×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.
 

מאמרים

מה פסיכולוגית קלינית ישראלית עושה במחנות הפליטים ביוון?

התנדבות בת שבועיים במחנות הפליטים בצפון יוון במאי 2016 העלתה תהיות מקצועיות רבות, שעסקו בין השאר בגבולות התחום המקצועי וברלוונטיות של גישות טיפול מערביות לאוכלוסיה מתרבות אחרת. הסטינג המשונה, פערי השפה והתרבות אל מול הצורך הגדול של האוכלוסייה יצרו מפגשים מיוחדים. רחל רוקח מתארת את עשייתה במפגשים פרטניים וקבוצתיים, מנקודת מבט אישית ומקצועית.

מתפרסם מ 6/8/2017 | 1,644 צפיות

תגיות: | |

מה פסיכולוגית קלינית ישראלית עושה במחנות הפליטים ביוון?

 

מאת רחל רוקח

 

מאמר זה נכתב על בסיס הרצאה שניתנה בקופת החולים "מאוחדת" סניף ירושלים, ביולי 2016.

 

עד ל-16 במרץ 2016, עשרות אלפי פליטים שברחו מהמלחמות בסוריה ובעיראק הגיעו בדרך-לא-דרך לחופי יוון, ומשם המשיכו צפונה בתקווה להיקלט בארצות צפון אירופה. היו ביניהם הרבה כורדים, רובם דוברים כורדית וערבית, וכן אפגנים דוברי פרסית. חלק מהמשפחות היו שלמות וכללו נשים הרות, תינוקות, ילדים, ובוגרים; חלקן היו חד-הוריות כאשר האב כבר התקדם צפונה כדי ליצור נוכחות ולהגיש בקשה למקלט בתקווה שכך 'יתקע יתד' לאיחוד משפחות. במקביל היו גם מתבגרים קטינים ללא משפחה, שנשלחו קדימה לפני משפחותיהם לאותה מטרה. ארגון בשם The European Asylum Office היה מופקד מטעם האיחוד האירופאי לבחון את בקשות הפליטים לקבלת מעמד פליט ולהעבירם לארצות המוכנות לקליטתם, לפי המכסות של כל מדינה. תהליך בדיקת הבקשה והפניית אדם או משפחה לארץ הקולטת ארך חודשים, במקרה הטוב.

ב-16 במרץ 2016, על סמך הסכם בין האיחוד האירופי לבין טורקיה, נסגר הגבול בין יוון לבין מקדוניה. כך, פליטים שהיו בדרכם צפונה 'נתקעו' ליד הגדר ולא יכלו להמשיך. הוסכם שהאיחוד האירופי ישא באחריות לבדוק את הבקשות לקבלת מעמד פליט ומיקום מחדש ('re-location'), וישתדל למצוא לפליטים ארץ קולטת, אך תהיה לו זכות להחזיר לטורקיה פליטים שיש לגביהם חשד לכוונות לבצע מעשי טרור או פשע.
במאי 2016 הערכות מספר הפליטים השוהים במחנות בלתי פורמליים בצפון יוון נעו בין 60,000 ל-140,000.

התנאים במחנות השונים לא היו לגמרי זהים, אך בדרך כלל משפחות ובודדים שהו באוהלי ניילון המיועדים לטיולים וקמפינג, חשופים לכל מזג אוויר, על שטח לא בנוי, בוצי, ללא צל; או בתוך אוהלים כאלה בשורות בתוך אוהלים ענקיים שסופקו על ידי האו"ם. שירותים בסיסיים כמים ומזון, שירותים סניטרים ורפואיים, סופקו על ידי ממשלת יוון ועל ידי עמותות ללא מטרות רווח – גדולות בינלאומיות, וקטנות (יוזמות של קומץ אנשים) מאויישות בעיקר על ידי אירופאים. אין מילים לתאר כמה תרמו ותורמות העמותות להפיכת חיי הפליטים במחנות לנסבלים יותר, על ידי חלוקת אוהלים ושמיכות; חלוקת בגדים, צעצועים ומצרכים סניטרים שנתרמו על ידי יוונים; שיפור המזון שסיפקה ממשלת יוון; ארגון, ניקיון וסדר; הפעלת פעוטונים ובתי ספר מאולתרים; ארגון פעילות לנשים ופעילות חברתית וספורטיבית; סיוע במילוי והגשת בקשות מקלט, ומגעים עם הממסד היווני בעת הצורך.

אני פסיכולוגית קלינית בעלת 32 שנות נסיון בתחומים מגוונים, כולל הגיל הרך. עברתי השתלמויות וסדנאות בתחומים רבים. זהו ארגז הכלים שהבאתי למשימה אותה אתאר כאן.

במאי 2016 נסעתי לצפון יוון בחסות עמותה ישראלית בשם ישרא-אייד. אולי ראיתם בטלויזיה את מתנדביה עומדים בים הקרים של חופי יוון ומושים פליטים מהמים. בנוסף לעבודה הרואית זו, ישרא-אייד לקחה על עצמה לספק תמיכה פסיכו-סוציאלית (PSS) לפליטים ולמתנדבי העמותות בכמה מחנות בצפון יוון. אני מדברת קצת ערבית: מספיק כדי לשעשע את השומעים בטעויות יצירתיות, אבל כמעט ולא מבינה מה שאומרים לי. למזלי ולשמחתי, עבדתי עם סוהא (כל השמות בדויים), מתורגמנית בת 19 מכפר ערבי בגליל, בחורה אינטליגנטית ומחוייבת ביותר.

