×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.
 

כתבות שטח

להפוך קש לזהב: סקירת יום העיון של מארג בנושא כתיבה פסיכואנליטית

כנס לרגל שבע שנים לכתב העת "מארג" עסק בכתיבה פסיכואנליטית והפגיש בין חברי המערכת לדורותיהם. חלי טל שלם נכחה באירוע והתרשמה מהחיבור האישי של הדוברים, שחילחל גם לקהל. יום העיון התמקד בכתיבה פסיכואנליטית כמנסה לאחוז ברגע ובהוויתו, הן באמצעות מה שנכלל בה והן באמצעות מה שלא נכתב.

מתפרסם מ 30/6/2017 | 720 צפיות

תגיות: | |

להפוך קש לזהב: סקירת יום העיון של מארג בנושא כתיבה פסיכואנליטית

 

מאת חלי טל שלם

 

כנס חגיגי לרגל שבע שנים לכתב העת "מארג" בנושא כתיבה פסיכואנליטית התקיים ב-10.3.17, סינמטק תל-אביב.

 

את יום העיון פתח ד"ר רז אבן כנציג חבר הוועדה המארגנת: "בלובי הסינמטק חוגגים כעת 30 שנה לנסיכה הקסומה, בליווי סדנאות סייף" הכריז בחגיגיות "אבל אנחנו ניתן להם פייט ונעסוק בקסם אחר – קסם הכתיבה הפסיכואנליטית". למרות הלהט של אבן לפזר "אבקת קסמים" מן החוץ הנסיכותי, תחושתי היתה שונה. תוך כדי שסקרתי את האנשים הישובים באולם, חשבתי - לכאורה חגיגת יום הולדת ל(כתב עת)בן שבע, אבל לפי כמות ומראה הנוכחים נראה יותר כמו "חיים שכאלה" לבן שבעים. בהמשך היום התברר כי הכותרת המפתה של הנסיכה הקסומה בלובי ה"סינמטק", אכזבה את באיה. לעומת זאת, הרושם הראשוני היבשושי לכאורה שקיבלתי בתחילת הכנס, הלך והתפוגג מרגע לרגע.

מארג הוא כתב עת היוצא לאור ביוזמת מרכז פרויד למחקר פסיכואנליטי באוניברסיטה העברית בירושלים, בשיתוף עם מספר אגודות ומכונים פסיכואנליטיים ואנליטיים. החוברת הראשונה ראתה אור בשנת 2010, והכרך השישי והמקוון (לראשונה) פורסם זה עתה. אבן תאר את מארג כמשמש במה ואכסניה לשפע היצירה והעבודה הפסיכואנליטית בישראל בתחומי התאוריה, הקליניקה והמחקר, וכן בתחומים המשיקים לפסיכואנליזה – ספרות, אמנויות, פילוסופיה, רפואה, לימודי תרבות, לימודי יהדות, לימודי מגדר ועוד. נוסף על היותו במה למאמרים רב-תחומיים בפסיכואנליזה, מביא מארג לידי ביטוי את האופי הרב-גווני של החברות והמכונים הפסיכואנליטיים הישראליים ואת הדיאלוג ביניהם. מתוך מאה כתבי עת בפסיכואנליזה שקיימים, מארג הינו היחידי שכתוב בשפה העברית "בה התפלל אביו של פרויד, שפה שכשלעצמה חיה ונושמת ומתפתחת וקולטת לתוכה מושגים פסיכואנליטיים רבים שתורגמו במשך השנים". אבן הוסיף בנימה אישית כי מאמרים בעברית אכן נוגעים בו אחרת, ומיד הדגיש כי התוכן עצמו אינו אמור להיות תלוי שפה. תכנים בעברית, לדידו של אבן, נוגעים ברובד נוסף בנפש אליו לא מגיעה שפה זרה. "אולי גם מי ששפת אמו איננה עברית יכול לחוש זאת כאשר הוא חי, פועל ומטפל בשפה זו," אמר אבן. יתכן ובדברים אלו רמז לעורך כתב העת, פרופסור משה ספירו.

אבן פרם כמה חוטים כדי לפרוש בפנינו את מגוון המאמרים המופיעים בכתב העת: האמנות של גאקומטי, המצפן האנליטי, חלומות ילדים, התחביר הפסיכוטי, מיניות, החלום הציוני וסמלי מזון במטבח הנפש. אלו רק דוגמאות ספורות ממגוון הנושאים הרחבים המופיעים במארג.

