן. קסטל-בלום עצמה אמרה: "אני בודקת את גבולות הרוע האנושי, ועד לאן מסוגל הרוע האימהי להגיע. זה [דולי סיטי] סיפור על התפתחות השיגעון, הליכה על הגבול שבין שפיות לטירוף" (בריאיון עם נגב, 1992), והתייחסות זו לגבול בין שפיות לטירוף עשויה לרמז להפרעת האישיות הגבולית (borderline). מראיונות עם קסטל-בלום עולה כי היא מכירה את המושג, והיא אף העידה שהיא עצמה אובחנה כבעלת הפרעת אישיות גבולית. בריאיון עם לב-ארי (2006) אמרה: "כבר אבחנו אותי – אני בורדרליין עם יכולת ארגון גבוהה"; ובריאיון עם גולדן (2011) חזרה על אבחנה זו. לא אתייחס במסגרת זו לפסיכולוגיה של מחברת הרומן, אך ניתן להניח שהדינמיקה של הגיבורה מייצגת בהקצנה קווים של ההפרעה שקסטל-בלום הייתה עשויה להכיר באופן אישי. היא עצמה אמרה: "בכל הסיפורים שלי אני מספרת קטע מחיי [...] מה יכול אדם לרצות יותר מאשר לכתוב מדי פעם איזה ספר ש [...] מסכם את הרגשות שלו והדעות שלו ואת עולמו הפנימי" (בריאיון עם נגב, 1993). על קרבתה של הגיבורה לדמות המחברת עשויים להעיד גם שמה הפרטי, דולי, הדומה לשם אורלי, וכן הפרטים האוטוביוגרפיים המשותפים הרבים שהן חולקות, כגון הורים שמוצאם ממצרים, אב העובד בחברת התעופה הלאומית ומת בגיל צעיר יחסית מסרטן, אחות שהיא עובדת סוציאלית, ואפיונים פסיכולוגיים כמו הנטייה להפרעות אכילה, תחושות בדידות או התפרצויות זעם, שקסטל-בלום ייחסה לעצמה בראיונות שונים (נגב 1992, לב-ארי 2006, לי 2007).

בפרק זה אציג תחילה את המאפיינים העיקריים של הפרעת האישיות הגבולית והגורמים לה כפי שהם מתוארים בספרות הקלינית; לאחר מכן אראה כיצד דמותה של דולי מתאימה היטב למאפייני הפרעת האישיות הגבולית הן מבחינת הקריטריונים שבמדריך ההפרעות הפסיכיאטריות הנפוץ, ה-DSM-5, והן מבחינת תיאורים קליניים שמעבר ל-DSM; אראה כיצד הרומן מציג את מאפייני ההורות התורמים להיווצרות הפרעת אישיות גבולית אצל הוריה של דולי ואצל דולי עצמה כאם, ואת ההשפעות על בנה של דולי; אתאר את ההתפתחות הפסיכולוגית של דולי לאורך הרומן; ולסיום אראה כיצד המאפיינים הטקסטואליים של דולי סיטי ממחישים אף הם את הדינמיקה של הפרעת האישיות הגבולית.

א. הפרעת האישיות הגבולית בספרות הקלינית

הפרעת האישיות הגבולית תוארה יותר מכל הפרעת אישיות אחרת ונכתב עליה רבות. תיאוריה החלו להופיע באמצע שנות ה-40 של המאה ה-20, ומאז היא תוארה על ידי חוקרים רבים, שהמרכזיים שבהם הם קרנברג (Kernberg) ומסטרסון (Masterson) בשנות ה-70 וה-80, וחוקרים כמו מילון (Millon), לינהאן (Linehan), גונדרסון (Gunderson), פונגי (Fonagy), ואחרים בשנות ה-90 ועד היום. משנות ה-70 ואילך נעשה השימוש באבחנה זו רווח מאוד, והיא הוכנסה כאבחנה רשמית ללקסיקונים של ההפרעות הפסיכיאטריות (ל-DSM בשנת 1980, ול-ICD בשנת 1992).

אציג תיאור כללי של ההפרעה, המבוססת על מקורות שונים3

הפרעת האישיות הגבולית היא הפרעה שלוקים בה 5.9%-1.6% מהאוכלוסייה, לפי הערכה ב-DSM-5 (סעיף 301.83).

מקובל לומר שהדבר היציב העיקרי אצל בעלי הפרעת האישיות הגבולית הוא חוסר יציבותם, והדבר מתבטא במגוון תחומים: בתחום הרגשי, רגשותיהם נעים בין קצוות; בתחום החשיבה, חשיבתם לעתים רציונלית, ברורה וחדה, ולעתים פסיכוטית ודלוזיונלית; בתחום ההתנהגותי, הם נעים בין התנהגות מסתגלת להתנהגות אימפולסיבית שלוחת רסן; בתחום היחסים הבין-אישיים, הם נעים בין רצון עז לקשר לבין נטייה לניתוק קשרים. חייהם רצופים לרוב שינויים דרמטיים כמו כניסה ויציאה מקשרים זוגיים, החלפת עבודות וכיוצא באלה. חוסר היציבות מעורר אצל בעלי ההפרעה לא אחת רגשי חרדה, אשמה ותיעוב עצמי, והם נוטים לשככם באמצעות נטילת תרופות, סמים, אלכוהול, אכילת יתר, חבלה עצמית ולעתים אף ניסיונות אובדניים.

לבעלי הפרעת האישיות הגבולית כמה רגשות אופייניים: הבולט ביותר בהם הוא זעם, שלעתים קרובות הוא כללי, דיפוזי ומושלך על הסביבה. רגש שכיח נוסף הוא דיכאון, הקשור לתחושות בדידות ולקושי מתמשך ביצירת יחסים עמוקים ואינטימיים, שעשוי להתבטא בדרכים שונות, מייאוש קיומי ועד לדיכאון כמעט פסיכוטי, ומלווה בתחושת ריקנות עמוקה. כדי למלא את הריקנות בעלי ההפרעה נוטים להתמכרויות מסוגים שונים. רגש נוסף שמאפיין את בעלי ההפרעה הוא אנהדוניה, כלומר חוסר יכולת ליהנות מדברים. בעלי הפרעת האישיות הגבולית אף סובלים מחרדה, בעיקר חרדת נטישה.

בעלי הפרעת האישיות הגבולית מרבים להשתמש בהגנות פסיכולוגיות המכונות "הגנות פרימיטיביות", כמו פיצול, השלכה, הכחשה, תנודות בין השגבה (אידיאליזציה) והפחתת ערך (דוולואציה), וכן בפעולות פרקון (acting out). הגנות אלו מגנות עליהם מלחוש קונפליקטים פנימיים, אך עם זאת מחלישות את תפקודי האגו שלהם. חולשת האגו מתקשרת לסף תסכול נמוך, לנטייה לאימפולסיביות ולקושי בסובלימציה (כלומר בהשקעה בערכים מעבר לסיפוק מידי), ואלה מובילים לקשיים בהסתגלות למציאות.

יחסיהם הבין-אישיים של בעלי הפרעת האישיות הגבולית מתאפיינים בצורך עז במגע ובמיזוג עם אחרים, כהגנה מפני תחושות הבדידות והריקנות שלהם, אך בשל פגיעותם הרבה וחששותיהם העזים מנטישה הם נוטים לנתק קשרים בפתאומיות. בעלי הפרעת האישיות הגבולית מתקשים להעלות בתוכם דימוי פנימי מרגיע של האובייקט בהעדרו, וכך נוצרות אצלם תחושות בדידות, חרדה וזעם.

בוחן המציאות של בעלי הפרעת האישיות הגבולית הוא לרוב תקין, אך במצבים מעוררי חרדה הוא עלול להתערער, באופן זמני והפיך.

מבחינת תחושת הזהות, בעלי הפרעת האישיות הגבולית מתקשים לשמור על תחושת זהות יציבה, ונעים בין תחושות אומניפוטנטיות לבין תחושות חוסר ערך ובושה. לעתים קרובות הם יוצרים רושם חיובי בסיטואציות חד-פעמיות (כגון ראיונות עבודה), בהציגם חזות רגישה ומוצלחת יחסית, אך עם הזמן מתגלים ההיבטים הרגשיים הבעייתיים שבאישיותם.

יש להבחין בין בעלי הפרעת אישיות גבולית ברמת תפקוד גבוהה לבין בעלי הפרעת אישיות גבולית ברמת תפקוד נמוכה: לעתים קרובות בעלי הפרעת אישיות גבולית ברמת תפקוד נמוכה אינם עובדים, נוטים יותר לחבלה עצמית, להפרעות אכילה, לשימוש בחומרים, להעדר קשרים בין-אישיים, לניסיונות אובדניים ולאשפוזים פסיכיאטריים, וחייהם נעים ממשבר למשבר, ואילו בעלי הפרעת אישיות גבולית ברמת תפקוד גבוהה עשויים לתפקד לא רע בעבודה, להגיע להישגים יפים ולהפגין אינטליגנציה ויצירתיות, אך עם זאת גם הם סובלים מהמאפיינים הרגשיים של ההפרעה, אף אם במידה פחותה. לצד הקשיים הרגשיים, בעלי ההפרעה הם לרוב מלאי חיוניות, רגישות ועומק רגשי, צבעוניים ומעוררי עניין.

אשר לגורמים להיווצרות הפרעת אישיות גבולית, כיום מקובל להאמין שבבסיס ההתפתחות של הפרעה זו מצויים גורמים ביולוגיים, פסיכולוגיים וחברתיים. מבחינה ביולוגית, חוקרים שונים מצביעים על כך שבעלי הפרעת האישיות הגבולית עשויים להיות בעלי מבנה נפשי הקשור לקשיים בוויסות רגשי, לאימפולסיביות ולנטייה לאגרסיה (ראו לדוגמה, Millon et al. 2004: 477-516). מחקרים שונים הצביעו על כך שההיסטוריה הפסיכולוגית של בעלי ההפרעה כוללת לעתים קרובות נטישה בילדות המוקדמת, לא פעם לצד התעללות נפשית, פיזית או מינית. כיום נוטים לקשר את הפרעת האישיות הגבולית להזנחה, להתעלמות מצרכים רגשיים ולהעדר התקשרות בטוחה בילדות המוקדמת יותר מאשר להתעללות ממש. משפחות אלו מתאפיינות ביחסים שליליים ובלתי יציבים בין ההורים ובקונפליקטים של בעלי ההפרעה עם ההורים, בעיקר עם האם. לעתים קרובות התקשורת בתוך המשפחה מתוארת כבעייתית, שאינה נותנת מקום לנקודות מבט שונות.

אציג להלן ביתר פירוט כמה תפיסות פסיכואנליטיות מרכזיות הנוגעות להיווצרות הפרעת האישיות הגבולית, אשר יש בהן כדי להאיר היבטים שונים ברומן דולי סיטי:

קרנברג, שתרם את התרומה התיאורטית הראשונה והמרכזית לתיאור ההפרעה (Kernberg 1967, 1975), תיאר "רמת ארגון גבולית" כרמת ארגון אישיות שבין הנוירוטית לפסיכוטית, שמתאפיינת בתחושת זהות לא-יציבה, בבעיות בשליטה בדחפים ובנטייה לשימוש במנגנון הגנה של פיצול. לטענתו, ארגון זה נובע מדומיננטיות של האגרסיה, שאינה משוככת בשלבי ההתפתחות המוקדמים ומושלכת על האם והאב, אשר נתפסים כרודפניים. כך נוצרת תמונה מפוצלת של העצמי ושל האובייקט, והם נשארים מפוצלים לטוב ורע. קרנברג זיהה את השימוש המוגזם במנגנון ההגנה של פיצול וראה בו מאפיין מרכזי של האישיות הגבולית. לדבריו, ההפרעה נוצרת בשלב הספרציה-אינדיווידואציה שתיארה מאהלר, ובייחוד בשלב ההתקרבות מחדש (rapprochement), שבין הגילים 30-16 חודשים, כשההורים אינם מגיבים לילד באופן יציב ובטוח, ועקב כך הוא ממשיך להיות פגיע לחוויות נטישה לאורך חייו. החסר מביא לקושי לשאת חרדה ולשלוט בדחפים, ולשימוש בהגנות "פרימיטיביות" כמו פיצול, הפחתת ערך (דוולואציה), השגבה (אידיאליזציה) והזדהות השלכתית. קרנברג הדגיש כי אצל בעלי האישיות הגבולית ניכרת אגרסיה רבה, בין מבנית ובין בשל תסכול מאי-סיפוק צורכיהם המוקדמים. יש להדגיש כי תיאורו של קרנברג אינו ייחודי רק להפרעת האישיות הגבולית אלא מאפיין גם הפרעות נוספות שברמת הארגון הגבולית.

