×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

כתבות שטח

לחיות את הרגע

האם במסגרת החשיבה התהליכית על טיפול נפשי יש מקום לחשוב גם על רגע בודד כמחולל שינוי? יום עיון שערך מסלול הגישה ההתייחסותית בתכנית לפסיכותרפיה של אוניברסיטת תל-אביב בחן מפרספקטיבה התייחסותית רגעים קריטיים בטיפול - מה מאפשר אותם, עד כמה הם נטועים ברגע יחיד או בתהליך מתמשך, וכיצד הם יכולים לחולל תפנית בעולמו הפנימי של המטופל.

מתפרסם מ 3/7/2017 | 2,313 צפיות

תגיות:

 

לחיות את הרגע

רשמים מיום העיון: ״מה אתם הייתם אומרים?״- מבט התיחסותי על רגעים קריטיים בטיפול

מאת שירה פירר

 

סקירת יום העיון ""מה אתם הייתם אומרים" - מבט התיחסותי על רגעים קריטיים בטיפול", שערך מסלול הגישה ההתייחסותית בתכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל-אביב, ב-13 בינואר 2017.

 

(רגע קריטי ראשון)

יום העיון מתחיל. הוא קצת גדול ורשמי משציפיתי (משוואה הכוללת את העובדה שנתנו לי לחנות באוניברסיטה, רמת הכיבוד וגיל המשתתפים). הבוקר מתחיל בדברי הקדמה וברכה, ואני מחשבת במהירות שיש לי שלושה דוברים לסכם וגם ככה ההקדמות מכילות בעיקר תודות ולוגיסטיקה, ומניחה את העט. הדובר, ד"ר רוני באט, אכן פותח בתודות ומסביר שכחלק מאופיו ההתיחסותי של היום, הוא מבקש להזמין אותנו לתרגיל. לכל משתתף חולקו בכניסה דפים והוא מבקש מאיתנו לכתוב על רגע קריטי שחווינו כמטופלים. לא נדרשים הסברים רבים, הרגע ההוא מאוד זמין עבורי, אני לא מתלבטת וכותבת ונראה שעבור האחרים מדובר גם כן בהתלבטות קצרה מאוד. ד"ר באט מבקש לשאול אותנו שלוש שאלות: האם מדובר ברגע שהיתה בו פריצה של גבולות הטיפול המוכר (בהרמת ידיים נראה שהתשובה היא כן). האם מדובר ברגע שניתנה בו פרשנות, או שהרגע היה לא פרשני במהותו? (עבור רוב המשתתפים- לא פרשני) והאם הרגע הזה היה אינטימי ואותנטי באופן מיוחד (שוב כן גורף). הרגע הקריטי שלי מגיע מוקדם מהצפוי, ההפתעה תופסת אותי מוקדם מדי בבוקר (וכאמור עם העט למטה). גם כי אני מוצאת את עצמי נטועה בחוויה מאוד אישית ומאוד חזקה, כמו גם רבים מהמשתתפים, ובעיקר כי החוויה הזו מבהירה באופן כל-כך בהיר וחד את הנושא של יום העיון. במובן מסוים היה אפשר לסיים כאן, עם הידיעה המאוד ברורה וחזקה הזו שלכל טיפול מוצלח היה את הרגע ההוא, או לפעמים כמה, שבו חלה טרנספורמציה. וזה היה אישי, ואינטימי, ופורץ גבולות. ומה זה אומר? מה זה אומר על העבודה הטיפולית שלנו, על הערך שלה, על הדרך שבה אנחנו מנסים להבנות טיפול? מהקהל נזרקת שאלה שמצליחה לזקק הרבה מאוד מחלקי המחשבות האלה: "אז למה בעצם כל הטיפול הזה?!". אחרי כל התיאוריות, הויכוחים, הפרשנויות, זה מה שנשאר? רק כמה רגעים? היענות אמפתית? חיבוק? אז כיצד באמת מרפאת האנליזה?