התמה שנשזרה סביב הכנס כולו הייתה הכתיבה, על שני קטביה, כפי שהגדיר אבן: כתיבה קלינית, נרטיבית וקרובה יותר לחוויה, המעידה ומצלמת את הרגע. ולעומתה, כתיבה תיאורטית ומטא-פסיכולוגית, הנושקת לפילוסופיה ולכל תחומי החוויה האנושית. אני תוהה עד כמה מדובר בשני קטבים באמת כיון שהכתיבה, בעיני, מאחדת את שניהם.

אבן סקר את דרכה של הפסיכואנליזה כענף ברפואה, שהתפתח בניסיון להבין את הפסיכופתולוגיה ולפתח שיטות טיפול. מאז התערבבה הפסיכואנליזה בכל תחומי התרבות והדעת, בבחינת המשפט המפורסם "שום דבר אנושי אינו זר לה". חשבתי על האבולוציה שבהיררכיה שעברה הפסיכואנליזה, החל מהרפואה אל הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה ועד לטיפול בהבעה ויצירה, cbt ועוד. הזרמים והפילוג הרב באותה האבולוציה, בבחינת "גם על אי בודד יהיו שני בתי כנסת לפחות" יוזכרו בהמשך על-ידי פרופ' גבי שפלר במחשבותיו על פלורליזם. אליבא דהתפלגות, סיפר רפי יונגמן בצורה אישית את סיפורה של סבינה, המאהבת של יונג, שניסתה לשווא לאחות את הקרע בין פרויד ליונג.

בין הדוברים בחלק שנקרא "ברכות" אך בהחלט לא היה מבייש מושב ראשון, פתח יהונתן נדב, מנכ"ל הוצאת הספרים מאגנס, בסיפור אישי על המפגש הראשון שלו עם ספריה פסיכואנליטית בבית חמיו בצרפת. נדב דיבר על השנים שחלפו מאז, ועל כך שיש להתגאות בתרגומים הרבים לעברית של הכרכים שראה אז בספריה ההיא.

המושב הראשון נקרא "התהוות מרחב רב-שפתי" והונחה על-ידי ענר גוברין. פרופסור גבי שפלר שיתף אותנו בעליצות והתרגשות במחשבות על פלורליזם, התמודדות עם הבלבול של "מגדל בבל הפסיכואנליטי" ומעבר למארג הרב-גוני. שפלר שיתף בזיכרון שלו כסטודנט הנוגע בכתפו של תלמיד מבית מדרשו של פרויד. חייכתי למחשבה שעבור דור צעיר יותר של פסיכואנליטיקאים, כיום, שפלר בעצמו הוא בבחינת "תלמיד של פרויד". שפלר חלק בהתלבטויות ובמחשבות על היווצרותו של מארג, ותהה לא מעט על היפרדות ואיחוד הזרמים השונים בפסיכואנליזה.

הרצאתו של פרופסור הלוי ספירו עסקה בתנודתיות איכותנית בממד ההכלה והדינמיקה של כתיבה פסיכואנליטית. הוא דיבר על עבודת העריכה כשלוחה של המושגים הפסיכואנליטיים - אוראלי ואנאלי. הדיו המלכלך בדימוי ללכלוך האנאלי, והעריכה כהזנה-משכן לדברים גבוהים וכמקלט-מפלט לדברים הנהגים נכתבים. בהמשך, בעקבות דיון שהתפתח בהשתתפות הקהל, שיתף ספירו בסיפור חייו שהביא אותו למעשה העריכה. ספירו הנער, בן לרב, שלח לראשונה מאמר לכתב עת המשלב תיאוריות מן היהדות והפסיכואנליזה. המתח וההתרגשות גרמו לו לשמור את מכתב התשובה (החיובי) בכיסו שבועיים עד לפתיחתו.