תורה התפתחותית מרכזית נוספת המסבירה את הרקע הפסיכולוגי להיווצרות הפרעת האישיות הגבולית היא של מסטרסון (Masterson 1972, 1981, 1988). גם לפי מסטרסון, שורשי הפרעת האישיות הגבולית הם בבעיות בתהליך הספרציה-אינדיווידואציה (במושגיה של מאהלר) ותקיעוּת בשלב ההתפתחותי שבין הגילים 25-15 חודשים. בשלב זה הילד נדחף לשלוט במציאות, להתרחק מהאם ולהשיג שליטה במישורים שונים, בתנאי שהוא זוכה מאמו לעידוד ולתמיכה בכך. אם האם אינה מספקת לילד תמיכה זו – אם משום שהיא עצמה בעלת הפרעת אישיות גבולית ואם בשל בעיות מבניות או טראומות חיצוניות, ובכל פעם שהוא מבקש לפתח את עצמאותו היא מגיבה בקור ובריחוק או מבקשת להשיבו למצב רגרסיבי – נוצר אצל הילד קונפליקט בין הדחף הטבעי שלו להתפתח ולהשיג אוטונומיה לבין הצורך שלו באהבה ובתמיכה מאמו. הילד מפתח תחושות זעם וחרדה מנטישת האם ומתמודד עמן על ידי פיצול דמותה ל"טובה" ו"רעה". נוצר אצלו קונפליקט בין היצמדות להתרחקות, בין תלות לפחד מנטישה, וכך גם בעתיד כל תנועה לכיוון עצמאות תגרום לאשמה בלתי מודעת ולהימנעות מפעולות שעשויות לבטא את העצמי האמיתי. מסטרסון מתאר את בעלי הפרעת האישיות הגבולית כמי שחוזרים שוב ושוב במהלך חייהם למצב של דיכאון הקשור לנטישה (abandonment depression), כשחוויות של פרידה או אובדן מעוררות זאת מחדש. בגיל ההתבגרות, כשהעצמאות אמורה להתגבר, חוזרת תחושת הפחד מנטישה, ועמה בריחה לפעולות פרקון של הרס עצמי כמו שימוש בסמים, אלכוהול, מין לא-מבוקר ועוד. גם בבגרות הצעירה, משנדרשת מידה רבה יותר של אוטונומיה, מתעוררות שוב חרדת פרידה ובעיות בעבודה ובאינטימיות. בעלי ההפרעה מתקשים להגשים את עצמם, מכיוון שהגשמה עצמית מביאה עמה פחד מנטישה. ההגנה נגד הדיכאון, הייאוש וחוסר האונים היא בעיקר על ידי פעולות פרקון מגוונות, החל בחוסר שקט, בבעיות ריכוז, בהיפוכונדריה ובאכילת יתר וכלה בהתנהגויות אנטיסוציאליות, בהתמכרות לחומרים, בהרס עצמי וביחסי מין בלתי מבוקרים (שמטרתם להחליף איחוד עם דמות האם) (Masterson, 1988).

מסטרסון מתאר את הרקע המשפחתי האופייני להפרעה. על פי תיאוריו, אימהות לבעלי הפרעת אישיות גבולית לרוב לוקות בעצמן בהפרעה נפשית, בין שזו הפרעת אישיות גבולית ובין שזו הפרעה אחרת4, שפוגמת ביכולתן להיענות לצורכי הספרציה-אינדיווידואציה של ילדיהן. מסטרסון מתאר אימהות אלו כתובעניות ושתלטניות, כמי שמשמרות בכוח את הקשר הסימביוטי עם הילד ומונעות ממנו ספרציה-אינדיווידואציה. לפי מסטרסון, בדרך כלל האבות במשפחות כאלו הם פסיביים לעומת נשותיהם, מרוחקים מבחינה רגשית ונמנעים מלמלא את התפקיד של אובייקט אהבה חלופי, שעשוי לסייע בפתרון הסימביוזה עם האם. מסטרסון מתאר את הדינמיקה הפסיכולוגית של המשפחה הגבולית כדומה לזו שבאגדות ילדים כמו שלגייה או סינדרלה – שכלולה בה חוויית נטישה, פיצול דמות האם לדמות טובה ולדמות רעה ואב פסיבי ומרוחק. מסטרסון אף מוסיף כי התקשורת במשפחות של בעלי הפרעת אישיות גבולית מתאפיינת לרוב במעשים יותר מבמילים (ראו Masterson 1972: 45-48).

חוקרת ידועה נוספת של הפרעת האישיות הגבולית היא לינהאן (Linehan 1993), המציעה מודל ביו-פסיכו-סוציאלי להתפתחות ההפרעה. היא רואה בה הפרעה הקשורה בעיקר לקושי לווסת מצבים רגשיים, הנובע מהמפגש בין מזג קשה ורגישות-יתר לבין סביבה שמתעלמת או מענישה במקום לשקף ולתקף את החוויה של הילד בעולם. בעקבות זאת, בעלי ההפרעה מתקשים לסמוך על תגובותיהם כתקפות, לשיים את חוויותיהם הרגשיות, לגבש מטרות חיים מציאותיות ולפתח יחסים נורמליים. לינהאן מתארת כי ההפרעה צומחת במשפחות כאוטיות, שבהן יש שימוש בחומרים, הזנחה והעדרות, או לחלופין במשפחות מושלמות לכאורה, שבהן ישנו קושי לסבול רגשות שליליים.

חוקר מאוחר חשוב נוסף של הפרעת האישיות הגבולית הוא פונגי (Fonagy), המציע, עם עמיתים שונים (1991, 1995, 2008, 2011), מודל להבנת ההתפתחות של הפרעת האישיות הגבולית המשלב תפיסות פסיכואנליטיות עם גישות בתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית, הקוגניטיבית וחקר המוח. לפי מודל זה, סגנון ההתקשרות של בעלי הפרעת האישיות הגבולית להוריהם הוא לרוב מהסוג ה"לא-מאורגן" (disorganized attachement), המביא לארגון לקוי של מבנה העצמי ולתגובתיות יתר של מערכת ההתקשרות, המתאפיינת במאמצים קיצוניים למנוע נטישה ובדפוס לא-יציב של יחסים בין-אישיים ולשיבושים במנטליזציה, כלומר ביכולת לפתח ייצוגים מנטליים של העצמי ושל אחרים. פונגי ואחרים (Fonagy et al. 2011) מצביעים על כך שהרקע המשפחתי של בעלי ההפרעה מתאפיין ברמות נמוכות של מנטליזציה, לעתים בשל התעללות או הזנחה, ובעקבות זאת נוצרים אצל בעלי ההפרעה תחושות מצוקה, אימפולסיביות וחוסר ויסות רגשי, והם מתמודדים עמן על ידי פגיעה עצמית, שימוש בחומרים, מיניות יתר ועוד.

ב. דמותה של דולי כבעלת הפרעת אישיות גבולית 

דמותה של דולי מתאימה להפליא למאפיינים של הפרעת אישיות גבולית. תחילה אתאר כיצד דמותה עונה היטב על כל תשעת הקריטריונים להפרעת אישיות גבולית שב-DSM-5; לאחר מכן אציג כיצד, מעבר לקריטריונים שב-DSM, מתקיימים בה מאפיינים פסיכולוגיים נוספים של ההפרעה המתוארים בספרות הקלינית.

דולי כמתאימה לקריטריונים של ה-DSM-5 להפרעת אישיות גבולית

להלן אראה כיצד דמותה של דולי עונה בבירור על כל תשעת הקריטריונים האבחנתיים המופיעים ב-DSM-5 לאבחון הפרעת אישיות גבולית (סעיף 301.83). ראוי להדגיש כי לצורך האבחנה, די לעמוד בחמישה מהם – דבר המאשש ביתר שאת את מובהקות האבחנה.

קריטריון 1: מאמצים כבירים להימנע מנטישה אמיתית או מדומה 

הפחד מנטישה ומהכאב שבא בעקבותיה הוא מאפיין מרכזי של הפרעת האישיות הגבולית, והוא אף מאפיין מרכזי של דולי, המניע רבות מההתרחשויות ברומן. הפחד העז של דולי מנטישה מתבטא בעיקר ביחס לבנה, והיא מנסה למונעה שוב ושוב באמצעים מגוונים כמו התערבויות רפואיות כביכול, שנועדו להגן עליו לכאורה ("הגעתי למסקנה הנחרצת, שאנסה להשתלט על הפחד הנורא שאאבד את ילדי בכך שאגן עליו ככל יכולתי מן המחלות באשר הן" [20]), או הדבקת גופו לגופה למשך שלוש שנים, המהווה סמל מוקצן לדחף של בעלי ההפרעה לסימביוזה, כהגנה מפני נטישה. חששותיה של דולי מנטישה מתעוררים גם ביחס לדמויות נוספות ברומן כמו גורדון, אביה ואחרים, והיא מתמודדת עמם בדרכים אופייניות לבעלי הפרעת האישיות הגבולית, כמו הגנות אוראליות (אכילת יתר, בליעת כדורים רבים), ניסיונות אובדניים (לדוגמה, כשהיא חושבת שבנה לא יחזור), היצמדות הגנתית לאובייקט ורגשי דיכאון, זעם, פחד, אשמה וחוסר אונים.

קריטריון 2: דפוס של יחסים בין-אישיים סוערים ובלתי יציבים, המתאפיינים בחילופים בין השגבה (אידיאליזציה) להפחתת ערך (דוולואציה)

יחסיה הבין-אישיים של דולי מתאפיינים בחוסר יציבות, בניתוקים ובסערות נפשיות. היא מפתחת יחסים קצרי טווח בלבד, לדוגמה, היא שכבה כעשר פעמים עם "סטודנט תאילנדי" (18); "לא פעם ולא פעמיים" עם השכן איציק הקוסם (19); קיימה מגעים מיניים מזדמנים עם הסניטר בבית החולים ועם לקוח בבית הבושת, ומגורדון היא נפרדת לאחר כ"שלושת-רבעי שנה" (83). ביחסיה עם גורדון היא נעה בין השגבה (אידיאליזציה) לבין הפחתת ערך: בתחילה היא קוראת לו "עלוקה" ומקללת אותו נמרצות (78), אך לאחר מכן מפתחת כלפיו רגשות אינטנסיביים ותלותיים (לדוגמה, "אם לא גורדון – כבר מזמן הייתי סוגרת עניין" [81]). גם ביחס אל בנה היא נעה בין היצמדות הגנתית וצורך עז בקרבה לבין ריחוק וניכור, ללא איזון בריא ביניהם.

קריטריון 3: הפרעה בזהות – דימוי עצמי או תחושת עצמי בלתי יציבים באופן ברור ועקיב

דולי חסרת תחושה מגובשת ויציבה של זהותה, של עמדותיה ושל מטרותיה, ותחושותיה בנוגע לעצמה מתחלפות ללא הרף. גורדון, שממלא פונקציה של שיקוף פסיכולוגי ברומן, משקף זאת ("החליט שהזהות שלי לא מספיק נהירה לי" [80]), והוא אף עורך לה כעין "אימון" בביסוס הזהות האישית באמצעות שאלותיו על שמה, על עיסוקה, על תחביביה. גם הפסיכיאטרית נוזפת בדולי: "יש שמות לדברים! יש זהויות!" (124), ובכך מרמזת לקושי שלה לבסס זהות עקיבה.

הקושי של דולי בביסוס זהותה מתבטא, לדוגמה, בכך שהיא נמנעת מלמלא לאורך זמן תפקידים מגדירי זהות כמו עבודה, הורות או זוגיות. היא מחליפה עיסוקים חדשות לבקרים – רופאת נשים, רופאת אף אוזן גרון, סדרנית בבית קברות, חוקניסטית ועוד. היא מעידה על עצמה: "נדדתי ממקצוע למקצוע, מהתמחות להתמחות, כמו שבני ישראל נדדו ממקום למקום כל תקופת הגלות שלהם" (93). דולי אף מרבה להתחזות – לפסיכיאטרית, לרופאה ועוד, ולעתים מצליחה בהתחזותה – כפי שאופייני לבעלי הפרעת האישיות הגבולית, המחליפים זהויות לפרקי זמן חולפים, בלי לדעת בעצמם מה העצמי האמיתי שלהם.

חוסר הגיבוש בזהותה של דולי מתבטא גם בכך שהיא אינה מציגה סיפור חיים קוהרנטי. אף שהיא חוזרת וטוענת כי למדה רפואה בקטמנדו, ישנם רמזים שונים לכך שאין זו אמת: היא אומרת שלא הכירו בתעודת הרופאה שלה; הפסיכיאטרית מציינת שאין בדרכונה חתימה שתעיד כי הייתה במזרח; היא מקווה ש"בימים טרופים אלה [...] אף אחד לא יפשפש לי בתעודות" (57); וכשהיא שומעת שמישהי מתחזה לרופאה, היא אומרת: "החרשתי. כשהבית שלך מזכוכית, אל תזרוק אבן על השכן" (45). הלימודים הגבוהים בחוץ לארץ מתקשרים לפנטזיה על השגת זהות עצמאית מבוססת ויציבה, לעומת הנטייה לחוסר גיבוש הזהות ולחוסר עצמאות, האופייניים לבעלי הפרעת האישיות הגבולית.

קריטריון 4: אימפולסיביות בשני תחומים לפחות שיש בהם פוטנציאל להרס עצמי (כגון בזבזנות, סקס, שימוש בחומרים, נהיגה לא-זהירה, בולמוסי אכילה) 

התנהגותה של דולי מתאפיינת באימפולסיביות רבה בתחומים מגוונים שיש בהם פוטנציאל להרס עצמי: בולמוסים של אכילת יתר ("[אכלתי] עוגת גבינה שמינית או תשיעית" [94] או "אכלתי שמונה קרואסונים סוג ו' ושישים ופלות סוג ד'" [135]); נטילת יתר של כדורים פסיכיאטריים ("בלעתי שמונה-עשר כדורים במכה, לצאת מהדאון" [110]); התנהגות מינית אימפולסיבית, לדוגמה, בקיום יחסי מין מזדמנים עם הסניטר בבית החולים או בבית הבושת; אקטים תוקפניים או רצחניים כלפי סובביה, ובכלל זה רצח עשרות אנשים, נשים וילדים לאורך הספר ועוד. מטרת ההתנהגויות האימפולסיביות האלה היא לשכך את החרדה העזה האופיינית לבעלי הפרעת אישיות גבולית.