לרוע מזלי, הגעתי בשבוע בו הצבא היווני החל לממש את החלטת הממשלה לסגור (ולעתים להרוס) את המחנות שצמחו באופן ספונטני במגרשי החניה של תחנות דלק, באזורי פיקניק, בקרחות יער ועל פסי הרכבת החוצים את גבול יוון-מקדוניה וממשיכים צפונה. המשמעויות עבור הפליטים היו קשות: אישוש החשש ששהותם במחנות צפויה להיות ארוכה, ללא כל צפי למועד סיומה; עקירה ממקום קשה אחד למקום קשה חדש, כשלא ידוע אילו תנאים ישררו במחנות המסודרים תחת פיקוח צבאי, ומה יהיה יחס הצבא לפליטים - היות ועד כה הצבא לא התערב בחיי היום יום במחנות; התמודדות במקום החדש עם אנשים לא מוכרים - לאנשים שכבר עזבו את ביתם, עירם ומולדתם ונדדו במשך שבועות וחודשים; פגיעה במרקם החברתי המועט שהספיק להירקם במחנות, כשמדיניות ממשלת יוון הייתה להפריד בין ארבע הקבוצות העדתיות הגדולות (סורים, עיראקים, כורדים, ואפגנים) בתקווה לצמצם את האלימות שצמחה ביניהן. לא קשה לדמיין את רמות החרדה, הדכדוך והכעס ששררו בין האנשים, לצד תקווה ופנטזיות יפות על חיים חדשים בארץ חדשה.

עבורי כעובדת PSS, המשמעות של פינוי המחנות הלא-פורמלים ומעבר למחנות חדשים תחת פיקוח צבאי, הייתה שהפרוייקטים (למשל, קבוצה טיפולית לילדים בבית ספר מפותח יחסית שהוקם בתוך מחנה גדול על הגבול) והקשרים האישיים שפיתחו אנשי ה-PSS של ישרא-אייד לפניי, נמחקו כלא היו. נותר לי רק להגות פרוייקטים ולחפש שותפים לעשייה, וכן להכיר דמויות מפתח בין הפליטים – בעזרת המתורגמנית והצוות המנהלי של ישרא-אייד, שכבר שהו באזור חודשיים.

מה היה מצופה ממני בשבועיים של שהותי שם?

  • לעשות הערכות לפליטים המראים סימני תסמונת פוסט-טראומית (מעבר לתגובות הסימפטומטיות הנפוצות ברבים באוכלוסיה זו) או הפרעות נפשיות אחרות, לתת להם תמיכה רגשית ו/או להפנות אותם לפסיכיאטר (של עמותת MSF – "רופאים ללא גבולות" הצרפתים, או בבית חולים מקומי).
  • לבצע הערכות לילדים המראים סימני מצוקה מעל הממוצע, ולנסות ליצור תכנית טיפול (מספר מפגשים טיפוליים)? הדרכת הורים? הפנייה לפעוטון או בי"ס אם קיים במקום? או הפנייה לעמותה הבין-לאומית Save the Children המטפלת בפגיעות והזנחת ילדים?
  • ליצור קבוצות תמיכה לנשים, גברים, מתבגרים או ילדים – לפי שיקול דעתי ולפי זמינות של שותפים לעשייה.

מה עוד? ככל העולה על רוחי. למשל, לאור חוסר התעסוקה המעיק (בעיקר של הגברים; הנשים המשיכו לטפל בילדים, לכבס ולבשל כשהתנאים אפשרו) רציתי מאוד להקים 'במה פתוחה' לכישרונות צעירים או זקנים, מספרי סיפורים, נואמים ושאר מיני פעילויות מעניינות. המיקום המועדף עלי היה ליד הקיוסק, שם אנשים התקהלו בצל, יושבים לצד שולחנות הפיקניק. הדבר לא צלח. עד שהגיתי את הרעיון ופיתחתי תכנית פעולה, לקח לי זמן למצוא שני אנשי מפתח בקהילה שהיו עשויים לקדם את היוזמה, והם היו עסוקים מדי ביישוב סכסוכים (בעדיפות ראשונה לאלימים שביניהם) בין פליטים, בעיקר על רקע עדתי. ואז התקרב הרמדאן, כשסדר היום משתנה לגמרי ולא היה לאף אחד עניין לקבל אחריות על משהו חדש.

מי מפנה את הזקוקים לטיפול? כל אחד שמוטרד ממצבו של מישהו; כלומר, שכנה או קרוב משפחה. בפועל, היו אלה בעיקר מתנדבות ומתנדבים שהספיקו להכיר חלק מאותם האנשים עמם עבדו. לפעמים היו פניות עצמיות, בעיקר של נשים. המפנה העיקרית בתקופה זו הייתה עמותה נפלאה של אחיות, מתנדבות מכמה ארצות אירופאיות וארצות-הברית. אלו הפעילו אוהל למעקבי הריון ותינוקות, ו"בייבי חמאם" בו אמבטיות פלסטיק ומים חמים לרחיצת תינוקות ופעוטות, לפי תורים שחולקו בבוקר. האחיות הכירו היטב את הנשים שהגיעו אליהן והיו עירניות לאתר מצוקות נפשיות.

איפה פוגשים בפעם הראשונה את המופנים? לרוב ב'רחוב' (מעבר בין שורות אוהלים), באוהל של המשפחה או של עמותה כלשהי, או ליד הקיוסק.

היכן מקיימים מפגשי הערכה, מעקב או תמיכה? באוהל של המשפחה; באוהל שלנו, אוהל לשני תרמילאים, ללא איוורור בשמש הקופחת, וכמובן שמחוצה לו שומעים הכל; באוהל Women’s Space, יותר גדול אבל לא יותר מאוורר, כשהיה פנוי מפעילויות אחרות; על ספסל אם יש, ופעם אחת ברכב שלנו. אם התיאור הנ"ל מבולבל, מבלבל ומציף, הרי שהוא מייצג נאמנה את החוויה שלי במחנות ביוון.