סוד הטקסט הפסיכואנליטי

המושב השני עסק בהיבטים שונים בכתיבה פסיכואנליטית, בהנחיית סמדר שטיינבוק. המושב היה עשיר ומרתק באופן מיוחד, כנראה גם בשל העובדה ששלוש הנשים הן נשים כותבות מעבר להיותן פסיכואנליטיקאיות. חגית אהרוני וד"ר דנה אמיר התייחסו אל הכתיבה האנליטית בדגש על כתיבת תיאורי מקרה, ואילו רות נצר בחרה לדבר על הכתיבה האישית שלה בנימה אינטימית וקרובה. ההרצאות היו מרתקות במקוריותן ומעוררות מחשבה. את ההרצאות של ד"ר אמיר ואהרוני ניתן יהיה לראות בגיליון העתידי של כתב העת מארג, והרצאתה של נצר התפרסמה במלואה באתר זה.

גלוי ונסתר

לטענת חגית אהרוני, תיאור מקרה הוא במובנים רבים "ליבת הקורפוס הכתוב של המטפלים". אהרוני ביקשה לחשוב על תיאורי מקרה כעל סוגה ספרותית, בעלת פואטיקה מובחנת ותכונות אינהרנטיות מובהקות. בכך היא מבצעת "פיתול כפול" בקשרים המורכבים שבין ספרות לפסיכואנליזה ומנסה לבחון את הטקסט הפסיכואנליטי בכלים ספרותיים. כל זאת בתקווה שאלו האחרונים ישפכו אור על המרחב הפסיכואנליטי עצמו. תוך התמקדות במבנה ובצורה, ולא בתוכנו, של תיאור המקרה עסקה אהרוני בשאלה – מה מספר לנו תיאור המקרה כטקסט? דרך התבוננות במודל המיוחד של תיאור מקרה, אותו יצר פרויד, דיברה אהרוני על המתח, הפרדוקס והדיאלקטיקה שבין מרכיבי הטקסט, המדעי והפרשני, המצויים בתיאור המקרה. סוגיה מרכזית בתיאור המקרה היא הפרקטיקה המיוחדת של שימוש בשם בדוי. פרקטיקה זו מייצגת היבטים מהותיים של הנפש ושל הטיפול ואף מכוננת אותם כחוויה אצל הקורא. בפעולה של מתן שם בדוי בתיאור מקרה מובנה פרדוקס: השם הבדוי מסווה נוכחות, אך בו בזמן מאמצי ההסוואה האלו מסמנים את קיומה של אותה נוכחות נסתרת, וכך למעשה הם מצביעים עליה. מכאן שתיאור מקרה מספר על כך שקיומו של פרדוקס הוא מהותי להוויה האנושית, ומכאן שגם לטיפול. אני נזכרת בחיבה בקורס "תיאור מקרה" בלימודי הביבליותרפיה באוניברסיטת חיפה בניצוחה של ד"ר נגה בן-ששון, שהתעקשה – עוד בשלב הכשרתנו – על מתן כלים מהוקצעים לכתיבת תיאור מקרה. ברגשות אחרים אני נזכרת ב"הצגת מקרה" – אירוע דו-חודשי שהתקיים במוסד טיפולי בו טיפלתי גם אני, אשר הציג טיפול בילד או נער מהמוסד בפני הצוות כולו. הכינוי "הצגה" אכן התאים למאורע המרהיב שפחות עסק בנקודות התורפה והקשיים בטיפול, אלא התמקד בפיזור אבקת "טיפול מושלם" לכל עבר.

אהרוני עוסקת רבות בשאלות הקשורות לגלוי ולנסתר, לסיפור המסופר ולזה שאינו יכול להיות מסופר וכן בשאלות הקשורות לשמות ושיום. אהרוני משתפת בשיחה מן העבר עם דודהּ, פרופסור חיים תדמור, שהיה אשורולוג והלך לעולמו זה מכבר. כבדרך אגב הזכירה אהרוני את לבטיה לגבי כתיבת תיאור מקרה ואת הצורך לשנות פרטים מהותיים בטקסט הכתוב. מבט של תדהמה גמורה עלה על פניו של דודהּ והוא אמר בזעזוע: "אתם משנים את ה-data?!", חבט בחוזקה בשולחן ואמר: "זה דבר שלא יעשה, זה לא יעשה!!!". אחר כך הוא שתק רגע, צחק ואמר: "ברור שזה מה שאתם עושים. זה מה שאתם חייבים לעשות, אין לכם ברירה...". אהרוני מכוונת אל האתיקה והפואטיקה של כתיבת תיאור מקרה המתקיימות בו בד בבד. היא מקריאה סיפור יפיפה ומכמיר לב שכתבה בסיום לימודיה לעבודת הסיכום כמעין טריגר, רמז מקדם חיצוני אבל פנימי ואישי לקראת תיאור המקרה. במידה מסוימת, גורסת אהרוני - טיפול מתחיל מהבטחת המטפל למטופל שכל מה שייאמר בחדר הטיפולים הוא חסוי. "ואז לא מקיים" לוחשת בקול רם מדי פסיכואנליטיקאית שיושבת בכיסא לפני לחברתה. אהרוני ממשיכה ואומרת שהבטחה זו מכוננת את החוזה ומולידה את הטיפול. ואולם, קיומם של תיאורי מקרה מעיד על סדק או כרסום מובנה בהרמטיות ובטוטאליות של ההבטחה הזאת.