הדברים כמובן מורכבים יותר וד"ר באט מנסה קצת לאסוף את הדברים (והמשתתפים). הוא מדבר על ההפרדה המעט מלאכותית בין פרשנות שעיצבה מחדש את עולמנו הפנימי לבין אקט שאינו פרשני. הוא מזכיר את אוגדן שמדבר על פרשנות מתוך פעולה, ועל כך שבעצם כל אקט שביכולתו לייצר שינוי בדרך בה המטפל והמטופל תופסים את עצמם בתוך הטיפול יש בו מן הפרשנות. ד"ר באט שואל- מה הופך רגע קריטי לכזה? מה המשמעות שלו? התשובה ההתיחסותית אומרת שסבל הוא הקושי לנוע בחופשיות בין חלקי אני מבלי להיפגש עם חלקים שהוצאו מהאני, חלקים דיסוציאטיבים. אולי ברגעים כאלו מתרחש המפגש עם אותם חלקים, חלקים שעד כה טרם היתה אליהם גישה. דרך הדרמה של הקשר נוצרת הזדמנות לבוא במגע עם חלקי עצמי שטרם באו לידי ביטוי, ונוצרת הזדמנות שניתן לתפוס וניתן גם להחמיץ. יש להניח שרגעים שנצרבו בזיכרון הטיפולי הם אלו שבהם המטפל והמטופל קפצו יחד למים ונוצר מגע, שאיפשר היכרות שלמה יותר עם עולם פנימי אינטגרטיבי יותר של המטופל.

באט מדבר על כך שכמובן נשאלת השאלה האם הטיפול התאגד בדיעבד סביב נראטיב, על מה נדרש כדי להוליד רגע שכזה אל תוך החדר ועוד ועוד. אבל קצת כמו הדיבור על הרגע הקריטי האישי ההוא, גם הרגע הזה משאיר את חותמו כחוויה חזקה מאוד, חזקה מהשאלות אודותיה. הפתיחה בו לחלוטין הפכה את הקהל לנוכח, מעורב, ומחובר רגשית לנושא היום (הניסיון לשלב את הקהל הוא בחירה מעניינת בעיני שתעלה עוד מספר פעמים בהמשך היום). עוצמת הרגע הקריטי נוכחת בחדר, ומלווה אותנו אל ההרצאה הראשונה.

מושב ראשון: רגעים קריטיים ורגעים טריקיים בטיפול

במושב הראשון אנחנו שומעים תיאור מקרה ובאמצעו רגע קריטי. מאחר ומדובר בחומר קליני הוא כמובן לא יסוקר פה. המציגה, אילנה לאור, פסיכולוגית ואנליטיקאית קבוצתית, מביאה תיאור קצר של טיפול עבר. היא סוקרת את מהלך הטיפול ועוצרת בשלב בו הטיפול הוליד רגע קריטי - אינטרקציה שהיתה שונה באופן מהותי מאופי היחסים הרגיל בחדר. לאור מתארת את הרגע, עוצרת והמיקרופון עובר לקהל - מה הם כאנשי טיפול היו אומרים ברגע שכזה.

עלו בי כמה מחשבות שלי סביב הרגע הזה. היתה בו, וגם ברגעים הקריטיים האחרים שתוארו על-ידי הדוברים, הפתעה של המטפל. עמידה אל מול רגע שלא ציפית לו. אני אישית הופתעתי מזה שהרגע היה להרגשתי מינורי. לא תוארה בו התרחשות סוערת מאוד, או שונה מאוד. היה בו רגע של מפגש, קטן, שפתאום נחווה כלא מותאם. היה בעיני משהו עוצמתי דווקא בחוסר הדרמה, בזה שחוסר המותאמות נולד מתוך ההקשר, מתוך ידע היחסים המשותף. עוד מחשבה- פרט אחד בביוגרפיה של המטופל היה מאוד מובחן. מצד אחד- חשוב לספר אותו. מצד שני- באופן די צפוי הוא "צובע" את התשובות של המשתתפים. אי אפשר שלא להיזכר בו, לחשוב דרכו, לשלב אותו. אולי בצדק. אולי לא. ועוד מחשבה- הרגע הקריטי שהובא לא דובר בו במקום. מדובר בחוויה שכל אחד חווה בנפרד והיה ניתן, רק לאחר מספר פגישות, לדבר אותה ולהבין שבדיעבד היה שם רגע קריטי, והשיחה אודות אותו הרגע היא שאיפשרה את המשהו האחר. במובנים מסוימים זהו רגע קריטי לא "קלאסי".

המיקרופון עובר כאמור לקהל, שמספק המון תשובות שונות ומעניינות. בולטת לי העובדה שעל אף הבקשה הספציפית, רוב המשיבים מתקשים לענות בפשטות על השאלה "מה היית אומר". הם מספקים ניתוחים, תובנות, הקשרים, אבל המשפט הפשוט לא מתנסח. מה היית אומר? בעיני יש בזה מההבנה שבסוף התשובה מתנסחת מעצמה, והיא מתנסחת מתוך עומק הקשר, וההיכרות, והידע המאוד אישי שלך על המטופל ושלו עליך. אנחנו כקהל לא מצליחים לדבר עם מטופל שאינו שלנו ברגעים כל-כך אישיים שלו.