בחרתי שלושה מגעים שהיו לי משמעותיים במיוחד ושלדעתי מעלים שאלות מעניינות עבור הרבה מאתנו: מהם גבולות התחום המקצועי שלנו? מהי הרלוונטיות של גישות טיפוליות/תמיכתיות שהן במהותן מערביות, עבור אוכלוסיה שאינה שותפה לאותם ערכים ותרבות? אילו כלים משרתים אותנו ב-setting כזה? איך עובדים עם אנשים כשאין שפה משותפת בתיווך של תרגום, כאשר אין לנו מידע רקע לגביהם? ומה אנחנו מרוויחים מחוויה כזו?

זיינב: ילדה במצוקה?

זיינב היא ילדה בת 9 הנמצאת במחנה יחד עם אמה ובן זוגה, ואחיה בן ה-6. היא הופנתה אלינו על ידי מתנדבת צעירה בעמותה קטנה שעסקה בהפעלת הילדים במחנה בספורט, משחקי חברה ומלאכות. המתנדבת, שלא מדברת ערבית, ואחרים באותה עמותה, התרשמו שזיינב במצוקה על סמך היצמדותה למדריכים, נטייתה לריב עם ילדים אחרים ולא להשתלב חברתית, והזנחתה המרובה. המתנדבים לא דיברו ערבית, וזיינב לא דיברה שפה אחרת. באותו יום סוהא, המתורגמנית שעבדה איתי, הייתה עסוקה במקום אחר; נראה לי שזיינב לא הבינה כלום מהערבית המוגבלת שלי – שלא לדבר על כך שהלהג שלה שונה מאוד מהלהג הפלסטיני שבו אני מגמגמת.

המשכתי לחשוב על הילדה החמודה הזו, ועלה במוחי רעיון. כעבור יומיים חזרתי, שוב בלי מתורגמנית. באותו יום הגיעו אוטובוסים להסיע את דיירי המחנה למחנה בהשגחת הצבא; המתנדבים היו עסוקים בעזרה למשפחות בהתארגנותן ובעלייתן לאוטובוסים. אמרו לי שמשפחתה של זיינב החליטה לא לעבור; לא ידעו למה. שוב הזמנתי את זיינב לצייר ליד שולחן הפיקניק, הפעם לא הייתה לה סבלנות בכלל; או בגלל התכונה סביב, או מסיבה אחרת. שאלה אם עוד יש לי את ציור הוואכש שלה, והראתי לה אותו. ציירתי stick figure פשוט דומה לשלה בצבע אחר, ואמרתי "זו וואכש טובה. אני רוצה לתת לך אותה כדי שתהיה איתך ותשמור עליך. את יכולה לשים אותה בכיס או במזוודה שלך." זיינב הבינה ושמחה מאד, קיפלה את הציור, שמה אותו בכיס ורצה לראות מה קורה ליד האוטובוסים. חיפשתי את אמה ולא מצאתי.

ברור שזיינב הייתה צריכה הרבה יותר: בירור החשש להזנחה, דובר ערבית שיקשיב לה אם תרצה, כיתת לימוד. לי היו רק דפים וצבעים.

האם הועלתי לזיינב במשהו, מעבר לכמה דקות של תשומת לב נעימה? לא יודעת. יש סיכוי שהסוגסטיה סיפקה לה תחושה של ביטחון או של השגחה פרטית. האם אני בטוחה שלא הזקתי לה? די בטוחה שלא. בתוך הכאוס של חייה, תקווה היא מצרך יקר ושווה.

הנא: מה משפיע על הערכת אובדנות?

הנא, בת 24 ממוצא כורדי, נוסעת עם בעלה ותינוק בן תשעה חודשים. הופנתה על ידי אחות מאוהל מעקב הריון ותינוקות בגלל חשש לדיכאון. היא אמנם הביאה את התינוק לבדיקות ולרחצה, אבל תמיד נראתה עצובה, לא הרבתה לדבר, אף אחת מהאמהות האחרות לא הייתה מקורבת אליה ובעלה דיווח לאחיות שהיא בוכה הרבה ואוכלת מעט מאד.

זה לא היה המקרה הראשון של חשש לדיכאון שהופנה אלי, גם על ידי האחיות וגם על ידי המטפלת שקדמה לי בתפקיד – ועד אז בדרך כלל התרשמתי שמדובר לא בדיכאון אלא במצוקה: תגובה נורמלית למצב לא נורמלי. אבל הנא הפחידה אותי. סוהא ואני ביקרנו אותה באוהל המשפחתי – אוהל סיירים מניילון בתוך אוהל ענק של האו"ם. דיברנו קצת עם הבעל, שסיפר שהנא מדברת על שימת קץ לחייה ומסרבת לאכול מאז שהגיעו למחנה לפני כשבועיים. הבעל לקח את התינוק כדי שנוכל לדבר איתה "בפרטיות". הנא דיברה אתנו בחופשיות: אמרה שרוצה למות ושלבעל ולבן יהיה יותר טוב בלעדיה. בשלב זה כל הנורות האדומות מהבהבות אצלי. המשפחה ענייה מאוד, באופן חריג במחנה; הנא מתביישת ובנוסף, באופן מעשי, אין להם כסף כדי להשלים את האוכל הדל שמקבלים בחלוקה. לשאול אותה על אובדן אנשים קרובים במלחמה או בדרך ליוון לא היה נראה לי נכון בהתחשב בכך שאראה אותה אולי עוד פעם-פעמיים לפני שיועברו למחנה פורמלי או כאשר השבועיים שלי יסתיימו. החלטתי להסתפק בשאלות כלליות כמו "מה מטריד אותך" ולהשאיר לה להחליט מה היא רוצה לפתוח, אם בכלל. היא התמקדה במחסור הקונקרטי ובחוסר התועלת שלה בעולם. לשאלותיי, ענתה שכן רוצה עזרה ומוכנה לקחת תרופות.