שמו של המטופל האמיתי-הנסתר, והשם הפיקטיבי-הגלוי, פותחים פתח לעיסוק בגלוי ובסמוי, ובמתח שביניהם. אהרוני מספרת על גלי, מטופלת שליוותה אל מותה. גלי הוא כמובן השם הבדוי שנתנה לה אהרוני בכתיבת תיאור המקרה שעסק בה. מתן השם בכתיבת תיאור מקרה, אומרת אהרוני, נבע מתוכה ממש. "לא מדובר אפוא רק באקט של הפקעת השם האמיתי, זוהי גם פעולה רגשית מיוחדת של מתן שם. שם שנובע ממעמקי החיבור העמוק והפנימי, ממגע עם משהו לא נודע, עם ה- O כפי שהוא בלב. זהו שם פרטי במלוא מובן המילה, פרטי שבפרטיים." בדומה לכך, מציינת אהרוני את פרויקט הנצחה וזיכרון בברלין שנקרא 'אבני נגף' וליבו הוא שמות קורבנות השואה. שמו של האדם הוא ייחודי וחד-פעמי, וככזה עלול היה להיעלם, אך כאן הושב מהמעמקים. האסוציאציה לטופוגרפיה נפשית ולשיבת המודחק אינה מקרית כלל: השם נמצא מעל לפני השטח אך מסמן את התהום שתחתיה. שמות עשויים להיות אבני נגף על המדרכות תחת רגלינו, טוענת אהרוני, והם גם אבני נגף ברצף המלים בטקסט של תיאור מקרה. אפשר לחלוף עליהם בטקסט בהיסח הדעת מבלי להינגף, כמו שאפשר לחלוף בריצה על לוחות הפליז במדרכות ברלין. בכל זאת, השם נמצא שם תמיד, ופועל עלינו את פעולתו. השם שבמדרכה מבקש להזכיר ולהנכיח. זה שבטקסט מבקש למעשה להסתיר, אך מעצם בקשתו להסתיר הוא גם מגלה דבר מה. פעולות השיום הללו הן היבטים שונים, משלימים והופכיים של פעולות גילוי והסתרה שמתקיימות בעוצמה רבה בנפש ובטיפול.

אהרוני מסכמת כי כתיבה של תיאורי מקרה חיונית לשיח שלנו, וגם מסוכנת לו. יש בה כוח חיים מחד, ופוטנציאל נפיץ מאידך. שוב ושוב היא סודקת את הסטריליות של חדר הטיפולים, אבל היא גם מכניסה אליו חומרים מזינים.

על שנדקר ונשמט בתיאור המקרה

ד"ר דנה אמיר, בדרכה המקורית והפיוטית, עורכת הקבלה בין צילום לכתיבה פסיכואנליטית, בניסיון להבין "מהו הדבר שהכתיבה הפסיכואנליטית שומטת מתוך התמונה, דווקא מתוך המאמץ לצלמו". אמיר משתמשת בספר "מחשבות על הצילום" (בארת, 1980), ומדגישה את המבט המתבונן ואת משמעותם האישית של הצילומים עבור מחבר הספר. לטענתה, לא ההקשר הנוסטלגי או האסתטי של התצלומים מכונן את מהותם, אלא החיבור של הצלם אליהם.