קריטריון 5: התנהגות, מעשים או איומים אובדניים או פגיעות עצמיות חוזרות

לאורך הרומן דולי נוקטת פעולות שונות של פגיעה עצמית: היא חורכת את רצועות הדג על אצבעותיה; נותנת לעצמה מכות חשמל בעוצמה מוגזמת, עד שהיא מתה מוות קליני; שופכת על כפות ידיה חומר מחטא ומשפשפת אותן, עד שטביעות אצבעותיה כמעט נשחקות ועוד. דולי אף מבטאת כוונות אובדניות ("חזרתי הביתה קצה בחיי" [19] או "הגעתי לגג, ורציתי לתת סבבה של קפיצת ראש" [40] או "פעם כמעט קפצתי לתמזה יחד עם הילד שלי" [81]), וכן מבצעת פעולות אובדניות כמו קפיצה לנהר, אף כי בכל פעם מופיע באורח פלא מישהו ומציל אותה, כמו אמה, בנה או מקמילן – דבר המתקשר לנטייתם של בעלי הפרעת האישיות הגבולית לגייס אחרים בדרך קיצונית זו.

קריטריון 6: חוסר יציבות רגשית עקב מצבי רוח משתנים 

מצבי הרוח של דולי משתנים וקיצוניים, והיא נעה בין תחושות סיפוק חולפות לבין דיכאון עמוק ("נכנסתי לדיפרסיה" [38], "הייתי בדיכאון לא נורמלי" [109] או "ירדתי ביגון שאולה" [151]). לעתים קרובות היא חשה כאב, חרדה או זעם קיצוניים ומתקשה להרגיע את עצמה ("איני יודעת מה הרגיעני, לדעתי שום דבר. פשוט אחרי הקריזה, תמיד יש שקט" [61]). אפיון זה עולה בקנה אחד עם ההבנה התיאורטית שלפיה בעלי הפרעת האישיות הגבולית מתקשים להרגיע את עצמם, מאחר שלא הפנימו דמות הורה מרגיע.

קריטריון 7: תחושות כרוניות של ריקנות

בהעדר מסגרות חיים קבועות של עבודה או משפחה, לעתים קרובות דולי חשה ריקנות. היא אומרת, לדוגמה: "הסתכלתי מהחלון, אבל כמה כבר אפשר להסתכל מהחלון על כל הרכבות הדוהרות?" (47) או: "איזו תקופה אומללה זו היתה. הרביתי לשבת בגנים ציבוריים ולהביט בשיחים, בזוגות שמאחורי השיחים, בציפורים, בשני שוורים נדפקים" (147).

דולי מנסה למלא את הריקנות בחיפוש עבודות ופרטנרים מיניים מזדמנים, בבליעת כדורים פסיכיאטריים או באכילה מופרזת. בדומה לרעב, גם תחושת מחסור בכסף מסמלת את תחושת הריקנות ("חייתי מכסף שמצאתי מתחת למרצפות, אבל גם הוא הלך ואזל" [56] או "ידעתי שאין לי די כסף להעביר את החורף ברמת החיים שאני רגילה לה" [20]).

תחושת הריקנות של בעלי הפרעת האישיות הגבולית נובעת מהקושי לחוש מלאות פנימית, קושי שמקורו באי-מילוי פונקציה זו על ידי המטפלים בילדות המוקדמת. פונגי ואחרים (2000Fonagy et al. ) רואים בתחושת הריקנות של בעלי הפרעת האישיות הגבולית תחושה הנובעת מהקושי לייצג מצבי עצמי ומהנטייה לחוות דברים בשטחיות, ללא מנטליזציה.

קריטריון 8: כעס בלתי תואם או קושי לשלוט בכעס 

הזעם הוא מאפיין בולט ביותר בדמותה של דולי, כפי שהיא מעידה על עצמה, לדוגמה, באומרה: "אני לא חושבת שאני עושה משהו אחר חוץ מאשר לשפוך את חמתי ולרדוף באף" (101) או "אמרו לי שעלי להסביר לו שהיתה לי בעיה עם האגרסיות שלי, שהאגרסיות שלי השתלטו עלי ולא השכל הישר" (146) וכן גורדון משקף: "את פקעת עצבים" (78). דולי פורקת את רגשי הזעם שלה בפעולות אגרסיביות נגד סובביה: מבתרת שוב ושוב את גופו של בנה; רוצחת זרים בשל דברים של מה בכך; הורגת כמה תינוקות בגרמניה; מבצעת התערבויות רפואיות פולשניות באזרחים שונים וכמה המתות חסד ועוד. הזעם הרב של בעלי הפרעת האישיות הגבולית הוא גלגול של הזעם העז שחשו בשלבי ההתפתחות המוקדמים בשל יחסה של האם אליהם, זעם שלא זכה לשיכוך.

קריטריון 9: רעיונות פרנואידיים חולפים בתגובה ללחץ או סימפטומים דיסוציאטיביים חולפים

קריטריון זה מתייחס לנטייתם של בעלי הפרעת האישיות הגבולית לתפוס או לדמיין דברים שאינם מתקיימים במציאות. לפי גונדרסון (Gunderson 2001: 17), יש לכלול בסעיף זה גם הפרעות תפיסתיות של דריאליזציה ודפרסונליזציה. דריאליזציה מתוארת בספרות המקצועית כ"תחושה חדשה שהעולם מסביב השתנה או אינו אמיתי", ודפרסונליזציה מתוארת כ"הפרעה בתפיסה, כאשר אובייקטים חיצוניים, ובעיקר חלקים של הגוף, מורגשים כאילו עברו שינוי איכותי" (נוימן 1995: 111). המושגים של דריאליזציה ודפרסונליזציה מתאימים במיוחד לתיאור העיוותים התפיסתיים של דולי ברומן: עיוותים בתפיסת גופה ("יש לך כבר רגלי פיל ופרצוף ענק שמפחיד את הילד" [98] או "כדור שמן, בלון, הר מהלך" [101]); עיוותים בתפיסת בנה, הגורמים לה לבצע בו התערבויות כירורגיות שונות; ועיוותים בתפיסת העולם כולו, כמו תפיסת כל סובביה כלוקים בסרטן. עיוותים אלו מתעוררים בה בתגובה ללחץ, בעיקר בתגובה לחשש מנטישת בנה. 

בתיאורי דריאליזציה ודפרסונליזציה בספרות המקצועית מופיעים לעתים קרובות דימויים של התבוננות בעולם כמו דרך מסך קולנוע או תיאטרון. לדוגמה, נוימן מתאר כי "[בעל הפרעות אלו] חש כאילו המציאות היא הצגה או חלום" (עמ' 324), ומעניין שגם בדולי סיטי ישנו מוטיב מרכזי של התבוננות בעולם דרך פריזמה קולנועית: ראשית, השם דולי מרמז לתנועת המצלמה המכונה "דולי זום" (dolly zoom), הקשורה להתמקדות בפרט מסוים והתעלמות מהשאר (יש להניח כי מושגים אלו היו מוכרים לקסטל-בלום, שלמדה בחוג לקולנוע באוניברסיטה). שנית, מוטיבים קולנועיים חוזרים שוב ושוב לאורך הרומן, לדוגמה, כשדולי רוצה להתאבד בזינוק למים, ומופיע לפתע אדם וצועק לעברה לחדול מכך, היא אומרת: "לא נמאס לאלוהים מהגימיק הזה?" (152). כמו כן, דמויות מופיעות ויוצאות מחייה כבמעברים קולנועיים: לאחר שהיא מתה מוות קליני, לפתע אמה יושבת לידה ("כעבור שלוש שעות פקחתי את עיניי. אימי ישבה מולי ורקמה" [22], ופעם נוספת: "כשפקחתי את עיניי [...] אמי ישבה על כסא נדנדה ורקמה" [27]) או "לפתע עמד מולי אדם במעיל גשם שחור [...] זיהיתי שהוא מקמילן ממקמילן ואשתו" (116) ועוד. ההתבוננות הקולנועית, המאופיינת לעתים קרובות בקירוב יתר, במעברים חדים, בגלישה לפנטזיה ועוד, מסמלת את הנטייה לעיוותים תפיסתיים של בעלי ההפרעה.

מאפיינים נוספים של הפרעת האישיות הגבולית בדמותה של דולי

לצד הקריטריונים שב-DSM, לבעלי הפרעת אישיות גבולית מאפיינים נוספים המתוארים בספרות הקלינית, כמו הקושי לשקול אפשרויות שונות והנטייה להיצמד לאפשרות אחת ולהעצימה; הנטייה לפיצול פסיכולוגי; העדר גבולות בין העולם הפנימי לחיצוני; מתח בין דחף לעצמאות לבין משיכה לרגרסיה ולסימביוזה; קושי לתת אמון ועוד. להלן אראה כיצד קסטל-בלום מציגה קווים פסיכולוגיים אלו בדמותה של דולי באופן מרתק, אגב שימוש בדוגמאות, סמלים ומוטיבים שונים.

קושי לשקול אפשרויות שונות ונטייה להיצמד לאפשרות אחת ולהעצימה 

מאחר שבעלי הפרעת האישיות הגבולית גדלים ללא נוכחות הורית רגועה ומרגיעה, שבכוחה לסייע להם בשקילת אפשרויות שונות, נוצר אצלם קושי ממשי לבחון אפשרויות שונות ולהכריע ביניהן באופן אינטגרטיבי ושקול. במושגיו של פונגי מדובר בקושי ב"מנטליזציה". דולי מתארת שוב ושוב מצבים כאלה. לדוגמה, היא מתארת כיצד היא "יושבת ומפרכסת בין האפשרויות" (24) או "נתקפתי בספק הסדרתי הכרוני שאני סובלת ממנו" (30) או "ההתקפים של מחלות האפשרויות האינסופיות, ונחישות-הדעת של הספק, נגעו גם לעצם קיומו של הילד" (49).

כדי להתמודד עם קושי זה, בעלי ההפרעה נוטים להיצמד לאפשרות כלשהי ולהעצים אותה אגב התעלמות מאפשרויות אחרות. לדוגמה, דולי אומרת: "אף שהילד כמעט מת מחנק, דאגתי לסרטן" (64) או "באותו רגע חשתי מועקה כזאת, שכבר לא עניין אותי בכלל לקשור זה לזה את קצות החוטים" (140). דולי מתארת היטב את נטייתה להיצמד לאפשרות אחת, שלעתים קרובות מתגלה מאוחר יותר כמוטעית: 

אחת מן החוויות שהחיים על פני הכוכב הזה מספקים היא "חוויית הסמרטוט". לפעמים רואים משהו מרחוק, מזווית מסוימת, עקומה, וזה נראה כמו נשר, כמו פוחלץ של מי-יודע-מה, כמו סקיצה של נשמת השטן – אבל כשמתקרבים רואים שזה בסך הכל סמרטוט-רצפה או חתיכת צמיג, או גוש של קרטון מעוך ורקוב. בדולי סיטי קורה המון שחושבים שמשהו הוא משהו, ובסוף מתברר שהוא לא. לאחת כמוני [...] חווית הסמרטוט שגרתית עד מאד, והיא חווה אותה עשרות פעמים ביום (139).

דולי אף נוטה לתפוס אחרים תוך פיצול ל"טוב" או ל"רע", ומתקשה לראותם באופן מורכב ואינטגרטיבי. לדוגמה, היא אומרת: "השפלתי אנשים, רוממתי אחרים" (58); את קברן החיות היא תופסת תחילה כמי שמנקה את הפצע שלה "בעדינות של סטז'ר" (12), אך לאחר מכן כמי שמתעלל באכזריות בגוויית הכלב שלה; ועוד. ההתחלפויות בתפיסה שדולי חווה – בין טוב לרע, עדין למתעלל, סמרטוט לשטן וכדומה – משחזרות את חוויית הפיצול בין טוב לרע בילדות המוקדמת; התואר "שטן" שלעיל, שקודם לכן הופיע ברומן בהקשר של אמה ("אגוצנטרית כמו השטן" [23]), עשוי להתקשר לפיצול בתפיסתה את דמות האם.

לעתים קרובות לאחר שבעלי הפרעת האישיות הגבולית מאמצים תפיסה מוטעית ובעקבותיה מסלול פעולה שגוי, הם מתפכחים ומבינים שתפיסתם הייתה מוטעית, ואז הם נתקפים ייסורי מצפון, אשמה או ייאוש. דפוס אופייני זה חוזר שוב ושוב ברומן. לדוגמה, כשדולי מגלה שחתכה את בנה שלא לצורך היא אומרת: "הבנתי ששגיתי [...] לא היה צורך בכל הפשפושים ההם. סתם חתכתיו. שוטטתי הלאה מיואשת להחריד" (116).