השעה 16:30, וב-17:00 יש מפגש של קבוצת הנשים הקבועה שלנו, באוהל הנשים. סוהא ואני מלוות את הנא לאוהל הגדול של ה-MSF. שם מקבל אותנו חובש דובר ערבית, שאומר שכל פונה לפסיכיאטר עובר קודם אינטייק אצל פסיכולוג. אני מסבירה לו שאני פסיכולוגית קלינית, עשיתי הערכה ואני מאוד מודאגת. הוא עומד על הנהלים של ה-MSF. סוהא ואני הולכות לפגוש את קבוצת הנשים לשעה וחצי והנא נשארת לחכות לפגישה עם הפסיכולוגית, שאמורה להתרחש "תיכף, תוך כמה דקות כשהפסיכולוגית תחזור"; אני מודאגת וכועסת שלא מכבדים את בקשתי לפגישה דחופה עם פסיכיאטר.

אחרי המפגש עם קבוצת הנשים אנו חוזרות ומוצאות את הנא בדרך לאוהל שלה. היא אומרת שראתה פסיכולוגית, וקבעו מפגש נוסף למחרת בבוקר. לא הרגישה שהיה קשר עם הפסיכולוגית ולא נתרמה, אבל מסכימה להגיע לפגישה. אני פונה לפסיכולוגית, היא מסבירה שלא מוצאת דחיפות בהפניה לפסיכיאטר, ותבדוק את המצב שוב מחר בבוקר. אני כועסת עוד יותר, אך מדברת בנימוס כי זקוקה לשיתוף הפעולה עמה בהמשך.

לא אציף אתכם בפרטים. כשפגשנו את הנא למחרת, אמרה שלא הגיעה למפגש עם הפסיכולוגית אבל מרגישה יותר טוב; בעלה סיפר שאכלה ארוחת בוקר טובה והתייחסה יותר לתינוק. אנו שואלות מה יכול להועיל לה, והיא אומרת שצריכה מישהי לדבר אתה, חברות. אנו מבטיחות לחזור בכל יום שהיא ואנחנו עדיין נהיה באזור; אני מסבירה שאני עוזבת בעוד ארבעה ימים אבל מקווה שמי שתבוא אחרי גם תבוא לבקר. חשוב יותר – הפנינו אותה לפעילויות באוהל הנשים: מספרה שפועלת כמה שעות ביום, עם שתי ספריות מקצועיות ובעיקר 'טיפול' של אחת בשניה, מפגש קפה וביסקוויטים בבוקר וקבוצת הנשים שלנו. בשלושת המפגשים שהיו לנו עם הנא לפני שעזבתי היה ניכר שמצב רוחה השתפר, והתפקוד בהתאמה. לא עמדנו בפיתוי, הבאנו לה תמרים ועוד דברים טובים לקראת הרמדאן.
אין לי מושג מה קרה עמה בהמשך.

מהיכרות ארוכת שנים עם עצמי, אני יודעת שבדרך כלל אני נוטה להקטין מידת סיכון או פתולוגיה, ולא להגדילה. לטוב ולרע. והנה פה פספסתי בגדול לכיוון פתולוגיה, ופסיכולוגית הרבה פחות מנוסה ממני – לפחות לפי גילה – דייקה. מה קרה? האם ליוו אותי באופן לא מודע תחושות הנובעות ממה שידעתי על מצב טראומתי מתמשך שכל הפליטים האלה עברו, החל בכמה שנים של מלחמה בארץ מולדתם, עבור באובדנים אישיים ושיבוש חיי היום-יום, מעבר ימי מסוכן ביותר וניתוק מסביבה, תרבות, בית וחפצים? האם כל כך ציפיתי ל-PTSD, דכאון ואובדנות עד שראיתי אותם איפה שלא היו באמת? האם השפיעו עלי, יותר ממה שקלטתי, התנאים בהם עבדתי – פגישות באוהלים שונים ועל ספסלים, ללא כל פרטיות, ללא המשכיות, דרך תרגום? בשונה ממני, הפסיכולוגית הצעירה שדייקה באבחון לפחות ישבה כל היום באותו חדר בתוך אותו אוהל, עם חובש שמסדיר את תנועת הפונים ובעיקר עם מרחב מספיק גדול לאפשר פרטיות – אולי זה תמך בשיקול דעת מקצועי, רגוע ובטוח יותר אצלה? כלומר, אולי חסר לי הרבה יותר ממה שהבנתי ה-setting הטיפולי שאנו רגילים לקחת כמובן מאליו?
לדעתי, התשובה היא קצת מכל דבר.

חאלד: הערכה והדרכת הורים בתוך מכונית

חאלד, בן 8, נמצא עם הוריו ואחות גדולה. ההורים פנו לרופא מתנדב כדי לשאול על הרטבת לילה שהופיעה אצל חאלד מאז ההפלגה ליוון, והרופא הפנה אותם אלינו (בהפניה המקורית נאמר "ילד בן 10" ומאוד שמחתי לגלות שהוא רק בן 8). המשפחה כבר עברה למחנה "מסודר" חדש בחסות הצבא, מחנה סגור. סגור? הדיירים יצאו ונכנסו באופן חופשי, אך בתחילת תהליך הקמת המחנות ה"מסודרים" הצבא היה עסוק בהסדרת נושא העמותות והמתנדבים הפרטניים במחנות, והותרה כניסה רק לחברי עמותות שקיבלו אישור לפעול במחנה מסוים. לישרא-אייד לא היה אישור למחנה הזה.

