×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.
 

כתבות שטח

היה או לא היה: מרכזיותו של הספק בפגיעה מינית בילדות

יום העיון של מרכז "פעימות" עסק במרכזיותו של הספק בפגיעה מינית בילדות. בכל אחת מן ההרצאות הוצגה פרספקטיבה אחרת של הנושא: הספק המתעורר במסגרת טיפול; הספק המתעורר בפן המשפטי; הספק העצמי של הנפגעות כפי שבא לידי ביטוי בסיפורה האישי של שורדת גילוי עריות; והספק שמתבטא בטיפול באמנות.

מתפרסם מ 18/2/2014 | 9,257 צפיות

תגיות: | | | | |

 

היה או לא היה: מרכזיותו של הספק בפגיעה מינית בילדות

מאת אסנת לקר

 

סקירת יום העיון "הספק בטיפול והטיפול בספק – במקרי פגיעה מינית בקרב ילדים ונוער" של מרכז "פעימות" התקיים במוזיאון טיקוטין בחיפה לאמנות יפנית בתאריך 15.12.13.

הסקירה כתובה בלשון נקבה אך הכוונה לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, וכן למטפלות ולמטפלים.

 

מבוקש מקום שקט עליו תונח הנפש.

לכמה רגעים בלבד.

מבוקש מקום שישמש מדרך לכף הרגל.

לכמה רגעים בלבד.

 

מבוקש עציץ, עלה, גבעול, שלא יקום

ויתקפל כשהיא תבוא. לכמה רגעים בלבד.

 

מבוקש דיבור אחד, נקי, נעים וחם שישמש ספסל

מקלט, למישהי, קרובה שלי, ילדה-יונה, נפשי שלי,

אשר יצאה מן התיבה, לכמה רגעים, בשעות הבוקר,

ולא מצאה מאז מנוח לרגלה.

                                                                           מבוקש / אדמיאל קוסמן

 

במסגרת עבודתי בפרויקט "ערים בלילה" של עמותת עלם, תכנית טיפולית-שיקומית לנוער מנוצל מינית מסחרית (בזנות), אני פוגשת נפגעות ונפגעי תקיפה מינית באופן יום-יומי. אף שהפגיעה איננה נמצאת בחזית כל הזמן, שכן אנו עושות דברים נוספים הקשורים להישרדות של נערים ונערות העוסקים בזנות, היא צפה בכל מיני התנהגויות ודפוסים שאנו נדרשות להבין ולהכיל תוך כדי הבנת הדינמיקה שלה. לכן ברור היה לי, שעד כמה שהיום הזה צפוי להיות מדכא, הוא רלוונטי מאוד לעבודה שלי.

הרצאתה של קרניאל-ספיח, מנהלת מרכז "פעימות", פתחה את יום העיון והדגימה היטב את כותרתו באמצעות סיפור על שורדת גילוי עריות שסיפרה כי אביה נהג לאנוס אותה בלילה באכזריות, ובבוקר סביב שולחן ארוחת הבוקר היה מרעים עליה בקולו: "למה את הולכת עקום?!". זו דוגמה מוחשית להשתלת ספק אצל הקורבן על ידי הפוגע, אבל הספק הזה נמצא שם גם בנסיבות אחרות ומסיבות אחרות.

הספק הבסיסי ביותר הוא כנראה באשר לשאלה אם המקרה אכן התרחש. כאשר ילדה נפגעת בגיל צעיר מכדי להבין את מה שקרה, ואין לה דרך להסביר לעצמה ולחשוב את מה שקרה, הוא כאילו לא התרחש. כאשר אין עדים לפגיעה והפוגע עצמו מכחיש בקול את מעשיו, הילדה לא מאמינה בעצמה שזה קרה. היא לא סומכת יותר על בוחן המציאות שלה. כאשר מנגנונים דיסוציאטיביים מתוחכמים מסייעים לה להתנתק רגשית מגופה בזמן הפגיעה, היא לא זוכרת אחר כך שאכן נפגעה. האחסון של הפגיעה בזיכרון, גם הוא "מפריע" לתיוג המקרה ולביטחון באשר למה שהיה.

אבל הספקות אינם נגמרים בשאלה אם קרה או לא. מרחפת תמיד גם שאלת האשמה ועוד שאלות רבות אחרות: האם אני רציתי את זה? אולי הזמנתי את זה? אולי בכלל אני האחראית הבלעדית להתעללות? האם זה נחשב פגיעה? האם אני נורמלית או משוגעת? למה זה קרה? למה דווקא לי? ועוד ועוד. אבל זו רק ההתחלה. עכשיו עוד בוקר, אז בל נקדים את המאוחר.