מוטיבים שונים מייצגים את נטייתה של דולי לתפוס דברים ולפעול באופן חד-צדדי. מוטיב כזה הוא המוטיב של תנועה חד-כיוונית של כלי רכב. לדוגמה, גורדון אומר לדולי: "את נוסעת בכביש חד-סטרי בכיוון הנגדי" (83), וכן נאמר ב"רדיו של דולי סיטי" "שאנשים נעים היום רק ממזרח למערב, ושכל התנועה ממערב למזרח פסקה כליל" (102). דולי אף מתארת את תנועת הרכבות החד-צדדית כחסרת שליטה: "הרכבות של דולי סיטי, כמו בגרביונים, אם את לא עוצרת אותן – הן עוד יגיעו לך למפשעה" (73). הרכבות אף מובילות למקומות של אבדון: "כל הרכבות בדולי סיטי דוהרות לדכאו ובחזרה" (47) – דימוי המרמז לכך שלעתים קרובות התנועה החד-צדדית היא אל מחוזות הייאוש והאבדון.

דימוי מרכזי נוסף ברומן לנטייתם של בעלי הפרעת האישיות הגבולית להעצים אפשרויות מסוימות הוא הדימוי של מחלת הסרטן: "אפשר בהחלט לומר שלקיתי בסרטן הנפש, ובמקום תאים מתרבות אצלי האפשרויות, וחלקים של השלם הופכים להיות הוויות בפני עצמן" (144). מחלת הסרטן, המופיעה ברומן לעתים קרובות משום שדולי חושדת שהיא לוקה בה ומרבה להשליכה על סובביה, מסמלת את הנטייה להעצמת אפשרויות באופן בלתי מבוקר, עד כדי סכנה, נטייה האופיינית לבעלי הפרעת האישיות הגבולית.

מוטיב נוסף ברומן המייצג את הנטייה להתמקד באפשרות אחת אגב התעלמות מאפשרויות אחרות הוא מוטיב של התבוננות דרך עדשה מקרבת. מוטיב זה מתקשר גם לשם דולי עצמו – היות שבעולם הקולנוע העגלה המשמשת לצילום קולנוע נקראת בשם זה (camera dolly) ובתנועתה, המכונה "דולי זום" (dolly zoom), ישנה התמקדות גוברת באובייקט, כשהרקע משתנה – כך שההקשר הקולנועי של השם דולי מייצג את הנטייה להתמקד בפרט אחד ולהתעלם מהשאר.

גם מכשיר הסי-טי (CT), המוזכר בספר, לדוגמה, כשדולי אומרת: "רק סי-טי יוכיח [אם יש לה סרטן]" (123) – ואולי אף ה"סיטי" בשם דולי סיטי קשור לכך – עשוי לסמל התבוננות ממוקדת יתר על המידה ולכן מעוותת, כמו תפיסתה של דולי.

ההתבוננות הממוקדת מונגדת ברומן להתבוננות מרוחקת ואינטגרטיבית יותר, המיוצגת בו על ידי מוטיב המשקפת. דולי אומרת שרופא לימד אותה ש"לפעמים, בקביעת דיאגנוזה, כדאי לתפוס מרחק מהדברים ולהסתכל עליהם דרך משקפת" (72). גם גורדון משקף את נטייתה של דולי להסתכל על דברים בקרבה יתרה: "את יותר מדי שמה לב לפרטים. את צריכה להביט על הדברים בצורה יותר גלובלית" (78). ודולי עצמה אומרת: "לא מצאתי את הידיים והרגליים והבנתי שבטח צריך לתפוס מרחקים גדולים יותר, או שהמשקפת שלי דפוקה" (72).

העדר גבולות 

מאחר שיחסיהם של בעלי הפרעת האישיות הגבולית עם המטפלים המוקדמים מתאפיינים בהעדר גבולות תואמים, הם גדלים ללא גבולות ברורים בין עולמם הפנימי לעולם החיצוני.5 המושג "גבול" מופיע פעמים מספר ברומן. לדוגמה, דולי אומרת: "אין גבול לדמיון של המציאות, אין שום גבול" (111), ומרמזת לעירוב בין דמיון למציאות. גם בינה לבין בנה ניכר חוסר גבולות. לדוגמה, כשהיא מבקשת להדביקו לגבה, היא אומרת: "לאט לאט יהפוך לחלק ממני, וגם אני אהפוך לחלק ממנו, ואז, כשהגבולות בינינו ייפרצו לחלוטין, אוכל לבלוע את קיומו" (75). הפרת הגבולות הרגילים ביחסי אם-ילד מתבטאת גם בחודרנותה הרבה של דולי כלפי בנה, המתבטאת בפשפושים אין-ספור בגופו, בהתערבויות חודרניות ובכך שהיא מציירת על גבו את מפת ארץ ישראל ללא גבולות – פעולה המסמלת כשלעצמה את חוסר הגבולות שלה ושלו.

סמל נוסף ברומן לקושי של דולי בנוגע לגבולות הוא סמל הסורגים: דולי מחליטה להתקין סורגים בביתה מחשש שמא תדחוף את בנה החוצה, אך עד מהרה היא משנה את דעתה ומבקשת להסירם, בטענה שהם גורמים לה לחוש כבבית כלא. כך היא משחזרת את המתח האופייני לבעלי ההפרעה בין שאיפה לגבולות מרסנים, מצד אחד, לבין דחף לחזור למצב של חוסר גבולות ראשוני, מצד שני.

דולי אף עובדת במגוון מקצועות הקשורים לערעור גבולות מול אחרים – כמו המתות חסד, עשיית חוקן וטיפולים חודרניים מסוגים שונים. דולי אומרת: "לא בכדי בחרנו לעצמנו, אחותי ואני, מקצועות התובעים הקרבה והתמסרות טוטלית [...] אצל אחותי מתוך אלטרואיזם, ואצלי מתוך שיגעון" (142). מסטרסון (1988: 87Masterson ) כותב כי בעלי ההפרעה נמשכים למקצועות שבהם הם יכולים להשליך את צרותיהם על חיי אחרים ולהזדהות עם הדרמות שבחיי אחרים.

בשל העדר הגבולות הברורים מול העולם, בעלי הפרעת האישיות הגבולית פגיעים מאוד להשפעות מבחוץ, המועצמות על ידיהם ופועלות עליהם בעוצמה רבה. לדוגמה, דולי מתארת כיצד, בקוראה על מחלות שונות, "משום-מה לא יכולתי שלא לקשר בין בני לבין המחלות הללו" (20) וכי המידע על המחלות "פרץ אל תוכי כמו איזה סקס-מניאק ועשה בי שמות" (23). היא מתארת את רגישות היתר שלה, האופיינית לבעלי ההפרעה: "אחרי הכל, בדולי סיטי כבר חוש השמיעה יכול להוציא אותך מהדעת, אז לשם מה להכביד על הדעת גם באינפורמציה ויזואלית?" (55).

העדר הגבולות של דולי מתבטא גם בנטייתה להשתמש בהגנות פסיכולוגיות הקשורות לחוסר גבולות, כמו השלכה והזדהות השלכתית, האופייניות לבעלי הפרעת האישיות הגבולית. דולי מרבה להשתמש בהשלכה – תהליך שבו מיוחסים רגשות וחוויות פנימיות לאובייקטים חיצוניים – לדוגמה, כשהיא מייחסת לפקידה רגישות יתרה, כמו שלה ("אל תהיי כל כך רגישה. תני לדברים לעבור לך ליד האוזן" [38]); כשהיא משליכה על נשים שהיא פוגשת את החשש שילדיהן חולים; וכשהיא משליכה על סובביה בעיות נפשיות שהיא עצמה לוקה בהן: "החיים זה בית חולים לחולי נפש" (92). גם הסרטן שדולי מזהה בסביבתה ("העמקים חולים בסרטן, השדות חולים בסרטן, ההרים, הסלעים, כולם" [98]) עשוי להיות השלכה של הסרטן שהיא חשה שבקרבה.

דולי אף מרבה להשתמש בהזדהות השלכתית – תהליך שבו מעוררים אצל אחרים רגשות או תחושות פנימיות. לדוגמה, היא גורמת למסגר שבא לביתה לחוש זעם, באומרה לו: "אני לא צריכה לסבול את העצבים שלך" (32), והוא עונה: "את העצבים שלי? שלי? צרח והאדים כולו – והוא נמתח לרגע, ואז נפל שדוד על הרצפה, ולא נותר לי אלא לקבוע את מותו" (שם). יתרה מכך, אפילו חפצים מושפעים מדולי. לדוגמה, היא מתארת אוטובוס ש"חוטף עצבים" (53) או מכונת שכפול ה"משכפלת מסמך אלף פעם מבלי שהורתה לעשות כן, מכונת הצילום ירתה גצים ופצפצה" (24), אשר מבטאים את נטייתה של דולי להפרזה ולזעם. באמצעות מנגנוני הגנה אלו, הקשורים לחוסר גבולות בינה לבין סובביה, דולי מתמודדת עם תחושותיה הפנימיות הסוערות.

מתח בין דחף לעצמאות לבין משיכה לרגרסיה ולסימביוזה

מתח מרכזי נוסף בדמותה של דולי הוא המתח בין דחף להתרחקות ואינדיווידואציה לבין נטייה לרגרסיה ולסימביוזה. מתח זה, המאפיין את בעלי הפרעת האישיות הגבולית, נוצר, כאמור, בשלב הספרציה-אינדיווידואציה, כשהאם אינה מסוגלת להתמודד עם האינדיווידואליות המתפתחת של תינוקה ומבקשת להשיבו למצב רגרסיבי. כך נוצר אצל הילד קונפליקט בין הדחף הטבעי להשגת אוטונומיה ועצמאות לבין הצורך בקבלת אהבה ותמיכה מאמו, ולאורך החיים, כשמתעורר אצל בעלי ההפרעה הדחף לאוטונומיה או הרצון להגשמה עצמית, הוא כרוך בפחד מנטישה ובמשיכה לחזרה לסימביוזה עם האם. מוטיבים רבים ברומן מייצגים מתח מרכזי זה בין הדחף להתרחק ולגבש זהות עצמאית לבין הכוחות הרגרסיביים, המקשים או מונעים את התהליך. להלן כמה ממוטיבים אלו: 

שורה של מוטיבים הקשורים להתקדמות במרחב מסמלים את שאיפתה של דולי להתפתח ולהתקדם, מצד אחד, ואת הקושי הממשי שלה בכך, מצד שני. דולי מתארת שוב ושוב שברצונה לצאת ולהתרחק מדולי סיטי: "התאוויתי לעזוב את דולי סיטי, לנטוש את העיר הזאת, להרחיק אותה ממני והלאה" (47) או "למדנו על בשרנו שהשוטטות בדולי סיטי מאוסה שבעתיים משוטטות בכל עיר אחרת. אם כבר לשוטט, אז לפחות ברומא, בפאריס, בקטמנדו" (79); עם זאת, מחוץ לגבולות דולי סיטי, דולי חשה מאוימת. לדוגמה, בהיותה בגרמניה: "רציתי כבר לגמור עם זה ולחזור הביתה לדולי סיטי. אני לא יכולה להסתובב ככה בעולם הגדול" (43). וכן היא אומרת: "אלה היו רגעים מעטים, שבהם ניסיתי בכל מאודי להרגיש חלק מעולם רחב פי כמה מדולי סיטי, אבל זה היה כמעט בלתי אפשרי. הייתי שבויה בעצמי, לא יכולתי להמלט" (37). דולי סיטי, המקום שבו דולי חשה לכודה, הוא מיזוג (קונדנסציה) של העיר שבה היא גרה, ושל אמה, שעמה היא ממוזגת מיזוג סימביוטי, ושל דולי עצמה ושל הפרעת האישיות שממנה היא סובלת. גם האפיונים השונים של דולי סיטי לאורך הספר – כמו "עיר בלי תחתית, בלי עבר, בלי תשתית. העיר המוטרפת בתבל" (73) או "דולי סיטי [...] זה לא מקום. זאת עיר מכוערת, מגעילה, מסריחה, מטונפת, משעממת, מדכאת" (85) – עשויים להתייחס לעיר, לאמה של דולי, לדולי עצמה, ולהפרעת האישיות שלה. דולי אומרת שבדולי סיטי "כל הזמן בורחים, יש מי שרודף אחריהם" (73) או "חשבתי לעצמי שבחיים המתממשים האלה אי אפשר להשתחרר מכלום" (115) – משפטים המייצגים את המתח שבה בין הרצון להשתחרר מאמה ומההפרעה שלה לבין הקושי שלה לעשות כן. דולי מפנטזת על התרחקות לארצות אחרות, כפי שמתבטא לדוגמה בכך שהיא מנפנפת בלימודיה הגבוהים בחוץ לארץ, שספק אם אכן התקיימו, ונראה כי הם מגלמים את הפנטזיה שלה על ריחוק, עצמאות וזהות מקצועית בוגרת; כמיהתה לחוץ לארץ מתבטאת גם בנטייתה להשתמש בשמות בעלי ניחוח זר כמו נהר התמזה, גאר סן לזאר וכיוצא באלה, או בשם דולי סיטי עצמו, בעל הניחוח הלועזי, שעשוי לבטא את רצונה להיות אשת העולם הגדול. לעומת זאת, הדחף לרגרסיה מתבטא בכך שדולי אינה מצליחה להתרחק ולהתפתח מבחינה אישית ומקצועית, וחוזרת שוב ושוב לביתה. ביתה מתואר כבעל ממדי ענק ("אינני יודעת במדויק מה המטראז' של הבית, אולי הוא בכלל קילומטר-מרובע, או לפחות שלוש-מאות מטר מרובע" [34]), העשויים לשקף את רוחב מידותיו הפסיכולוגי עבורה. גם האשפוזים החוזרים ונשנים של דולי במוסדות שונים מגלמים את משיכתה לרגרסיה ולחסות מגוננת. אשפוזה בסיום הרומן בבית מחסה לקשישים, בהיותה בת 45 בלבד, מסמל את הדחף האולטימטיבי לחזור למקום מוגן לכאורה ולעמדה של חוסר תפקוד, כמו בילדותה עם אמה.