סוהא ואני מגיעות לשער המחנה וראו איזה יופי – יש שולחן פיקניק 30 מטרים פנימה מהשער, בטח יסכימו שנשב שם עם הילד והוריו... ממש לא, כל ההסברים לא מועילים. הקצין מוכן לקרוא למשפחה במערכת הכריזה, ואנו נשב אתם בחוץ. מגיעים ילד קצת קטן לגילו, ילדה כבת 12, אבא ואמא עם תינוק בעגלה (מסתבר שזהו תינוק של שכנה שהאם שומרת עליו). אין שולחן פיקניק מחוץ לשער, אין כלום חוץ מאדמה רטובה. יושבים ברכב שלנו: סוהא ואני מקדימה, האבא והילד מאחור, האמא בחוץ עם התינוק בעגלה. הילדה בת ה-12 הולכת. מזל שמזג האויר נעים, אפשר לפתוח את כל החלונות.

אני מבקשת מהאב להסביר לחאלד למה אנחנו פה, ומי אני – מין רופאה שעוזרת לילדים כשמשהו מציק להם. בשיחה עם ההורים מסתבר שחאלד היה ילד רגיל שאהב כדורגל במיוחד והיה שחקן מצוין לגילו. היחסים במשפחה תוארו כתקינים והתרשמתי מהחום והגאווה שהם מפגינים כלפיו. אחרי ההפלגה ליוון, אותה צלחו כל בני המשפחה בשלום, חאלד התחיל להרטיב כל לילה – דבר שלא קרה מאז היגמלו בגיל שלוש וחצי בערך. הם לא כועסים עליו אבל קשה להם מאוד להתמודד עם שמיכות רטובות באוהל כשאין מקום נוח לכבס דברים גדולים. חאלד עוקב אחרי השיחה, לא מישיר מבט אלי או אל סוהא; האב, הדובר העיקרי, הסביר שחאלד מתבייש מזרים אבל חברותי בסביבה הטבעית שלו. אביו של חאלד משבח אותו ואומר שהוא ילד טוב, אוהב ולא רב.

אני מבקשת מחאלד לצייר על דף המונח על ספר על גבי ברכיו. חאלד נראה נבוך, מקשקש משהו. אבא מסביר שהוא לא יודע לצייר כי מעולם לא הלך לבית הספר: לא שלחו אותו כי היה מסוכן מדי לצאת מהבית. אחותו הגדולה למדה עד גיל 10, כלומר עד לפני שנתיים, ואז גם אותה שמרו בבית. אני מבקשת מחאלד לצייר כדורגל, והוא מצייר עיגול. מבקשת לצייר שחקן, והוא נמנע. שואלת אותו מי לימד אותו לשחק כדורגל, ומסתכל על אביו. מבקשת שיספר על פעם ששיחק, ונמנע. ברור שהוא נבוך. אני שואלת אם יש משהו שמציק לו. הוא מסתכל על אביו, שאומר "הוא מתבייש שהוא מרטיב בלילה". אני מחליטה לא לשאול אותו על ההפלגה: ברור שלא נוח לו אתי, ברור שלא יהיה טיפול בשום צורה. כל העבודה נופלת על ההורים.

מה יש לי לתת לחאלד ולהוריו? אני משבחת את ההורים על הקשר החם והאמון של הילד בהם, הניכרים היטב; משקפת להם כל דבר טוב שאמרו עליו. מחזקת אותם על כך שאינם כועסים, שהרי ברור שחאלד שואף להפסיק להרטיב ומשקיע בזה מאמץ. אומרת שהוא יצליח, רק קשה לומר מתי. נותנת להם כמה דפים וצבעים כדי לצייר טבלת הצלחות שבה חאלד יצייר לעצמו סמיילי בכל פעם שקם יבש, ואחרי שלושה סמיילים יקבל פרס קטנצ'יק, כל דבר. אני אומרת לחאלד "היה נעים להכיר. אתה יודע, ראיתי הרבה ילדים שהציק להם מה שמציק לך, ולכולם זה עבר. יום אחד אתה תגיד לעצמך "אני זוכר שפעם היה משהו שהציק לי. איפה זה? הבעיה הלכה'". ההורים מודים לנו מאד, חאלד לא מסתכל לעברנו, והם הולכים.

אחרי יומיים חזרנו למחנה כדי לתת להורים כמה פרסים שגייסנו ועוד דפים וצבעים, אך הם לא ענו לכריזה ולא מצאנו אותם.

איך אני מסכמת לעצמי את התועלת במפגש הזה? בצד החיובי: הרי יפסיק להרטיב מתישהו, ויש מקום לקוות שדבריי, שנאמרו ברוח חיובית מאד, לא נתפסו כביקורתיים.
לפעמים טבלת הצלחות עושה עבודה טובה. חשוב יותר בעיניי, ההורים קיבלו חיזוקים על התנהגויות חיוביות שלהם, במיוחד על כך שאינם כועסים עליו. טוב, אולי רק קצת, לפעמים. חאלד קיבל הערכת מומחה שהוא משתדל מאוד ושיצליח. כולם קיבלו הערכת מומחה, שאכן תיפתר הבעיה.
האם יתכן שעצם המבוכה הכרוכה בחשיפת הבושה שלו לפני שתי נשים זרות הזיקה לו? יתכן.

קבוצת הנשים: אני בטוח נתרמתי – והן?