המיקרופון חוזר למציגה, שמספרת לנו מה היא אמרה בפועל. היא מספרת על רגע מאוד מרגש. חלק ממה שהוליד אותו הוא התעקשות שלה, בז'רגון מאוד לא "טיפולי", לדבר על הרגע ההוא, כפי שהיה. מבלי לעדן, מבלי לברוח. אני תוהה כמה בטחון צריך באג'נדה הטיפולית שלך כדי לדעת גם לשים אותה בצד ולדבר רגע "רגיל", ושוב עולה השאלה - מה זה אומר? מה זה אומר על הבחירה בשפה הטיפולית שלנו אם מה שמחולל שינוי כל-כך גדול בטיפול דורש לשים אותה בצד? השיחה המתוארת אודות אותו הרגע פותחת מרחב חדש ביכולות השיח הטיפולי. אילנה מסוגלת להסביר איך הרגישה, ומשם נפתחת יכולת לשוחח על המטופל ורגשותיו. בהמשך אנחנו שומעים שלא רק השיח על הרגש משתנה, אלא גם הרגש עצמו, הראיה שלה את המטופל משתנה.

לאור מוסיפה כמה מילים על רגע טריקי. בניגוד לרגע קריטי, שמוליד שינוי אצל המטפל והמטופל ביחד, ברגע טריקי רק אחד מהמשתתפים חש בשינוי. יתכן והמטפל חש שתהליך חיובי התרחש והמטופל לא שותף לדעתו. יתכן והמטופל מודה על השינוי שחל בו והמטפל מתקשה להבין באיזה שינוי מדובר. החלק הזה בשיחה מדובר פחות ואני נשארת עם השאלה המעניינת מה טיבו של שינוי כאשר רק אחד המשתתפים מכיר בו.

המגיבה, האנליטיקאית תמר ברנע, כאילו שומעת את תהיותיי ודנה במתח ההוא, שבין הטקס והספונטניות שבסיטואציה האנליטית. הטקס הוא הקשר, הוא הדבר האיטי שהולך ונבנה בין מטפל ומטופל בתהליך מתמשך, שבו יש קביעות, יש סטינג, יש שפה טיפולית. יש חוקיות טובה. הספונטניות מקבלת את כוחה כחריגה מהקשר. בלי הקבוע לא היתה משמעות לחריגה. היא מצביעה על כך שהרגע הקריטי של הטיפול מגיע בשלב בו המטפלת והמטופל ידעו שהם יכולים לשרוד אותו, המטופל יכול לבחון את יכולת ההכלה של אילנה, והיא יכולה לדבר אליו בישירות מתוך הידיעה שהוא מכיר אותה ויודע שהיא פועלת מתוך ראיה שלו ולטובתו. היא דנה בעקבות שטרן ב"ידע התייחסותי משותף", מעין דרך של היות בקשר. הבניה האיטית של הידע הזה היא המאפשרת, ברגעי מפגש, להיות בתוך העירעור של הידע הזה. במובן הזה רגע קריטי הוא רגע המחולל שינוי, אבל הוא גם רגע שמבטא שינוי שהבשיל בכל הרגעים שקדמו לו.

(רגע קריטי שני)

המושב השני מתחיל. מהקהל נזרקת תלונה, "לא שומעים!". הדוברת מתנצלת, היא בסוף מחלה, היא מחליפה מיקרופון, ועוד אחד, במשך כמה דקות התלונות הולכות ונערמות, "תחליפי שוב", "מקודם היה יותר טוב", פתאום לא רק האודיו מפריע, מישהי מבקשת שיזיזו את הפודיום כי קשה לראות, מאחורה מבקשים לכבות את המזגן, מקדימה להדליק. נראה שהניסיון האינטרסובייקטיבי להנכיח את הקהל קצת עולה על גדותיו, המרחב נהיה תוקפני וקצר רוח (הז'רגון המקצועי מחייב להוסיף "לפחות להרגשתי”, אך אני אמנע מכך). ההצלה באה בדמות איש התחזוקה. לאחר שטורטר גם הוא בין מיקרופונים ומעלות מזגן הוא מביט מהבמה על הקהל, מופתע ומשועשע גם יחד, ומפטיר חצי לעצמו (ובמבטא כבד, כמיטב הסטריאוטיפים) "קר לי, חם, כן שומעים, לא שומעים... אי אפשר שכולם יהיו מרוצים! אתם פסיכולוגים מומחים?! בהצלחה..."

רגע של הלם. ואז רגע של צחוק. ואז רגע של רגיעה.