מוטיב התעופה מייצג אף הוא את השאיפה של דולי להמריא ולהשתחרר מהכבלים הרגרסיביים. חיזוריה החוזרים ונשנים על פתחי חברת בי-עף, חברת התעופה הלאומית שבה עבד אביה, מתקשרים לשאיפתה להתרחק מהסימביוזה עם אמה ולמצוא פתח לעולם רחב יותר. חברת בי-עף מתקשרת להתרחקות, להגשמה מקצועית ולעצמאות כלכלית, וכך גם טייסי החברה, המשתכרים היטב ומכונים "נסיכי הכסף" (31). חברת בי-עף אף מממנת את תחנות ההתבגרות בחיי בן, כמו המוסד של דודתו או בית הספר לספנות, ואף מציעה לממן לו אנליזה. חברת בי-עף, הקשורה לאביה של דולי, מייצגת אפוא כוח נגדי לכוחות הרגרסיביים והסימביוטיים, הקשורים לאמה של דולי. עם זאת, בסופו של דבר דולי אינה מוצאת ישועה בחברת בי-עף, שכן מאמציה ליצור עמה קשר נכשלים שוב ושוב (אגב, השם בי-עף עצמו, שהוא פרפרזה על השם אל-על, מגלם את המתח בין המראה לבין תקיעות, כי במקום תנועה אל-על התנועה היא בי-עף – כלומר נשארת בתוך הגיבורה ואינה מצליחה להמריא). כישלונה של חברת בי-עף לקדם את דולי מסמל את חוסר היכולת של אביה לאזן את הכוחות הרגרסיביים המיוצגים על ידי אמה. תיאור זה מתאים לתיאור האבות של בעלי הפרעת האישיות הגבולית בספרות הקלינית, המתאפיינים בריחוק, בחמקמקות ובחוסר יכולת לאזן את ההשפעה המזיקה של האם (Masterson 1972).

מתח דיאלקטי ניכר גם סביב מוטיב התעופה, והכוחות הרגרסיביים הם שמכריעים בסופו של דבר. לעתים קרובות כלי התעופה השונים בדולי סיטי אינם מצליחים להמריא או מתרסקים: האווירונים נאלצו לנסוע "מבלי להתרומם, וזה הרס אותם" (57); "התנגשו מעל דולי סיטי שני קונקורדים במפץ גדול" (109); "ציפורים קפאו במעופן ונפלו למטה כמו אבנים" (108). כישלון היכולת להמריא מתגלם גם בבנה של דולי, שכמו אמו מגלה עניין בארצות רחוקות ומבקש להתגייס לחיל האוויר (דולי, המבקשת להשאירו צמוד אליה, חרדה מאפשרות זו: "לחיל האוויר? נחרדתי" [121]), אך בסופו של דבר מתנדב לחיל הים, שעשוי לסמל את הרחם האימהי הסימביוטי. כמו כן, בסיום הרומן, הוא מנסה לחטוף מטוס, אך ניסיונו מסוכל – דבר שעשוי לסמל שוב את שאיפתו להתרומם לגבהים, מצד אחד, אך את כישלונו לעשות כן, מצד אחר.

בדומה למטוסים, גם כלי תחבורה אחרים המופיעים ברומן קשורים למתח בין הדחף להתרחק ולהתקדם לבין הקושי לעשות זאת בפועל, באשר התקדמותם משתבשת השכם והערב עקב תאונות דרכים, התנגשויות, השבתת כלי רכב ועוד. לדוגמה, מערכת הרכבות בעיר נבנתה דווקא לגובה – דבר המסמל את השאיפה למעלה – אך התנועה בה הופכת לתנועה פנימית, סגורה, תזזיתית ("כל הרכבות בדולי סיטי משקשקות נון-סטופ, נון-סטופ" [74]; "שקשוק הרכבות הגובר היה עתה נורא מאי פעם" [48]) – שעשויה לייצג את הדינמיקה התקועה והתזזיתית של בעלי הפרעת האישיות הגבולית.

מוטיב נוסף המייצג את הקושי להתרחק ולהתקדם הוא המוטיב של הגשמה מקצועית. מצד אחד, דולי כמהה מאוד להגשים את עצמה מבחינה מקצועית ומתאמצת רבות לשם כך, אך מצד שני, היא מתקשה להגיע לעבודה קבועה ויציבה. דולי מתארת את ניסיונותיה בתחום המקצועי כניסיונות הקשורים לתחושת גלות – "נדדתי ממקצוע למקצוע, מהתמחות להתמחות, כמו שבני ישראל נדדו ממקום למקום כל תקופת הגלות שלהם" (93). תיאור זה מדגיש עד כמה הגשמה מקצועית מעוררת בה הרגשה שהיא מחוץ למרחב הבטוח שלה. המוטיב של החמצה מקצועית מופיע גם ביחס לדמויות נוספות ברומן, למשל המוהל שרצה להיות חזן או רואה החשבון שהמספרים "רוצים לדפוק אותו בתחת" (107). לעומתם, הרופאים והטייסים מייצגים הגשמה אישית אולטימטיבית.

גם דמות הגבר ברומן מתקשרת לחתירה לספרציה ולאינדיווידואציה, בעוד דמות האישה מתקשרת לרגרסיה ולסימביוזה. דמויות גבריות שונות ברומן מתקשרות להתרחקות ולגיבוש זהות. לדוגמה, אביה של דולי רצה שתהיה רופאה, עודד אותה ללמוד, והוריש את כספו למימון הכשרה ימית לבנה או קריירה של רקדנית לבתה; גם גורדון מעודד את דולי למצוא זהות משלה, וכן מקמילן מנסה לסייע לה בכך. עם זאת, כל הגברים האלה נוטשים את דולי בדרך כלשהי – דבר שעולה שוב בקנה אחד עם תיאורו של מסטרסון (Masterson 1972), שלפיו הקשר של האבות של בעלי הפרעת האישיות הגבולית עם ילדיהם אינו חזק דיו כדי לאפשר להם את ההתרחקות והשחרור הרצויים, ועליהם להמשיך להתמודד עם הבעייתיות הקשורה לאם. 

קושי לתת אמון

לדולי חוויה בסיסית של חוסר אמון בזולת, המתקשרת לחוויה המוקדמת של בעלי ההפרעה לנוכח דמויות מטפלות שהתנהגותן בלתי יציבה, מזניחה או מתעללת, ומשום כך לא ניתן לתת בהן אמון. דולי מתיקה את חוסר האמון המוקדם לחוסר אמון בזולת ובבריאה בכלל. גורדון משקף צד זה שבה: "את כופרת [...] את מפקפקת בבריאה [...] את לא סומכת על אלוהים" (83); אמה שואלת: "מה את מנסה להוכיח – שאין אלוהים?" (27); וכשמבקר בתערוכה של דולי אומר: "את לא מנסה לשחד את אלוהים" (96), היא משיבה לו: "אני רק מנסה להרגיע את השטן" (שם) – תשובה שעשויה לסמל את חוסר האמון שלה בקיום הטוב ואת הצורך שהיא חשה להתמודד עם הרע הנתפס.

התחושה שאסונות ניחתים באופן קפריזי ושרירותי, בלא יכולת לשלוט בהם, מסומלת ברומן על ידי צרות הנופלות שוב ושוב מן השמים: "כפור ללא מוצא" (108); "רוחות שסחפו איתן זקנים רזים וילדים שסבלו מתת-תזונה" (57); "רוחות שמשתינות על האזרחים במסווה של גשם" (53); וכן "אם אומרים שהשמש מאירה, טובה, או צוחקת, אז איך היא גם מסרטנת?" (62). אכזריות איתני הטבע עשויה לייצג את שרירות הלב של ההורים של בעלי ההפרעה.

דולי מתארת באריכות כיצד כוחות הצבא הצרפתי מפגיזים את דולי סיטי מהשמים: "בלא סיבה נראית לעין [...] פשוט מופיעים בערך פעמיים-שלוש בחודש, מחרבנים עלינו ועפים" (108); "הורידו עליהם במצנחים אלפי חיות, בעיקר כלבים ותנים ושועלים נגועי-כלבת, אך גם חולים בטיפוס ובמחלות קשות אחרות. החיות פשטו על העיר כמו להקות ארבה, ואנשים התחילו להקיא, להתכווץ ולפרפר" (148); ובהמשך: "הצרפתים התחילו לזרוק עלינו פצצות חרא, כמויות כאלה של חרא שממש היה קשה להבין מאיפה הם הקריצו אותן" (149) ומאוחר יותר אף פצצות אטום. הפצצות אלו עשויות שוב לסמל את תחושתם של בעלי הפרעת האישיות הגבולית כי הם נתונים בסביבה קפריזית, הממטירה עליהם מכות שונות ומשונות בלא שליטה מצדם, כפי שאולי חוו את ההתערבויות הקשות בילדותם. העובדה שההפצצות הן מידי הצרפתים עשויה להתקשר להוריה של דולי-אורלי גם משום שהצרפתית הייתה שפת אמה.

למרות החוויה הבסיסית של חוסר אמון בכוחות העליונים דולי ממשיכה לחפש פתח של תקווה בהפנותה את מבטה שוב ושוב אל השמים, שעשויים לסמל את הסמכות האלוהית/ההורית/האבהית (לדוגמה, "רציתי לתת סבבה של קפיצת ראש, אבל ברגע האחרון ראיתי מטוס בי-עף מתקדם לעבר הים הכחול, והבטתי בו עד שנעלם בתוך העננים הלבנים" [40]; "איך אני יכולה להעביר שדר לאלוהים בשמים, אם אני דולי בדולי סיטי באדמה?" [100]). דולי מחפשת תיווך אצל כמרים ונזירות, נציגי האל לכאורה, אך הם חומקים מפניה. גם כלי התעופה שאינם מצליחים להמריא – האווירונים שאינם מתרוממים, הטילים שנתקעים וכדומה – עשויים לסמל את חוסר יכולתה לפרוץ "למעלה".

כשמצוקתה של דולי גוברת במיוחד, עקב גיוסו של בנה, היא פונה לאלוהים ("אלוהים תעזור לי" [116]), ואז מופיע מקמילן ומסייע לה להתבונן בחייה, עד שגם הוא מתרחק ודולי נמלאת זעם והורגת אותו. ניתן לראות במקמילן נציג נוסף של הסמכות האלוהית/האבהית – הוא אף מקושר במישרין לאביה של דולי, בנושאו את מפתחותיו – כלומר מי שיש בו פוטנציאל להושיע, אך אף הוא חומק ונעלם, ממש כשם שאביה של דולי התרחק ממנה, אם בחייו, בכך שהרבה לשתוק ולא היה נוכח בחיי בנותיו, ואם במותו, כשנעלם באופן סופי. האל או האב מייצגים אפוא הבטחה לישועה, שאינה מתגשמת או מתגשמת באופן חלקי בלבד, וכך מונצחת תחושת חוסר האמון של דולי.

ג. הרומן כמציג את סגנון ההורות המוביל לפיתוח הפרעת אישיות גבולית

הרומן דולי סיטי משרטט דיוקן מרתק, מוקצן וסוריאליסטי של סגנון ההורות המוביל לפיתוח הפרעת אישיות גבולית, הן בתיאור ההורות של הוריה של דולי, שמובילה לפיתוח ההפרעה אצלה, והן בהורות של דולי עצמה, המובילה לפיתוח הפרעה דומה אצל בנה. להלן אראה כיצד משורטטים ברומן הקווים האופייניים לסגנון הורות זה.

הוריה של דולי

הוריה של דולי מתוארים ברומן באופן חלקי בלבד, המשקף את הקושי של דולי לתפוס ולהציג אחרים בדרך שלמה ולכידה, שכן הדברים מובאים דרך תודעתה. עם זאת, גם על סמך המידע המועט שברומן הנוגע להם, ניתן לראות כי מאפייניהם תואמים את מאפייני ההורים של בעלי הפרעת האישיות הגבולית, כפי שהם מתוארים בספרות הקלינית.