לא פחות משמעותית מההפניות הפרטניות הייתה קבוצת הנשים. אכתוב כאן בגוף ראשון רבים כי עוד יותר מבשאר המפגשים, כאן התרומה של סוהא כאישה רגישה ואמפתית הייתה לא פחות משלי– ויתכן שאף יותר. כפי שתיארתי בפתח דבריי, הייתה זו תקופה של שינויים במחנות, ולכן קבוצות שעבדו עד ימים ספורים לפני הגעתי, נעלמו. לקח לי זמן 'למצוא את הצפון', להכיר חלק קטן מהנפשות, לבחור סוג של קבוצה שנראה מבטיח, לבחור מחנה – ואז למצוא מקום מתאים. כך, נותרו שמונה ימים לעזיבתי על מנת להפעיל את קבוצת הנשים. סוהא ואני הסתובבנו ב'רחובות' המחנה והסברנו לנשים שפגשנו על הקבוצה: מקום לנשים לדבר, לצייר, לשחק, ללמוד כלים להרפיה, ועוד. ביקשנו מהאחיות וממתנדבים אחרים להפיץ את העניין. לא תלינו פליירים—טעות שלנו.

כל יום היה הרכב אחר של נשים; שתיים הגיעו בהתמדה לכל שמונת המפגשים. מספר המשתתפות נע בין ארבע לתשע, וגיל המשתתפות הוגבל ל-16 ומעלה. כאשר הגיע הרמדאן וכל סדר היום של המוסלמים התהפך, רוב הנשים נשרו (כי שעות אחר-הצוהריים הוקדשו לבישול ולשאר עבודות ה"בית") ונשארו בעיקר מתבגרות, בנות 16 עד 19. המטרות שלי בקבוצת הנשים כללו תמיכה רגשית, הדגשת משאבים, טיפוח תחושת מסוגלות, אפשרות לוונטילציה (למי שרצתה), הנכחת החשיבות של צחוק והנאה ולגיטימציה של זמן המוקדש לרווחת הנשים, שבשגרת חייהן עסקו בעיקר ברווחת אחרים. עסקנו בדמיון מודרך, מעגל פתיחה וסגירה עם קשיבות ומגע ידיים, ציורים, קצת ריקוד, משחקים בתנועה, ודיבור. די הופתענו מהפתיחות של חלק מהנשים. רוב הנושאים שהועלו התייחסו למשפחה: געגועים למי שנשאר מאחור או שהלך קדימה, בעיות עם הורים (מצד המתבגרות) בעיקר סביב גבולות ובעיות עם הבעל או החמות. השתדלתי באופן כללי ליצור הזמנה לדבר על כל דבר, כולל דברים קשים, אך כמו במגעים הפרטניים, לא ניסיתי ללכת יותר רחוק מהדוברות.

במפגש האחרון הבאנו הרבה חומרים מגוונים, הדבקנו ניירות למשטח גדול, וביקשנו עבודה משותפת של ייצוג המחנה. נדהמנו מהתוצר המאוד אסתטי ומהדגשים החיוביים: חברים, פרחים, וויי-פיי, אזור המפגש ליד הקיוסק, מתנדבים בתפקידים שונים. המלל המלווה גם הוא הדגיש את החיובי, לבד מחוסר הניקיון, דבר שאי אפשר היה לפספס. סוהא ואני עמדנו משתאות מול הכוחות של הנשים הללו, שגם בתנאים פיזים קשים ביותר, בחוסר כל מבחינה חומרית, ובאי וודאות לגבי עתידן התעקשו להנכיח את היפה, האופטימי, והאנושי.

אין כמו קבוצה כדי לרומם את אגו המטפלת. קבוצה של נשים מתרבות שמאוד מעריכה נימוס ושאינה מעודדת ביקורת כלפי בעלי סמכות או זרים היא חגיגה למטפלת. ואין ספק שהייתי זקוקה לזה.
מה קיבלו הנשים? לפי התגובות שלהן (המנומסות?) הן נהנו והתרגשו מאוד מההזדמנות להתבטא בנושאים אישיים, לקבל התייחסויות ותמיכה חמה, אותה העניקה הקבוצה בשפע.

ובכל זאת קיימים אצלי הרהורי כפירה. מה אם נפתח מקום רגיש או פגוע למישהי, דוברת או מקשיבה, שלא קיבל מענה מתאים? האם מוצדק, מקצועית ואתית, לעבוד בקבוצה דרך תרגום, ובמקרה זה, עם מתורגמנית לא מקצועית? הרי גם בקבוצה בה מתקיימת התקשורת בשפה אחת, הרבה תגובות של משתתפים הולכות לאיבוד בשטף הדיבורים, ואינן זוכות לבדיקה ואתגור. על אחת כמה וכמה, בקבוצה עם מתורגמנית נוצרת קרקע פורייה לאי-הבנות ולהסקת מסקנה שהמנחה, המומחה, מאשר את מה שנאמר – כשלמעשה היה נחרד אילו היה שומע. יש גם סבירות לכך שמדי פעם השמיעה מישהי קריאה לעזרה שלא נקלטה על ידי המתורגמנית והמנחה, וכך היא חוותה נטישה והתעלמות של העולם – שוב.

הנקודה הרגישה ביותר לדעתי בקבוצה היא זו של פערים ערכיים בסיסיים. על אף המודעות שיש היום להרבה מטפלים להבדלים תרבותיים, יש חשש שערכים כמו העצמת נשים ומתן לגיטימציה לרווחה ולאוטונומיה של הפרט כל כך טבועים בנו, עד שהם חומקים מתחת לרדאר ונוכחים ללא מודעות. במקרה של הפליטים במחנות, מדובר בחברה פטריארכלית וקומונלית המצויה במשבר קשה ביותר, דהיינו סוערת ובלתי יציבה. הנשים בקבוצה – ובעצם כל אדם במחנות – תלויות היום, יותר מתמיד, במשפחה ובחברה כדי לשרוד ולהשיג ביטחון מירבי במצב משולל ביטחון. האם יש לי אפשרות להבטיח שבהתייחסויות שלי אני לא שותלת רמזים המעודדים הפגנת עצמאות וקבלת החלטות העלולות להתנגש עם הסביבה הקרובה, כאשר לא קיימת מערכת תמיכה חלופית? לאור חוסר הוודאות באי-עשיית נזק, האם המסקנה היא שאסור לנו להתערב? גם כאשר מדובר בתקופה בה חסרים משאבים מכל הסוגים, כולל תמיכה רגשית ותחושות חיוביות של מסוגלות, ערך עצמי, קשר חברתי, ו-wellbeing?
רבות השאלות על התשובות בסוגיה זו.