כמו התצלום, גם תיאור המקרה מנסה לאחוז משהו שכמעט איננו ניתן לאחיזה. המאמץ להקפיא את הרגע בזמן, הן בצילום והן בתיאור המקרה, פעמים רבות מנתק את העיקר מתוכו. בדומה למושא הצילום, גם מושא תיאור המקרה בתוך הכתיבה הפסיכואנליטית נע מעצם פעולת התיעוד בין "היות נושא" לבין "היות מושא", ומתוך כך מצוי בסכנה של המתתו בעצם הכתיבה עליו. לטענתה של אמיר, מה שהופך את תיאור המקרה למורכב עוד יותר מהצילום הוא שמושא תיאור המקרה אינו האדם בפרט, אלא הטיפול בכלל. "אנו מוצאים את עצמנו מתבוננים אפוא ברוח הרפאים של הטיפול במקום בטיפול החי, או נתקלים באינספור ווריאציות של חניטת המעשה הטיפולי, מתוך הניסיון ללכוד את מהותו החמקמקה."

איך כותבים זיכרון?

אמיר עוברת לעסוק באופן כתיבת הזיכרון. גם כאן הא מתבססת בדבריה על ספר, הפעם זהו ספרו של ז'ורז' פרק, "W או זיכרון הילדות" (1991), שלדבריה מאפשר לנו לחוות בצורה שונה וחד-פעמית את כל מה שחשבנו שידענו על זיכרון.

פרק מתמודד עם שאלת לכידת המהות בניסיונותיו ללכוד את הזיכרון. הדרך היחידה שבה הוא מצליח לשמר לרגעים את הזיכרון החי היא דווקא באמצעות פירוק תמונות הזיכרון. אמיר מדגישה את הבנתם של שני הכותבים בדבר החשיבות של מה שחומק מן התמונה. "לאורך הספר כולו, שוזר פרק זיכרונות 'חיים' שהוא מפריך מיד לאחר שהוא מספרם במלוא המעורבות, ולעומתם מתאר זיכרונות 'מתים' שאמנם התרחשו, לפחות לפי מה שסופר לו – אך אין לו שום חיבור חי אליהם."

הדגמת התעתוע המובנה בין זיכרון ועדות באה לידי ביטוי בריבוי גרסאות לזכרון, פשוט לכאורה:
"אבי שב הביתה מעבודתו; הוא נותן לי מפתח. בגרסה אחת, המפתח עשוי זהב; בשנייה, אין זה מפתח זהב כי אם מטבע זהב; בשלישית, אני יושב על סיר לילה כשאבי שב הביתה מעבודתו; ולבסוף, בגרסה אחרת, אבי נותן לי מטבע, אני בולע את המטבע, הכל מתבהלים, ולמחרת היום מוצאים את המטבע באסלה שלי" (פרק, 1991, עמ' 20).

האם מדובר במפתח או מטבע, האם פרק קיבלו, בלעו ופלטו או רק קיבלו, או רק פלטו? שואלת אמיר ומסבה ליבנו לכך שבין הגרסאות קיים חוט שני מקשר, והוא העובדה שהאב שב הביתה מעבודתו והעובדה שישנו ילד המחכה לו, מקבל ממנו דבר מה או אולי רק מצַפה ממנו לדבר מה, כָּמֵהַ אליו ואולי גם כועס עליו (שכן הוא בולע את המטבע אך גם פולטו אותו, כלומר הופך את מטבע הזהב שניתן לו לצואה). זיהוי חוט השני אם כן, מפענחת אמיר, מתבצע דווקא מתוך העיון בגרסאות יחד: כביכול דווקא שפע הוריאציות, העובדתיות והבדויות, מציף על פני השטח את מה שבאמת חשוב. כלומר, בדומה לדודהּ של אהרוני שטען "זה מה שאתם חייבים לעשות" בעצם כתיבת תיאור המקרה, גם כאן נטען כי ריבוי האמיתות, או דווקא הרווח בין האמת והבדיה, מזקקים את הדבר החשוב להיאמר ולתאר בכתיבה הפסיכואנליטית. דברים אלו מעוגנים באמצעות מונחים שטבע בארת – סטודיום ופונקטום.

סטודיום ופונקטום או סדר וסדק

"לאמיתו של דבר, כדי להיטיב לראות תצלום יש לשאת את העיניים ממנו והלאה, או לעצום עיניים"
​​​​​​​(בארת, 1980, עמ' 57).