אמה של דולי: האזכור הראשון של אמה של דולי הוא כשנאמר שהיא נהגה לספר לבתה על "אמא אחת שהכניסה את תינוקה למכונת-כביסה והפעילה אותה" (16), וכך נוצר קישור סמוי בינה לבין אם המתעללת בילדה. בהמשך הדברים אחד מאפיוניה הישירים היחידים הוא שהיא "אגוצנטרית כמו השטן" (23); ואכן לאורך הרומן אנו רואים כי היא מתקשה להתאים את עצמה לצרכיה הפסיכולוגיים של בתה. לדוגמה, היא קונה לה מתנות שאין לה כל צורך בהן כמו ארנבת לוקמית, צב שסבל משיגרון או סכינים עקומים, מתנות המשמרות את עמדתה הילדותית. אף שמצד אחד היא אינה ערה לצורכי בתה או אינה נענית להם, מצד אחר היא מעורבת בחייה יתר על המידה, ונאמר, לדוגמה, כי "כל יום היתה מתקשרת אליי ושואלת: 'מה התוכניות שלך היום?'" (56). אמה של דולי אף נוטה לחוש חרדה ביחס לבתה, כפי שמתבטא, לדוגמה, בכך שאחותה אומרת לה שאִמן "היתה היסטרית שיש לך משהו בלב" (136). דולי אומרת כי ברצונה ללמד את בנה "מה שלא לימדו אותי – לחיות בדלת אמותיו" (43), ובכך מרמזת על מעורבות היתר של אמה כלפיה. אמה של דולי מתוארת גם כמי שנוטה לחוסר אמון בסביבתה, לדוגמה, בהאמינה ש"כל הרופאים רוצחים" (23), וכנראה העבירה את חששותיה לבתה, וכך גרמה לה להציב מחסומים בינה ובין העולם. נראה כי אמה של דולי אינה מסייעת לבתה לפתח עצמאות, כפי שמתבטא, לדוגמה, בהורשת כל כספה לחברת התעופה ולא לבתה, בתואנה מגוחכת שעליה להחזיר להם את התשלום עבור טיסות החינם שהיא טסה. אמה של דולי מונעת אפוא בדרכים שונות מבתה לפתח עצמאות ואינדיווידואציה – בכך שאינה רואה את צרכיה האמיתיים או אינה נענית להם, בכך שהיא מעורבת יתר על המידה בחייה, בכך שהיא נוטעת בה חוסר אמון כלפי הסביבה, ובכך שהיא מונעת ממנה עזרה כספית שתסייע לה להתפתח. כל אלו מתאימים לאפיוני האם של בעלי הפרעת האישיות הגבולית בספרות הקלינית כמי שבולמת את פיתוח האינדיווידואליות של ילדיה ומותירה אותם חלשים.

מאפיין מרכזי נוסף של הוריהם של בעלי הפרעת האישיות הגבולית הוא מיעוט בתקשורת מילולית ורגשית מארגנת (Fonagy 1991; Masterson 1972: 45-48). ואכן, התקשורת המילולית בין דולי לאמה מועטה מאוד. לדוגמה, מתואר כיצד האם מפציעה בביתה של דולי ומבצעת פעולות שונות כמעט ללא מילים ("אמי הגיחה מאחורי סדין, קלטה את המתרחש והזעיקה אמבולנס" [64], ובהמשך: "אמי קפצה עלי וניסתה לקחת לי את המחבט" [67]). דולי אף גוערת באמה על כך שלא לימדה את בנה לדבר: "לא יכולת ללמד אותו לדבר כמו בן אדם?" (68). דולי אף מלינה על כך שאמה "אף-פעם לא ביקשה ממני שאעיף מבט בפצעים הפתוחים שלה" (56), דבר שעשוי לסמל את חוסר הפתיחות הרגשית של האם. בבית כזה, שבו לא מדברים על רגשות ולא מספקים לילד את המנטליזציה ואת השיקופים הנחוצים לו, אורבת הסכנה שהמחשבות והרגשות יגדלו פרא, ללא בקרה, כגידולים סרטניים, כפי שקורה לדולי.

אביה של דולי: אביה של דולי מתואר כאדם מרוחק, שקוע בעצמו, שאולי סבל מדיכאון סמוי בשל הרקע הפסיכולוגי הקשה שלו: אמו איבדה ארבע בנות בגיל צעיר, ובעלה "עשה לה את המוות" (97). דולי מרמזת שהיה אדם מיואש (היא אומרת עליו ועל אחותה ש"מהליכת שניהם נטף היאוש כמו מנר דולק" [135]). גם האב, כמו האם, אינו מרבה לדבר: "בבית לא היה פוצה פה, חוץ משלום" (141), ואינו חולק עם בני משפחתו את סיפורו המשפחתי הקשה. דולי מתארת אותו כך: "אבי, מהרגע שהיה חוזר הביתה, במקום להסתכל סביבו ולראות אנשים, היה קורא ספרי כיס בצרפתית, שהרקול פוארו ודומיו כיכבו בהם" (117). כמו אמה, גם הוא אינו נותן לה כסף, שהיה עשוי לאפשר לה עצמאות ("אבי העדיף שבי-עף תלהטט עם הכסף, ובלבד שהוא לא יגיע אלי נטו" [143]).

יש להניח אפוא שגם אביה של דולי לא סיפק לה את תשומת הלב, את השיקופים האמפתיים ואת המנטליזציה הדרושים ליצירת אינדיווידואציה ותקשורת בריאה. דמותו תואמת את דמות האב האופיינית לבעלי הפרעת האישיות הגבולית לפי מסטרסון (1972: 45) – אדם שקוע בעצמו, מרוחק, שאינו נוטל אחריות לעצמו או למשפחתו, וכך אינו מהווה חלופה פסיכולוגית ממשית לאם הבעייתית.

ההורות של דולי לבנהּ 

גם באימהותה של דולי לבנה אפשר לראות שרטוט קיצוני, קריקטורי, של "האימהות הגבולית" – כלומר סגנון האימהות שעלול לאפיין נשים הסובלות מהפרעת אישיות גבולית (יש להדגיש כי אין הוא מאפיין בהכרח את כולן אלא רק חלק מהן או רק במידה חלקית) – אשר מובילה לפיתוח הפרעה דומה אצל בנה של דולי.

המאפיין המרכזי של "האימהות הגבולית" הוא הקושי לאפשר לילד לפתח עצמי משלו, כפי שעולה מיחסה של דולי לבנה לאורך הרומן כולו. הדבר ניכר כבר בבחירת השם לבנה: דולי נמנעת מלהעניק לו שם המבטא זהות עצמאית ייחודית, ושוקלת לקרוא לו "ילד", אך לבסוף היא בוחרת לקרוא לו "בן" – שם שמגדיר אותו מעצם זיקתו אליה, ללא צביון עצמאי משלו.

בהמשך הרומן דולי מפתחת חרדה גדולה מנטישתו של בנה ומגדלת אותו בהגנת יתר. הדבר מתבטא בהיבטים שונים: היא מבצעת בו התערבויות רפואיות למכביר כדי להגן עליו כביכול, מכינה לו צעצועים סטריליים ומגדלת אותו בבידוד עד גיל שנה ועשרה חודשים. כשהוא מתחיל לפתח נפרדות, גוברות אצלה החרדות: "ביום שהזאטוט קם על רגליו, בגיל שנה, והתחיל ללכת, ואני ראיתי לנגד עיני בן-אדם קטן, אבל בן-אדם, נכנס לי ג'וק לראש, שאולי הוא מפתח לי סרטן" (48). בתגובה היא מסלימה את התערבויותיה ומטפלת בו בכימותרפיה. בגיל שנה ועשרה חודשים היא כולאת אותו בארון, כי קולות הלעיסה שלו מפריעים לה. מעניין שכליאתו בארון נעשית בדיוק בשלב ההתפתחותי שבו, לפי החוקרים, מתפתחת הפרעת האישיות הגבולית – שלב ה"התקרבות מחדש", במושגיה של מאהלר, המתרחש בגיל 16–30 חודשים, שבו יש צורך בתמיכת האם לנפרדות של הילד – ודווקא אז היא בולמת את התפתחותו. דולי אף מעידה על עצמה בתובנה עמוקה: "יש לי בעיה עם תהליך הצמיחה" (68).

דולי אינה מספקת לבנה את הצרכים הפסיכולוגיים הנחוצים לו לשם צמיחה פסיכולוגית כמו תשומת לב ואמפתיה ("כשלא פשפשתי בגופו, לא התיחסתי אליו" [55]) ונמנעת מלפתח אצלו מיומנויות הקשורות לפיתוח עצמאות כמו דיבור או הליכה: "כמחנכת לא לימדתי אותו לדבר, לשם מה? בשביל שיגיד אמא?" (שם); "הילד היה בן שלוש, אבל בקושי דיבר [...] ההתפתחות המוטורית שלו היתה ברצפה..." (שם). כאמור, העדר התקשורת המילולית מאפיין משפחות של בעלי הפרעת אישיות גבולית (Fonagy 1991; Masterson 1972: 45-48). דולי אף מורה לבנה "להשתדל מאד לא לבצבץ עם הבבואה שלו בשום מראה או חלון ראווה" (95), דבר שעשוי לסמל את העובדה שהיא מונעת ממנו שיקופים הנחוצים לגיבוש תחושת זהות.

דולי אף נוהגת בבנה בחוסר גבולות ובחודרנות ("המשכתי לסגור ולפתוח אותו כמו וילון" [58]), ומפנטזת על כך שתהיה לה גישה מתמדת לגופו ("אולי אתקין מין תריסול כזה [...] ובכל פעם שיהיה צורך, פשוט אפתח קצת את החרכים" [47]). לכאורה מתוך רצון להגן עליו, דולי פוגעת בו קשות. לדוגמה, היא מכניסה את ראשו לשתי דקות מתחת למים ואומרת: "אף שהילד כמעט מת מחנק, דאגתי לסרטן" (64); היא קושרת אותו "חמש-מאות פעם למושב האחורי" (101) או מבקשת ממנו להפסיק לנשום כדי "שהריאות שלו יישארו נקיות" (שם). באורח אופייני לבעלי הפרעת האישיות הגבולית, דולי מתקשה לעשות אינטגרציה בין הרצון להגן עליו לבין הנזק והכאב שפעולותיה מסבות לו.

פרק זמן מסוים בנה של דולי גדל אצל אמה – דבר המשקף את תנודותיה של דולי בין קרבה יתרה לבין נטישה ביחס לבנה ואת התלות הסימביוטית הנמשכת שלה עצמה באמה.

ביטוי קיצוני לקושי של דולי לאפשר לבנה לגדול ולהיפרד ממנה הוא בכך שבהיותו בן שלוש היא מבקשת מנגר להדביק אותו לגבה: "הוא יגדל על גבי, ולאט לאט יהפוך לחלק ממני, וגם אני אהפוך לחלק ממנו, ואז, כשהגבולות בינינו ייפרצו לחלוטין, אוכל לבלוע את קיומו ולשכוח אותו ושוב לא אצטרך לדאוג כל-כך" (75). שלוש שנים תמימות הילד דבוק לגבה, ללא אפשרות להיפרד ולפתח קיום עצמאי משלו, כסמל קיצוני למשאלתה למנוע את נטישתו האפשרית ואת הדיכאון הצפוי בעקבותיה. גם בהיותו על הגב, דולי נמנעת מלספק את צרכיו או לפתח את עצמאותו: "הילד שלי התמוגג מהמוסיקה והתחיל לקפוץ ולהשתולל לי על הגב, ואני רציתי להסתובב ולהחטיף לו" (94).

לאחר שדולי מחליטה לנתק את בנה ממנה, היא נעלמת ממנו באופן פתאומי, ואנו עדים שוב לתנודותיה הקיצוניות בין היצמדות לניתוק. לאורך הרומן כולו היא נעה בין קרבה יתרה (לדוגמה, "[היו] ימים עברו שבהם היה ראשו בראש מעיניי" [103]) לבין ריחוק מופגן (לדוגמה, "אסרתי על הילד לגעת בי או להכנס לטווח ראייתי, כי אני מיד הייתי מאתרת אצלו גידול, ונאלצת לנתחו" [75]). תנודות אלו מחבלות ביכולתו של הילד לפתח אמון, זהות ודימוי עצמי יציבים.

דולי מוסרת את בנה לטיפול אחותה מגיל שבע עד גיל 13 וכלל אינה רואה אותו בתקופה זו. בהיפרדה ממנו היא מרגישה "חושך בנשמה" (107), הקשור לקושי שלה להיפרד. כעבור שנים היא שבה ונפגשת עמו ומביאה לו מתנה בלתי-תואמת, כמו המתנות הבלתי-תואמות שאמה נוהגת להביא לה – סינר ועליו ציור של דונלד דאק לילד בן 13. מתנה זו מבטאת הן את הקושי שלה להיות אמפתית לצרכיו והן את רצונה להשאירו ילדותי, ממש כפי שאמה עשתה לה.

בילדותו המוקדמת של בנה דולי שרטטה על גבו את מפת ארץ ישראל ללא גבולות – שרטוט שעשוי לסמל את חוסר הגבולות שלה ושלו. בפגישתם המחודשת דולי מגלה כי הוא "חזר לגבולות 67', לא ייאמן" (111) – אמירה שעשויה להצביע על כך שהוא רכש לעצמו גבולות, ככל הנראה הודות לטיפול של אחותה. אגב, נראה כי מרומזת פה גם אנלוגיה בין האימהות הגבולית לבין מדינת ישראל – בכך שבשתיהן הגבולות אינם בטוחים ובשתיהן שורר מתח בין הרצון להבטיח את שלום הילד לבין הקרבתו מתוך דאגה לשלומו לכאורה.

הצבת המחסומים לעצמאות של בנה ממשיכה גם בהגיעו לגיל ההתבגרות, כשדולי מתנגדת לבקשתו לפנות לאנליזה, וכך מונעת ממנו אינטגרציה והתרחקות ממנה. המחשבה שהוא מתרחק ממנה קשה לה מאוד: "הנה אני כאן, והילד – שם. ומה אני יכולה לעשות בנדון? כלום. איזה מין דבר זה האמהות, אם את לא יכולה לשמור על הילד שלך נון-סטופ ובצורה מושלמת?" (146). משמגיעה לאוזניה של דולי שמועה שלפיה בנה מת, היא מנסה לקפוץ אל מותה, אך ברגע האחרון בנה מציל אותה.