אחרון חביב: תמיכה במתנדבים

התבקשתי להעביר מפגשי תמיכה בשלוש עמותות, ופעמיים בשבוע להציע מפגש פתוח למתנדבים עצמאיים. בגלל פרסום דל, ההגעה למפגשי המתנדבים העצמאיים הייתה מועטה. במפגשי העמותות נכחו בין שישה לתשעה אנשים. המטרות היו תמיכה והזנה למתנדבים, שנתנו מכל הלב ממרצם ומרגשותיהם, וכלים להרפיה – אם כי הסתבר שרובם הכירו טכניקות שונות ועשו בהן שימוש. נראה שהמשתתפים נתרמו ממפגשים אלה, מי יותר ומי פחות.

עבורי המפגשים היו מעין אתנחתא, שעות של המוכר וקצת יותר בטוח, לעומת עבודה בתרגום בה רב הנסתר על הנגלה. נפעמתי מהמפגש עם אנשים שתרמו בלב רחב מזמנם ומכוחותיהם הפיזים והנפשיים לאנשים זרים מתרבות זרה – "רק" משום שאלו האחרונים היו זקוקים לכך. אני כותבת את זה, ודמעות חונקות אותי... הרגשתי שזכיתי לחוויה מרוממת ומלמדת, ולכבוד גדול בהזדמנות להעניק לאותם מתנדבים שי רגשי קטן המביע הערכה עצומה שלי ושל רבים נוספים.

מה עושים עם הטראומה?

האם יש מקום לעיבוד טראומה, או טראומה משנית אצל מתנדבים, בנסיבות המתוארות? לדעתי לא באופן יזום על-ידי המטפל. נראה נכון יותר שהיוזמה לעיבוד טראומה תבוא מהאדם עצמו. על אחת כמה וכמה כאשר הנסיבות אינן מאפשרות המשכיות ורצף טיפול, ואנשים אינם נמצאים במקום בטוח עם רשת תמיכה חברתית תקינה. הרושם שקיבלתי הוא, שעל אף סבל וחרדה, רוב האנשים מצליחים לתפקד בצורה שמוציאה את הטוב ממצב גרוע ושמקדמת את מטרתם להגיע לארץ קולטת. הדבר האחרון שהם צריכים מאתנו כמטפלים הוא ערעור ההגנות.

ואם אדם יבקש לספר על דברים קשים שחווה? לי אישית יהיה קשה מאוד לסרב לו. ראוי לברר עם אותו אדם כמה פגישות אמורות להיות, בהתאם לשהות הצפויה שלו ושלי במקום, ואיזו רשת תמיכה יש לו במידה ויחווה קושי בעקבות הדיבור על הטראומה. תוך כדי המפגשים יש להקפיד שיהיה מספיק זמן להנכיח כוחות ומשאבים, כחלק הכרחי של עיבוד הטראומה.

לדעתי המטרות שלנו בנסיבות כאלה הן בעיקר העצמה (אישית ולא בהכרח מגדרית), הנכחת משאבים, הקשבה אמפתית המפגינה התייחסות לאדם כבעל ערך, ומתן כלים להרגעה עצמית. כשאנו מתמקדים בדברים אלה אנו יכולים להיות יחסית בטוחים שלא נזיק, ושנתרום משהו ראוי, גם אם צנוע.

אחד האיפיונים של PTSD, ובמיוחד כאשר מדובר בטראומה מעשה ידי אדם, הוא אובדן אמונה בהגינות של אנשים. הנפגע חש שהוא חי בג'ונגל שבו בני האדם הם האויב המסוכן ביותר. לעתים קרובות פחד זה מחלחל גם ליחסיו עם בני עדתו ועירו, והוא נותר מבודד בעולם עויין. כאשר מגיע זר ונותן ממרצו, זמנו ולפעמים אף ממונו – יש סיכוי שהוא זורע זרע זעיר של אמון בחורבן שנוצר על ידי האלימות של אחרים. במקביל, נפגעי אלימות לעתים קרובות מרגישים "שקופים": חסרי ערך ונוכחות בעולם שמתעלם מהם. הזר-המתנדב, המפגין ביחסו את ערכו וחשיבותו של הנפגע בעיניו, עשוי לתרום לתקווה שקיים יחס תקין בעולם, ולהעלאת ערכו של הנפגע בעיני עצמו.

חשש אישי

אני עומדת עכשיו לפני יציאה שלישית להתנדבות באיזורי אסון. למה אני כל כך אוהבת את העיסוק במענה פסיכולוגי באזורים אלו? יש כמובן אלמנטים דומים הקיימים בעבודתי כמטפלת בארץ: עזרה לאנשים, שימוש ביכולות שלי, קירבה אינטימית וקבלת הערכה. התוספות המתקיימות באיזורי האסון כוללות הכרת תודה חמה של צרכני השירות, חיסיון מהכעסים והתסכולים שעולים לא מעט בטיפול דינמי ארוך-טווח, ריגוש המלווה היכרות מקרוב עם תרבויות שונות והערכה עצמית על הערכיות שלי.