סטודיום ופונקטום הם שני יסודות מהותיים נוכחים בתוך התהליך הפרדוקסאלי של ההתבוננות בתצלום: "סטודיום" - השדה התרבותי שמתוכו אנחנו מתבוננים בכל תצלום באשר הוא. בתוכו נכללים כל סוגי הידע המוכר המתווכים עבורנו את הגירוי שבו אנו מתבוננים ולמעשה מכניסים אותו לתוך קונטקסט מוכר. תפקידו של היסוד השני, ה"פונקטום", הוא לנפץ או לנקב את הסטודיום המוכר:

"יסוד זה עצמו הוא העולה מן התמונה (הסצנה), מזנק ממנה כחץ מקשת ונוקב אותי... הפונקטום הוא גם דקירה, נקב זעיר, כתם זעיר, חתך וכן משחק גורל. הפונקטום של תצלום כלשהו הוא אותו מקרה גורל שדוקר אותי" (שם, עמ' 31)

כלומר, מבארת אמיר, הסטודיום מייצר את ה"הילוך האחורי" של ההתבוננות. שיחזור המהלך הסדור של ההתרחשות באמצעות "הבדיעבד". ואילו הפונקטום – היא מדייקת - הוא ה"בו ברגע". הוא ה"זה". מה שקורה עכשיו, ומנתץ בכך את הקטגוריות הסדורות. "יוצר 'נקב', או 'פצע', במתבונן," ובכך מטלטל את הטריטוריה המוכרת של הסטודיום אל אזור זר וחשוף בתוכו.

בשלב הזה אני מחייכת לעצמי. נזכרת בסיום ההפסקה לקראת המושב השני בה נתקלנו אמיר ואני אחת בשניה. אני מציגה-מזכירה לדנה את שמי – כמו לומר - הסדר הטוב הנשמר, הסטודיום, והיא אומרת "חלי! רציתי לומר הסוקרת של הכנס אבל פתאום עלתה בי המילה כייסת" וזה מרגיש כמו נעיצת "פונקטום" חיה ונוכחת, כי אני מיד עונה "טוב, סקירה היא בהחלט סוג של כיוס". מחשבה זו עולה בי הרבה לאחרונה – הלא אני מביאה את דברי הדוברים, מנכסת מדבריהם לתוך כתיבתי. והנה רגע ממשי שסודק את התפקידים הסדורים והדברים הראויים להיאמר.

חישוף ועיטוף או לדעת על ולדעת את

ה"סטודיום" ו"הפונקטום" מזכירים לאמיר את רעיונותיו של דונלד מלצר (2010) הנוגעים לממד העיטוף לעומת ממד החישוף של הידיעה, ולמה שהוא מכנה "ידיעה על אודות" לעומת "ידיעה את". הרגע שבו נלכד בתודעת המתבונן משהו מן המהות הייחודית של האובייקט שלפניו – באופן המנקב את הידע הקודם שלו וגם את מערכת ההגנות שהוא מפעיל מול כל אובייקט חדש. הניקוב הזה יוצר אפקט של זעזוע, אך הזעזוע הזה, והעונג והכאב הבאים איתו, אוצרים בתוכם חיוּת שהסטודיום, או פעולת העיטוף, שומטים מתוכם.

גם בתוך סוגת תיאור המקרה, טוענת אמיר, פעמים רבות מה שיוצר את האפקט החד, הבלתי חוזר, איננו מה שאנחנו מספרים באופן השבוי במסגרת הידע שלנו, אלא מה שאנחנו מניחים מחוץ לסיפור או בשוליו, ללא כוונת מכוון. כלומר, המקומות שבהם אנחנו יוצרים "טריטוריה שמחוץ לטריטוריה הגלויה", ובאמצעותה מעוררים סקרנות מענגת ורצון לחיפוש. אלה הם הרגעים שבהם הטקסט "מעניק" לנו את עצמו, מעורר בנו תיאבון, ולא רק משביע אותנו, מאכיל אותנו בכפית על ידי כך שהוא "מראה לנו" את עצמו, בלשונו של בארת. "רק אז, בתמורה", סבורה אמיר – "אנו מעניקים לו את עצמנו." לסיכום, מעניקה אמיר משמעות למונחים שתבע בארת על המקרה הטיפולי: הסטודיום הוא המהלך המתאר את תהליך הטיפול רטרואקטיבית. העיגון והפירוש שהמטפל מגייס בשדה התיאורטי על מנת "לתקף את ההתרחשות וליצור אותה עבור עצמנו ועבור קהל הקוראים או המאזינים שלנו כרצף ליניארי וקוהרנטי." הפונקטום, אם כך, מתבטא ברגעי המפגש הטיפוליים ממש, החד פעמיים, העכשוויים, הדוקרים. אמיר ממשיכה ללהטט בין דוגמאות נוספות אנליטיות ו"הבזקי זיכרון" גאוניים של פרק.