בסיום הרומן בנה של דולי מאשפז אותה בבית מחסה לקשישים (על אף היותה בת 45 בלבד) "מתוך תחושה של צדק פיוטי" (154), אולי כנקמה על יחסה אליו. בשלב זה דולי מציינת כי "הקשר שלי אתו היה קיים בקושי. הוא השתחרר ממני, לא היה ספק, היה אדון לעצמו, ואני לא הטרדתי בו יותר את עצמי" (154), אך גם בנוגע להצהרה קיצונית זו מתעורר ספק, הן משום שניכר שדולי ממשיכה להיות מוטרדת בנוגע אליו בעמודים הנותרים, והן משום שהצהרה זו קיצונית ועשויה ממילא להתהפך שוב, כפי שאופייני לבעלי הפרעת האישיות הגבולית.

בהתאם לתפיסה התיאורטית שלפיה ילדים לאימהות בעלות הפרעת אישיות גבולית עשויים לעתים – אף כי לא בהכרח – לפתח הפרעה דומה (ראו Masterson 1972), ניתן לראות סימנים ברומן להפרעת אישיות גבולית אצל בנה של דולי, אשר נחשף מגיל צעיר לתנודות החדות של אמו בין קרבה סימביוטית חודרנית, פוגעת ומגבילה, לבין ריחוק והזנחה, בד בבד עם חוסר היענות לצרכיו הפסיכולוגיים. כשאמו כולאת אותו בארון הוא מגיב בחיתוך עצמי – תגובה שכיחה לנטישה אצל בעלי הפרעת אישיות גבולית; הוא מתקשה בדיבור ובהמשגה של תהליכים נפשיים ("מנטליזציה") (דולי מתארת שהוא "סבל מחוסר-קוהרנטיות של פיראט, הוא קפץ מנושא לנושא" [129]); הוא נוטה לחוש זעם עז ("בני היה מבחין במבטים העוינים והיה שואג כמו נמר שחץ תקוע בלבו" [92]); וכן הוא נוטה לנוע בין מצבים קיצוניים – לדוגמה, לאחר שהוא מציל במאמצים אישה מהתאבדות, הוא מניח לה לטבוע ומסביר כי "ירד לו החשק באמצע" (153) – ובכך מגלה דמיון לחוסר היציבות הרגשית של אמו.

בן מנסה להתרחק מאמו במגוון דרכים: הוא מבקש לעבור אנליזה, אך לאחר שאמו מתנגדת לכך הוא מסתפק בדיאליזה; בהמשך הוא מגלה עניין בארצות רחוקות ואומר שהיה רוצה "להפליג [...] לצאת מדולי סיטי [...] לראות את כל המקומות הנפלאים האלה שרק רגלם של מגלי הארצות דרכה עליהם" (121); הוא שואף להתגייס לחיל האוויר, המייצג ברומן גבריות, שחרור ונפרדות, אך אינו מצליח בכך ומשרת בחיל הים. הים עשוי לסמל, מצד אחד, את הרחם האימהי המגונן, ומצד אחר, הים המתואר ברומן רוחש סערות, דולפינים ממולכדים וכרישים רעבים – וכך בן משחזר את סביבת ילדותו הסוערת. כמו אמו, גם בן מתקשה לבסס את זהותו או לרכוש לעצמו זהות מקצועית קבועה (לדוגמה, ניסיונו להשיג משרה באף-בי-איי נכשל). בסיום הרומן בן מנסה לחטוף מטוס שטס ללוקסמבורג, אך אינו מצליח בכך – ניסיון המייצג שוב את המלכוד של בעלי ההפרעה בין הרצון להתרחק, להיחלץ ולבנות נתיב עצמאי, לבין הדחף הרגרסיבי, שמובילם להיכשל שוב ושוב.

מוטיב של אימהות בעייתית

לאורך הרומן חוזר שוב ושוב מוטיב של אימהות בעייתית המובילה לפגיעה קשה בילד: אמה של דולי מספרת לבתה על אם שמכניסה את בנה התינוק למכונת כביסה; דולי מאמינה שהילד שמצאה עתיד למות "אם מזיהום, אם מהזנחה, אם מרשלנות" (16); דולי מתארת כי "בכפרים של נפאל מתו לי בידיים ילדים קטנים" (22); מתואר תינוק שמת בלידתו במטוס; דולי הורגת 40 תינוקות בבית יתומים בדיסלדורף; דולי מזהירה אישה בחנות ש"ילד הולך ליפול" (66); דולי פוגשת אישה שבנה מת מ"סרטן העמקים" (סמל להפרעה הנפשית); בבית הכלא שבו דולי מבקרת, הפושעות רצחו את ילדיהן "בהזנחה, בטירוף הדעת או בקור רוח סטואי" (131); בבית הכלא ישנם עובּרים מתים משומרים בפורמלין – שעשויים לשמש סמל חזותי לנטיית האימהות הגבוליות לשמר את ילדיהן במצב עוברי, רגרסיבי; דולי אומרת במפורש: "לרצוח ילדים בדולי סיטי זה פולקלור" (131). כך מופיע ברומן שוב ושוב מוטיב של ילד שנופל קורבן להתנהגות האם, המתאפיינת בריחוק, בהזנחה או בטירוף – סמל לתוצר הסיוטי של האימהות הגבולית.

העובדה שהאם ברומן היא אם מאמצת ולא אם ביולוגית, בדומה לתבנית שבאגדות ילדים כמו "שלגייה" או "סינדרלה",6 מסייעת להדגיש את ההיבטים השליליים שבאימהותה. מוטיב האימוץ מודגש לאורך הרומן, לדוגמה, כשדולי מתארת את דולי סיטי כעיר שבה "כל התינוקות בדולי סיטי מאומצים, ממזרים. כל האמהות מזוינות, דפוקות" (74); וכן כשהסוהרת אומרת: "רוב האסירות שלי [...] בטוחות שזה לא הילד שלהן. ככה הן מצדיקות בפני עצמן את הרצח" (134). מוטיב האימוץ מדגיש עד כמה בלתי נתפס להפגין יחס כה שלילי כלפי ילד.

ד. ההתפתחות הפסיכולוגית של דולי לאורך הרומן

לאורך הרומן חלה בדולי התפתחות פסיכולוגית, וניכר שיכוך הדרגתי של ההפרעה שהיא סובלת ממנה. בראשית הרומן דולי מגלה סימפטומים מובהקים של הפרעת האישיות הגבולית, כמו חרדת נטישה קיצונית, נטייה לפיצולים בתפיסת אחרים ובתפיסת עצמה, זעם בלתי מבוקר ונטייה לפעולות פרקון אגרסיביות, אך עם התפתחות הרומן ועם התבגרותה של דולי, חלה ירידה ניכרת בסימפטומים אלו. שיכוך זה עולה בקנה אחד עם המציאות הקלינית, המראה שהפרעת האישיות הגבולית נוטה להתרכך במרוצת השנים.

ניתן להצביע על כמה צעדים בהתפתחותה הפסיכולוגית של דולי לאורך הרומן: צעד חשוב ראשון הוא המפגש עם גורדון, שמגלה בה עניין, מדובב אותה לספר לו על עצמה ומשקף צדדים בעייתיים באישיותה ("את פקעת עצבים" [78]; "את יותר מדי שמה לב לפרטים" [78]; או "הוא החליט שהזהות שלי לא מספיק נהירה לי" [80]); ואף עורך לה כעין אימון לביסוס זהות – ובכל אלו מסייע לה להגיע לאינטגרציה רבה יותר של זהותה.

צעד חשוב נוסף בהתפתחות הפסיכולוגית של דולי הוא בהחלטתה להציג בתערוכה מוצגים שונים הקשורים לנקודות כואבות בעברה כגון זרוע של מורה שגרמה לה "להיכלם על שאינני בת לניצולי שואה" (97) או את שפמו של אביה שנפטר, וכך היא מתחילה לעשות אינטגרציה של חלקים מעברה. במושגים קלייניאניים ניתן לראות בכך סימנים להתחלה של מעבר מעמדה סכיזופרנואידית לעמדה דפרסיבית (מעניין שדולי אף קוראת לתערוכתה "Forte Depressione" [96]), שבה ההתבוננות העצמית וההתאבלות על אובדנים גוברות וכן חלה עלייה באינטגרציה של חלקי האישיות השונים (Klein 1952). העובדה שהמוצגים בתערוכה הם רק חלקי אובייקטים ורגשותיה של דולי כלפיהם אינם מורכבים או מעובדים דיים מייצגת את העובדה שהיא עדיין נתונה במידה רבה בעמדה הסכיזופרנואידית. ניתן לראות בתערוכה סמל לרומן עצמו, שמסתמנת בו תנועה מהעמדה הסכיזופרנואידית לעמדה הדפרסיבית, אף כי מדובר בתנועה חלקית בלבד ולא במעבר מלא לעמדה הדפרסיבית (מבחינת שימוש בהגנות, נטייה לעיוותים תפיסתיים, חוסר הבחנה בין מציאות חיצונית לפנימית ועוד; ראו Klein 1952).

דולי מתארת את השינוי שחל בה: "רציתי לראות אם אני עוד רואה סרטן בכל מקום. ואכן הרגשתי שהדרך חולה בסרטן, שכביש מספר 1 חולה בסרטן, וגם הנהג מסורטן, אלא שכל זה השאיר אותי אדישה. כבר לא רציתי לפתוח ולהוציא, להוציא מבעוד מועד. אמרתי לעצמי: מותק, תעזבי את זה" (104). כלומר דולי מתארת שאמנם היא עדיין נוטה לעיוותים תפיסתיים כבעבר, אך עם הזמן למדה שלא להגיב להם בפעולות פרקון אימפולסיביות. הדבר מתבטא, לדוגמה, בהפחתה ניכרת במספר הרציחות שדולי מבצעת: לעומת עשרות האנשים, הנשים והתינוקות שהיא הורגת בחלק הראשון, ישנן רק כמה המתות חסד שהיא מבצעת, לא בשמחה רבה ("שנאתי להרוג קשישים סופניים" [92]) בחלקים הבאים.

בחלק השלישי של הרומן דולי ממשיכה להתמודד עם רגשי האבל על מות אביה ומצרה על כך שכאביו טופלו במנותק מהגורמים להם. ניתן לראות בכך ביטוי להכרתה הגוברת בכך שיש למצוא את הגורמים שבבסיס תחושות הכאב, אולי כניצנים של תהליכי מנטליזציה. דולי אף מתחילה להכיר בטעויות שעשתה בעבר. לדוגמה, היא מכירה בנזק שגרמה לבנה: "הבנתי ששגיתי [...] לא היה צורך בכל הפשפושים ההם. סתם חתכתיו" (116).

בדמותו של מקמילן, המופיע מיד לאחר שדולי זועקת לאלוהים לעזרה, ניתן לראות כעין מטפל, שפורש לפניה מפה של דולי סיטי ועוזר לה לראות חלקים של עצמה: "בפעם הראשונה בחיים שלי ראיתי את הדברים מגבוה [...] מקמילן הצביע על מעיינות הייאוש, על אגמי הפחד, על מרבצי השעמום והשטויות, על ואדיות המנייריזם, ועל כל החצים האלה שמסמלים את התנועה של האנשים" (117). יכולת ההתבוננות העצמית של דולי גוברת בעזרת מקמילן, שניתן לראותו כנציג האל או האב וכמי שמייצג את הסמכות ההורית הטובה, אף שמיד לאחר שהוא עוזר לה הוא נעלם, ובכך משמר במידת-מה את הפיצול בין טוב לרע ואת חוויית חוסר האמון של דולי.

בהמשך הרומן דולי מתאשפזת במחלקה פסיכיאטרית, לאחר שהיא מתקשה להתמודד עם גיוסו-נטישתו של בנה. הטיפול הפסיכיאטרי מוביל להתקדמות נוספת בהתפתחותה הפסיכולוגית: היא נפתחת בפני הרופאה הפסיכיאטרית ומספרת לה על חייה; הרופאה מנסה "לעשות נורמליזציה" לתחושות הגעגוע שלה לבנה; היא מנסה גם לסייע לדולי בגיבוש זהות ובמנטליזציה ואומרת לה, לדוגמה: "יש שמות לדברים! יש זהויות!" (124). כמו כן, היא מעמתת אותה עם הפנטזיות שלה על היותה רופאה, ומנסה להפוך את התבוננותה למציאותית יותר. הדיאלוג ביניהן מסתיים במילים הסמליות: "מספיק עם הבולשיט" (125).

הביקור של דולי בבית הכלא מהווה אבן דרך נוספת בהתפתחותה הפסיכולוגית: היא פוגשת שם אימהות שפגעו בילדיהן, והסוהרת אומרת לה: "אנחנו עובדות איתן שנים כדי שיכירו בכך שהן רצחו את הילד שלהן, ואחר כך עוד שנים כדי לשכנע אותן שזה בכלל לא היה מתוך רחמים" (134). הניסיון להצביע על פשעי האימהות ולקרוא לדברים בשמם הוא חלק מתהליך הריפוי של דולי. ריצוי העונש של האימהות עשוי לייצג משאלה סמויה ברומן לענישת האימהות שפגעו בילדיהן.

בהמשך הרומן דולי מתארת שהיא החלה לראות דברים באופן מציאותי יותר: "במרוצת השנים רכשתי ניסיון. למדתי שברוב המקרים אין טעם ממשי לפענח את טיבו האמיתי של הנעלם. ובחלוף עוד שנים התעצבה בי תמונת המציאות, ופעמים רבות כבר אינני מתקרבת לברר עניינים עד הסוף, כלומר אינני מתקדמת לעבר הנשר, אלא רק אומרת בלבי: הרי לך, נשר או סתם סמרטוט – וממשיכה בדרכי" (139). וכן היא אומרת: "ביני לביני התחלתי להודות שכל הקונצפציה שלי היתה מוטעית. עשיתי עבודה שחורה, בזויה, מיותרת. בניתי סכרים במקומות שאין בכלל נהרות" (147). בהמשך דולי מתארת שיפור נוסף במצבה הנפשי: "מצבי הנפשי היה משופר לעומת תקופות האשפוז שלי [...] כבר לא הרגשתי שאני מטורפת, וגם למדתי לחיות עם הזיכרון המבוקע שלי" (145).