מושב שני: קונצ'רטו לפסנתר בארבע ידיים

המציגה, דפנה ערן, מביאה גם היא תיאור מקרה. היא מביאה מהלך של טיפול ומשלבת בו חילופי דברים קצרים, רגעים בטיפול וחלומות. החומר חי ועשיר מאוד. בסוף דבריה המיקרופון עובר לקהל שמתבקש לחשוב במשותף אילו רגעים הם היו מגדירים כקריטיים, ומה הופך אותם לכאלה. החשיבה המשותפת (כשאינה מגויסת למציאת הטמפרטורה האידיאלית בחדר) מולידה מחשבות מגוונות, מפרות ומרעננות. היה מעניין לשמוע מחשבה שבאה מאנשי מקצוע ותיקים בקהל על רגע קריטי ככזה ש"שום דבר בניסיון שלך לא הכין אותך אליו". יש משהו משמח בלשמוע שהחיות תמיד נשארת, שתמיד אפשר להיות מופתעים. שכל קשר הוא יצירה חדשה.

מושב שלישי: רגעי מעבר בשירה

המושב השלישי מנסה, כמו קודמיו, להיות קצת אחר. מדבר בו פרופ' זלי גורביץ- אנתרופולוג, מחבר ספרי עיון ומשורר. בהקדמה מביא ד"ר רוני באט את אמירתו של שטרן על כך שמזל שתינוק לומד לחבק ולנשק לפני שהוא לומד לדבר על כך. אני תוהה איזו אמירה יש כאן על המעשה הטיפולי שמנסה אולי ללכת בכיוון ההפוך, המגושם משהו. לדבר על מחוות הקשר הבסיסיות ביותר על מנת לייצר אותם.

פרופ' גורביץ פותח בחוסר רצונו להיות "עציץ שירה על חלונו של יום העיון הזה", מעין אחרות כקישוט. הוא מבקש לדון במושג רגע קריטי, לאור ההקדמה אולי מתוך רצון להיות רגע קריטי, או לפחות רגע נוכח, ולא חלק ממקטעי טקס ידועים מראש. כשהוא מתחיל לדבר אני חושבת שאני מבינה את המשאלה שלו שלא להיות קישוט, אבל אולי גם חוסר האפשרות האינהרנטית שיהיה כזה. עצם הדיבור שלו נחווה כמאוד אחר, מאוד לא טיפולי, ומאוד נוכח. הוא משתהה על כל מילה. מאוד ברור למאזינים שאנחנו בשיח אחר. שיח שלא מדבר רצפים (מהלך טיפול, התפתחות טיפולית, פרספקטיבה), אלא מוצא רצפים בתוך נקודות. בתוך מילה. בתוך רגע.

פרופ' גורביץ' מבקש לדון במילה "רגע", ובמילה "קריטי". מילה קצרה כמו רגע לפתע לוקחת אותנו למסע, היא מכילה דברים מנוגדים כל כך. ההקשר היומיומי הרוגע שלה, עם מחוות היד המשקיטה המתלווה אליה, אל מול ההקשר המקראי התוסס והסוער. המילה קריטי, מהשורש היווני קריסיס. פתאום אנחנו עם פרמינדס, שאוחז במושכות המציאות ונדרש להכריע, בכל רגע. כל רגע הוא קריטי. כל רגע דורש נוכחות, והכרעה.

(רגע קריטי שלישי)

באמצע ההרצאה אני מקבלת הודעה ונדרשת להכרעה משלי. הבן שלי נפל על הראש, הוא בוכה ולא נרגע. אני במרחק שעה נסיעה, לפחות. אני יוצאת לדבר איתו בטלפון. הוא מספר לי בהתרגשות על כל מה שקרה. אוצר המילים שלו מאפשר שימוש במילה אחת בלבד, "אמא". במשך ארבע דקות הוא מספר לי את כל סיפור הנפילה, עם המון רגש ותהפוכות, עד שהוא נרגע ומפסיק לבכות. אני שומעת, מגיבה, שואלת. בסוף השיחה אני חוזרת להרצאה, לוחשת לזו שיושבת לידי בניסיון לרכך את האשמה "הבן שלי נפל ואני פה". היא עונה לי באנחה "אמא"... ואני יודעת שהיא מבינה. אני חושבת על הכח של מילה אחת. כמה יש בה. הרגע האישי שלי מחבר אותי לתנועה בזמן ובמרחב שאני מרגישה שיום העיון מנסה לייצר. איך מתוך רצף ומתוך קשר מצליחים לעלות רגעים, או עבור המשורר- מילים, שהם איים בזמן, איים במלל, איים שהם רגע דחוס של משמעות. הם גם מכילים את הסיפור שקדם להם והוליד אותם, וגם בעלי כוח טרנספורמטיבי. רגעים ומילים שהם שער למציאות שונה. וכמה כח יש למילה אחת, ואנחנו רצים לייצר שיחה כל כך ארוכה, כשיכולנו להגיד אמא. אם יכולנו להגיד אמא.