בדיון שלאחר דברים מרתקים אלו מתחבר באופן אישי דובר מן הקהל, פסיכואנליטקאי שמשתף כי הינו צלם בדימוס. לא פעם נאמר לו שבעצם לא החליף מקצוע, וכעת לאחר הרצאתה של אמיר מהתחדד לו יותר מתמיד מדוע.

Zoom-out על מארג

בעודו ספק צוחק - ספק משתף בבור שכרה לעצמו, ניסה ד"ר יוסי טריאסט לסכם את יום העיון תוך מה שהוגדר כ"הסתכלות רטרוספקטיבית ופרוספקטיבית על מארג". אחד מניסיונותיו לסיכום היא הכותרת שנבחרה לפסקה זו. דימיתי לראותו כדמות השדון מהמחזה "עוץ-לי גוץ-לי". האסוציאציה הפרטית שלי נבעה מה"ככי ככה"- ציטוטו של טריאסט ממחזהו של שלונסקי המוזכר, בניסיונו לסכם את יום העיון וכתב העת. הדבר שנשאר בי מדבריו, בתום יום עמוס לעייפה, היא השאלה "איך הופכים את הקש הזה" (המופיע על כריכת כתב העת), הצהבהב-עד-משעמם לדבריו של טריאסט, למעניין יותר? "סיני! החושות של סיני!" צועקים לו מהקהל הותיקים, שהיו שותפים לחשיבה לפני כשבע שנים על משמעות הצילום לכריכה. "אולי כתם אדום", מציע טריאסט, על כל הפרשנויות שניתן לייחס לכתם כזה.

מה הופך דיון למעניין? יום עיון למעניין? הרצאה למעניינת? סיפור למעניין? עבור המספר ועבור המאזין, עבור הכותב ועבור הקורא בו? מניסיוני – החיבור האישי. החיבור האישי של הדובר לתוכן דבריו מתבטא בקרבה שחש הקהל בשמיעתו. נזכרתי בסצנה מהסרט "רטטוי" בה מבקר המסעדות החמצמץ שאף פעם אינו שבע רצון מן המנות, חדשניות ככל שיהיו, מתחבר לפתע לזיכרון ילדות מתוק באמצעות חוש הטעם והריח. לאורך כל יום העיון היו אלו סיפוריהם האישיים של הדוברים והכותבים/ חוקרים המצוטטים, שהפכו את יום ההולדת של מארג, בין אם בן שבע ובין אם שבעים, לנוגע וקרוב עד מאוד. מתוך הזום-אאוט, לכאורה, התקרבה עדשת המצלמה בקלוז-אפ, והפכה לא מעט רגעים לזום אין.

כשיצאתי מיום העיון בצהריים, חולפת על פני הדוכן של הנסיכה הקסומה שהתברר כאמור כמאכזב, סינוורה אותי השמש במפתיע, לעומת האפור הבקרי האופייני לעונה. הרגשתי עושר עצום של מילים, מושגים ואנשים מרתקים, וחשבתי על תום הלב של האנשים הכותבים המאמינים בחיי הנצח של המילה המודפסת, ועל העבודה הסיזיפית שבתהליך הטיפולי, לעומת הריצוד הזוהר בנצנוץ רגעים משמעותיים המתועדים בכתיבה אודות הטיפולים. נדמה שהכנס הצליח להפוך את אותו ה"קש" לזהב.

​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​

 

מקורות

בארת, ר. (1988). מחשבות על הצילום. ירושלים: כתר.

מלצר, ד. (2010). מקראות מלצר, מבחר מכתביו של דונלד מלצר בעריכת מג האריס-ויליאמס. תולעת ספרים, 2013.

פרק, ז'. (1991). W או זיכרון הילדות. בני-ברק: הספריה החדשה.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

טל שלם, ח. (2017). להפוך קש לזהב: סקירת יום העיון של מארג בנושא כתיבה פסיכואנליטית. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 26/7/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3555

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

מיכל אלמגורמיכל אלמגור25/7/2017

מארג רב-רבדים. תודה חלי על הסקירה המרתקת, שגם היא עוד רובד של כתיבה פסיכואנליטית...