השינוי שחל בדולי מתבטא גם ביחסה לבנה: היא מתחילה לשמור את תמונותיו וחושבת שאולי יום אחד עוד תכין לו אלבום, ובכך מתחילה להתייחס לזהותו העצמאית, שקודם לכן נהגה לטשטש, ועושה אינטגרציה רבה יותר גם של חייו. מדי פעם בפעם היא שולחת לו מכתבים ומעודדת אותו, ובהמשך היא אף מאפשרת לו להתרחק ממנה: "הקשר שלי איתו היה קיים בקושי. הוא השתחרר ממני, לא היה ספק, היה אדון לעצמו" (154) – אף שייתכן, כאמור, שהשחרור אינו סופי וחד-משמעי.

עם הזמן דולי נעשית אפוא מציאותית יותר, מווסתת יותר מבחינה רגשית, נוטה פחות לפעולות פרקון, בעלת יכולת רבה יותר להפריד בין רגשותיה ומחשבותיה לבין אלו של אחרים, נוטה פחות לפיצולים בתפיסת אחרים ואמפתית ורגישה יותר כלפי הסובבים אותה. שינויים אלו תואמים את השינויים שחלים לעתים קרובות אצל בעלי הפרעת אישיות גבולית לאורך חייהם, בעקבות התערבויות טיפוליות או אחרות.

ה. הטקסט של 'דולי סיטי' כמשקף את הדינמיקה של הפרעת האישיות הגבולית

סיפורה של דולי, המוצג בצורה גולמית מפי הדמות, מגלם את הדינמיקה של הפרעת האישיות הגבולית מבחינות טקסטואליות שונות: 

מבחינה סגנונית, סגנון הספר הוא היפרבולי, כלומר כלולות בו הגזמות פראיות, המשקפות את דרך החשיבה הקיצונית של בעלי ההפרעה (לדוגמה, "אכלתי שמונה קרואסונים סוג ו', ושישים ופלות סוג ד'" [135]). האפיונים בטקסט הם חד-צדדיים, מוגזמים וקריקטוריים, לדוגמה, בתיאור השכן הקוסם כמי ששפתיו "יבשות ומבוקעות מרוב חיוכים לא רצוניים, שחייך במסיבות יום הולדת שבהן עבד" (19); בתיאור הצרפתים כמי ש"לא עשו מאומה, חוץ מלהמציא את נפוליון שחשב שהוא נפוליון, וחוץ מכל הפוזה המגוחכת הזאת של גני ורסיי, והפודרה על הפנים של מרי אנטואנט" (151); או באפיוני הטיפוסים השונים החיים בדולי סיטי, כגון הסוחרים בשוק והחלפנים בליליינבלום. תיאורים אלו מבוססים על התבוננות חד-צדדית ומוגזמת ועל שנינות, המבוססת על תפיסה דקה של קו מסוים והעצמתו, כפי שאופייני להפרעת האישיות הגבולית.

הרומן כולל מרכיבים סוריאליסטיים כמו רציחות שאינן גוררות עונש, החלמה בלתי אפשרית מניתוחים קטלניים, מטח פצצות אטום וכיוצא באלה, המייצגים את נטייתם של בעלי ההפרעה לתפיסת דברים שאינם במציאות ולעיוותים תפיסתיים כמו דריאליזציה ודפרסונליזציה.

מבחינה עלילתית, ניכרות ברומן תנודות בין התקדמות העלילה לבין תקיעות (המתבטאת בדגרסיות וברגרסיות), המייצגות תנודות נפשיות דומות אצל בעלי ההפרעה. בסופו של דבר התקיעות והרגרסיה הן שמכתיבות את הטון הן ברומן והן אצל בעלי ההפרעה.

הטקסט אף מתאפיין בחוסר אינטגרציה, בחוסר קוהרנטיות ובסתירות פנימיות. לדוגמה, לעתים קרובות מוצגים פעולה או רעיון ומיד לאחר מכן היפוכם המוחלט: סירוג הבית ולאחר מכן הסרת הסורגים; הדבקת הילד לגב ולאחר מכן נטישתו; ההחלטה להתאבד והנסיגה מכך. תנודות אלו מקיצוניות אחת לאחרת מאפיינות את ההפרעה.

נוסף על כך, הטקסט מתאפיין בחוסר גבולות, לדוגמה, כשדמויות כמו מקמילן, אמה, בנה או אחותה של דולי נכנסות זו לחיי זו במפתיע, ללא גבולות, כבחלום. כמו כן, דמויות שונות מייצגות חלקים שונים באישיותה של דולי – הפקידה ההיפוכונדרית, סטפני פולדרק הנוטה לאשמה, ג'ודי שמתחזה לרופאה ועוד – כחלק מחוסר הגבולות וחוסר היכולת להפרדה בין העצמי לבין האחרים, האופייניים להפרעת האישיות הגבולית. 

מבחינה מבנית, ניתן להסביר את חלוקת הרומן לחלקים כבנויה סביב הקושי המרכזי של בעלי הפרעת האישיות הגבולית – הקשור לדיכאון סביב נטישה (abandonment depression, במושגיו של מסטרסון [1972, 1988]) – באשר כל אחד מארבעת חלקי הרומן נפתח בהתמודדות של דולי עם נטישה כלשהי ועם הרגשות הקשים שהיא מעוררת אצלה, ומסתיים בנטישה אחרת, המעוררת בה שוב רגשות קשים: 

החלק הראשון של הרומן נפתח במות דגי המחמד של דולי, שניתן לראות בו סמל לאיום המוות או הנטישה המרחפים על הרומן כולו. דולי מתמודדת עם נטישה זו באמצעות אכילת הדגים המתים – פעולה שמסמלת את הקושי שלה להיפרד. החלק הראשון מסתיים בכך שבנה של דולי מגיע לגיל שנה, קם על רגליו ומבקש ללכת – דבר שמעורר אצל אמו חרדה עזה, שהיא אופיינית לאימהות בעלות הפרעת האישיות הגבולית, אשר חוששות מהעצמאות המתפתחת של ילדם, שנקשרת אצלן לנטישה.

החלק השני נפתח בדיכאון של דולי, שניתן לראות בו תגובה לאיום הנטישה של הבן, עם גדילתו. דולי מגיבה לפחד שמא הוא יגדל ויהיה עצמאי בכך שהיא נועלת אותו בארון. החלק השני מסתיים בנטישה אחרת, כשגורדון, בן זוגה של דולי, מחליט לעוזבה, ודולי נפגעת מכך עד עמקי נשמתה.

החלק השלישי נפתח בהתייחסות למותו הכואב של אביה של דולי, האנלוגי לנטישתו של גורדון בסוף החלק הקודם, שדולי מגיבה לו בפעולת פרקון של הקמת מרפאה לטיפול בכאב. חלק זה מסתיים בנטישת בנה של דולי, שמחליט להתנדב לפנימייה ימית – דבר שמעורר בה חרדה ומביא אותה לאשפוז פסיכיאטרי.

החלק הרביעי מתחיל בתחושת הדיכאון של דולי עקב נטישת בנה, שהיא מגיבה לו בפעולת פרקון של השתנה למזרקה שבבמרכזה פסל של ילד. חלק זה מסתיים כשבנה של דולי מאשפז אותה בבית מחסה לקשישים – סיום המייצג את הנטישה האולטימטיבית של בנה.

אנו רואים אפוא כיצד הדיכאון הקשור לנטישה, שהוא הקושי המרכזי של בעלי ההפרעה הגבולית, משמש ציר תוכני ומבני מרכזי ברומן, המכתיב את חלוקתו לחלקים.

לסיום, גם האפקט שהטקסט מעורר בקוראים – חוסר נוחות, טלטול וזעזוע בשל המעשים הקיצוניים ובשל הדינמיקה הנפשית המטרידה, הכוללת הגזמות, פיצולים, סתירות פנימיות, חוסר גבולות והעדר התבוננות עצמית ותובנה – דומה לתחושות שמעוררים לעתים קרובות בעלי הפרעת אישיות גבולית בקרב הסובבים אותם. מבקרים שונים תיארו חוסר נוחות זה, לדוגמה: "ישנה תחושה קשה, כי אינטליגנציה ואינטלקטואליות רחוקות מאוד מן הדמויות" (ברתנא 1992); "הרקמה המסובכת והמסוכסכת שרוקמת קסטל-בלום מגרדת ומציקה לקורא ללא הרף. היא לרגע לא מנסה להחניף, לשכך או להנעים את הקריאה. ואכן, לא נעים לקרוא בדולי סיטי. לפרקים, הקריאה אפילו קשה וכמעט בלתי נסבלת. צריך עצבים חזקים, וקיבה חזקה לא פחות כדי להתמודד עם הפנטזיות הפרועות והאכזריות של דוקטור דולי" (טריגר 2007). עם זאת, למרות התחושות הקשות שהספר מעורר, יש בו גם קסם, הקשור לכנות רגשית, שנינות, חיות, יופי והומור – בדומה לאפקט כפול-הפנים שיוצרים בעלי הפרעת האישיות הגבולית אצל סובביהם.

לסיכום, הפריזמה הפסיכולוגית של הפרעת האישיות הגבולית מאירה היטב ומספקת הסברים עמוקים ולכידים ליסודות רבים ברומן שהקוראים והמבקרים התקשו להסבירם קודם לכן, ובהם: הפסיכולוגיה של הגיבורה וההנעה למעשיה; המתח המרכזי בין הדחף להתרחקות ולהגשמה עצמית לבין המשיכה לרגרסיה ולסימביוזה; המשמעות של סמלים ומוטיבים חוזרים שונים כמו המוטיב של התבוננות ממוקדת (באמצעות מצלמת דולי) לעומת התבוננות מרוחקת (באמצעות משקפת), מוטיבים של תנועה במרחב (מטוסים, רכבות), מוטיבים של מחלה, אוויר וים, גבולות, אימוץ ועוד; המשמעות של סצנות אניגמטיות כמו מות דגי המחמד, המכות הניחתות משמים, הביקור בבית הכלא, חטיפת המטוס על ידי בן, האשפוז בבית המחסה ועוד; הבנת הרקע המשפחתי של דולי; הבנת הדינמיקה הסגנונית של הרומן; הבנת החלוקה המבנית של הרומן ועוד. הפריזמה הפסיכולוגית של הפרעת האישיות מספקת אפוא מפתח חשוב ביותר להבנתה של יצירה זו.

בה-בעת קסטל-בלום מספקת מבט מחוכם, עמוק, עתיר תובנות וסמלים מאלפים על הפרעת האישיות הגבולית, המאפשר לנו להתוודע אל נבכי נפשה העמוקים והדקים.

אנו עדים אפוא בדולי סיטי ליחסי הגומלין המעשירים והמתגמלים בין הספרות לבין הפסיכולוגיה.

הערות

  1. המהדורה הראשונה של הרומן התפרסמה בשנת 1992 בהוצאת זמורה ביתן; מהדורה מחודשת התפרסמה בשנת 2007 בהוצאת הספריה החדשה. להלן אתייחס לנוסח המאוחר של הרומן, משנת 2007. ההבדלים בין המהדורות קשורים בעיקר לקיצור קטעים וליטושים לשוניים, אך רוב הספר נותר בעינו.
  2. לדוגמה, במשאל עיתון מעריב (2007) בקרב חוקרים בכירים נבחר דולי סיטי למקום השמיני ברשימת הספרים הטובים ביותר בעברית מאז קום המדינה.
  3. הסיכום שלהלן מבוסס על כתבי חוקרים שונים בנוגע להפרעת האישיות הגבולית, ובעיקר: Gunderson 2001; Kernberg 1967, 1975, 1984: 97-177; Linehan 1993; Masterson 1972; Millon and Davis 1996: 645-690
  4. במאמר משנת 1972 הצביע מסטרסון על שכיחות גבוהה של הפרעת אישיות גבולית אצל אימותיהם של בעלי ההפרעה, אך במאמר מאוחר יותר, משנת 1981, הוא הצביע גם על הפרעות אפשריות אחרות כמו דיכאון או פסיכוזה כמאפיינות אימהות אלו.
  5. נראה כי קסטל-בלום עצמה רואה בהפרעת האישיות הגבולית הפרעה הקשורה לבעיה בגבולות. לדוגמה, בריאיון עם גולדן (2011) היא אמרה: "זה הבורדרליינים. תקרא על זה. יש להם בעיה עם גבולות".
  6. מסטרסון מדגיש כי לעתים קרובות הסיפור הפסיכולוגי של בעלי הפרעת האישיות הגבולית דומה לאגדות כמו "שלגיה" או "סינדרלה", שבהן דמות האב מרוחקת ולא-מעורבת ודמות האם מפוצלת לדמות טובה (האם שמתה) ולדמות רעה, שהיא שחצנית, שונאת, מרוכזת בעצמה, ומבקשת למחוק את העצמי האמיתי של בתה ולפגוע בתהליך ההתפתחות שלה (Masterson 1988: 32-37).

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.