אני חוזרת להרצאה. הדיון עבר לתחום היצירה, על הניסיון לצאת מחוסר המבנה והמבנה שהניסיון הזה מחייב. שוב המתח שבאיכות הקריטית שמנסה לפרוץ את השגרה. האם מבנה הדוק כמו סונטה מסוגל לבטא את הכאוס שביצירה, את חוסר המבנה? גם חלום הוא למעשה חוסר מבנה שמכיל מבנה. חוסר ההגיון שבחלום מנסה לתת פשר לדבר שטרם יש לו מילים. גם הפסיכותרפיה עצמה, עפ"י גורביץ', מנסה לרדת לעומק מבנים ולפרק אותם כדי לתת פשר חדש. מבנה חדש. הוא דן בתהליך הטרנספיגורציה, שמכיל את הטרנס- המקטע המעברי חסר הצורה, והפיגורה- הצורה שנדרשת כדי להכילו.

פרופ' גורביץ דן בסוף דבריו בתהו ובוהו (גם דרך לסיים יום). בהיות התהו ובוהו חלק מהבריאה, חלק מהיצירה. לא מדובר בטרום-בריאה, אלא בחלק מובנה בה. הוא מצביע על הסדר המופתי של התהו ובוהו- הם צמד. הם חרוז. הם אפילו תקבולת- מצד אחד תהיה, מבט מתבונן, אינטלקטואלי, המנסה לתת פשר לעולם. מצד שני בוהו- בהייה. מבט עמום חסר פשר, נטול מילים. מבנה מושלם שמחזיק את חוסר המבנה האולטימטיבי, הבראשיתי. הוא מסיים בהקראה של ארבעה שירים מהתהו ובוהו הפרטי שלו. המנחים מסמנים מהשורה הראשונה שכדאי לקצר על מנת שישאר זמן לשיח עם הקהל, הקהל מצידו מתמרד ודורש עוד, מעדיף עוד קצת תוהו על פני מפגש בין סובייקטים. או שמא מבקש להמשיך להיות סובייקט מקבל, מאזין, קולט. מתנער מהתפקיד שיועד לו כאחר פעיל. וגם זה רגע אינטרסובייקטיבי.

כשאני חושבת על התנועה של היום אני חושבת על התרחבות בזמן. המטרה של היום היתה לדבר על רגעים. על נקודה קצרה, לפעמים מתוך שנים של טיפול, ולהרחיב אותה. לבחון מה המקום של רגע בתוך רצף. אולי פרמטר אחד ליום מוצלח הוא שבסופו אתה חושב ומרגיש באופן מעט אחר מזה שאיתו הגעת. ואם הבוקר נפתח אצלי בשאלה החזקה "אז בשביל מה כל הטיפול הזה?", בסופו של היום (וממרחק של כתיבה) יש כבר תחושה יותר ברורה שרק קשר טוב ומגדל יכול להוליד ולהכיל רגעים מזוקקים של משמעות, ואולי בעיקר קשר שיש בו חיות. זה מחזיר אותי לאמירה מהקהל על המקומות ששום דבר לא הכין אותך אליהם, ועולה לי המילה הפתעה. יש משהו ברגעים קריטיים שמייצר הפתעה, אולי בעיקר אצל המטפל, שכאשר הוא נענה להזמנה להיות מופתע היא עוברת גם למטופל ואל הקשר. אני חושבת על איך רק קשר חי ונוכח יכול לייצר רגעי הפתעה, ומה נוצר שם, באינטרקציה החדשה הזו. מה נולד כשענני ההפתעה מתפוגגים. אולי כמו שאמר ד"ר באט בתחילת היום, אנחנו מוצאים את עצמנו עם עוד "חלקי אני" נוכחים בחדר. מטופל יותר נוכח בתוך קשר יותר נוכח.

כל דובר במהלך היום הצליח בדרכו לקחת רגע ולהרחיב אותו למשך, אבל חלון הזמן שנפתח נסגר, אני ממהרת חזרה אל הקשר הקבוע, המתמשך, אל הבית, קצת אחרת.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

פירר, ש. (2017). לחיות את הרגע. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 24/4/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3508