עבורי עשייה זו היא אגו-טריפ אינטנסיבי. איך ה"היי" הזה משפיע על העבודה שאני עושה ועל שיקול דעתי הקליני? בוודאי לטובה. כשאני ב"היי" היצירתיות פורחת, הסבלנות מתארכת, האנושיות נובעת כמעיין. ואפשר לראות בעיניים את הטוב שאלו עושים לאנשים. האם יש השפעה גם לרעה? הקצנה של הנטייה שלי להמעיט בחומרת הפתולוגיה והמצוקה? יצירת אשליה מתוקה משותפת עם הפונים, של קשר משמעותי ארוך-טווח? גרימת קנאה צורבת אצל מי שאין לה אותן אפשרויות שיש לי בחיים? טיפוח שאיפות שעלולות במהרה לאכזב? פגיעה בבן/בת שיח בשל הקשבה לא מספקת, אי הבנה או התבטאות לא הולמת במושגיהם, שבמצבי העליז אני בכלל לא קולטת. סביר להניח, קצת מכל דבר.

ובכל זאת, חלק ניכר מהפונים משדרים במילים, במבע ובשפת הגוף, שהם מקבלים משהו בעל ערך מהמגעים האלה. מה הוא? רוב המתנדבים מעניקים לפונים חום, אכפתיות, מסר שהם חשובים ורצויים בקהילה האנושית, עידוד – וכל אלה סביר שתורמים לחיזוק הערך העצמי והתקווה. האם לנו כאנשי בריאות הנפש יש תרומה ייחודית? למשל, יכולת הכלה משולבת בעיבוד, שונה ממה שמספק אדם אוהב או מתנדב? היכולת להציע ראייה עצמית חיובית ובונה אל מול תחושות של שבר ופגיעה? מיומנות בבניית והארת חוסן? כלים לעזרה נפשית ראשונית עצמית? אישור ה"מומחה" ש"את בסדר"? שוב, רבות השאלות מהתשובות.

לאור התהיות וסימני השאלה לגבי הערך של מתן מענה פסיכוסוציאלי מערבי בתרבויות זרות במצבי קיצון, מסקנתי היא, נכון להיום: כשהצורך הוא גדול, כן, תעשה את מה שניתן גם כשהוא לא אידיאלי.

 

*הערת שוליים: בחרתי לא להתייחס במאמר זה לסוגייה קשה במיוחד: מהן המשמעויות הרגשיות והבין-אישיות, לשני הצדדים, של מפגש בין מטפלים ישראלים לבין פליטים ערבים? הרבה נכתב על הנושא ומורכבותו דורשת התייחסות נפרדת.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

רוקח, ר. (2017). מה פסיכולוגית קלינית ישראלית עושה במחנות הפליטים ביוון?. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 19/10/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3563

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

נתן אלתרמןנתן אלתרמן23/8/2017

שלום. חשוב לעזור לאנשים, ויפה שתרמת מהידע שלך להיטיב ליוונים. נקווה שאלוהים יגמול לך על כך. ביוון ובאיטליה נוצר עיקר התרבות האירופאית. הפליטים היו במצב קשה ומזל שיש חברה מסודרת שתעזור להיקלט ולשפר את איכות החיים.

שרית צורשרית צור8/8/2017

טיפול בשטח. רחל שלום,
אני עוסקת בטיפול באמצעות שטח והתרגשתי לקרוא על החוויות שלך במחנה הפליטים.
בעבודתי בשטח, אנו מוציאים הרבה פעמים מעונות והוסטלים של חסות הנוער אל הלא נודע במדבר יהודה או לאורך שביל ישראל. במסעות נחשפים דברים, בין אם בשיח ובין אם באקטינג-אאוט והאינטנסיביות מאפשרת מגע בחוויות ראשוניות בשיחות ובעשייה סימבולית בשטח (למשל: דרך בישול, דרך נשיאת התרמיל שמסמל את הצרכים שלנו, דרך עשיית בית במדבר הריק ועזיבת הבית בכל בוקר כדי להמשיך בתנועה ולעשות בית במקום חדש). באופן סימבולי אנו מנסים להפגיש את הנערים עם חוויות וצרכים מנותקים או מושתקים, להבקיע את הניכור ולהביא את החוויות לכדי מילים, מחשבות וחלומות.
החוויה שלך מאד הזכירה לי את העשייה שלי, באינטנסיביות שלה, בסטינג, בחשיפה שלך אל מול השוהים במחנה עימם באת במגע, בעשייה שהיא חלקה במלים, אבל יש בה גם מקום לעשייה אקטיבית שמעוררת שאלות (מתי ועד כמה היא נכונה).
בנוסף, יכולתי להזדהות עם חוויה שמאד מוכרת לי - עד כמה מבלבלים הם המפגשים עם תרבות ושפה זרים ועד כמה קשה לממש את הכלים שברשותך במצב כזה, או אפילו עד כמה קשה לחשוב באופן בהיר בנוכחות של דיסוננס שכזה.
שאלתי את עצמי במהלך הקריאה אם היה אפשר לעשות עבודה סדירה עם הנשים דרך פתיחה של מטבח טיפולי ואולי באופן כזה לאפשר שיח דרך העשייה וגם להותיר בסיס לעבודה משותפת של הנשים בהמשך באופן אוטונומי, דבר שעשוי לתת להעצים אותן.
חשבתי על העבודה עם "ההומלסים" במחנות הללו ועד כמה זה דומה או שונה מה"הומלסים" שאני פוגשת שההומלסיות שלהם היא לעתים מתבטאת מאד בפן הנפשי ואם היה אפשר לעבוד אולי על התבססות במקום ועל תחושת הבית באין בית.
בכל אופן, המון תודה על השיתוף, זה היה מעניין ונלמד.

טל לבנה (גרינבאום)טל לבנה (גרינבאום)6/8/2017

כל הכבוד רחל. עשייה חשובה, רגישה, ומעוררת מחשבה על setting.