על המסך הופיע נתון: "רוב מקרי ההתעללות המינית אינם מתגלים לעולם", ובמהלך ההרצאה ניתנו אין-ספור סיבות אישיותיות, משפחתיות וחברתיות שלא לגלות את הסוד. במהלך טיפול בנפגעות עולה פעם אחר פעם השאלה הבסיסית: קרה או לא קרה? דמיון או מציאות? הספק נוגע בשאלה הזו ובתהייה האם אפשר לטפל בתופעה ללא הוודאות. הפסיכואנליזה תוהה כמה יש להתייחס לעולם החיצוני ולמציאות, ולא רק לעולם הפנימי, וכן עד כמה מושפע הטיפול מהתפיסות של המטפלת. כך מתגלם הספק באשר לפגיעה גם בקשר הטיפולי; אם המטופלת עצמה לא יודעת אם קרה או לא קרה, כיצד תדע המטפלת? כיצד תוכל לטפל?

לחשוף או לא לחשוף?

מונח נוסף המוכר למטפלות בנפגעות אלימות מינית הינו "סוד". אותו קו שבר שאחריו מתחלק היקום לשני עולמות מקבילים: עולם הפגיעה והעולם הרגיל-לכאורה-כלום-לא-קרה. הסוד הוא חלק בלתי נפרד מפגיעה מינית, וכל הצדדים שותפים לו ושומרים עליו (הפוגע, הנפגעת והעומד/ת מהצד). פעמים רבות הנפגעת-הילדה לא יכולה להאמין בעצמה בסוד, כי עולמה יתמוטט, למשל כשדמות הפוגע היא גם הדמות הקרובה והאהובה בתוך המשפחה. הסטיגמה והביקורת החברתית על נפגעות לא תורמת לרצון להודות ולחשוף, והנה מופיע הספק, שלוב בסוד.

שוורצברג וזומר טענו שיש שתי דרכים לגילוי הסוד: האחת מכוונת, המתרחשת בדרך כלל בבגרות וכן במצבים שבהם גיל הפגיעה הוא מבוגר יחסית. השנייה מקרית ומתבטאת בדרך כלל בהתנהגות, למשל התנהגות מינית לא מותאמת.

גורמים אישיותיים שמעכבים את גילוי הסוד תורמים להבנה שלנו את מהות הפגיעה: תחושת אשמה של הנפגעת, שחשה שהביאה את הפגיעה על עצמה, ובכך יש שמץ של שליטה (עשיתי משהו שבגללו זה מגיע לי, אם ארצה זה ייפסק). חוסר אונים – כשאין לי איך להפסיק את זה ואין מי שיעזור לי – אבל בגלל שכל כך קשה להכיל חוסר אונים, יש ילדות שיחליפו אותו בתחושת אידיאליזציה ומיוחדות – זה משהו מיוחד שקורה רק לי. לצד התחושות הללו עומד צורך הישרדותי וסתגלני של הנפגעת – מתרגלים לכול, גם להתעללות. אפשר לנסות לדמיין שלא קורה כלום, כמו שאני מראה כלפי חוץ (ספק אמרנו?).

הדיסוציאציה מאפשרת תפקוד תקין בעולם שבחוץ אך מנתקת את הפגיעה מהמודעות, לפחות ברמה כלשהי. קושי לתת אמון באחרים בעקבות הפגיעה מוסיף מכשול בדרך לבקשת עזרה ולמחשבה שיש מישהו שיוכל לעזור לי. לבסוף, התקשרות רגשית לתוקף, שהוא לעתים הדמות המטפלת והדואגת בתוך המשפחה שהילדה תלויה בו. מכל הסיבות הללו, קל להבין מדוע כמעט בלתי אפשרי לגלות את הסוד בצורה מכוונת. אולם מעל כל אלה, ישנן סיבות נוספות שלא לגלות.

בין הסיבות המשפחתיות מנתה קרניאל-ספיח נאמנות למשפחה, בייחוד במשפחות שיש בהן נורמות של ציות ללא תנאי למבוגר. ילדה תפחד להרוס את משפחתה, בייחוד כאשר פוגע מתוך המשפחה מאיים בכך ("את רוצה שאימא ואני נתגרש?"), וכמובן הפחד מגינוי והאשמה משפחתיים. קשה במיוחד לחשוף את הסוד במשפחות שבהן דיבור על נושאים מיניים הוא בבחינת טאבו, וכשאני חושבת על זה, אני מתקשה למנות משפחות פלורליסטיות ופתוחות שבהן מדברים על מיניות בגלוי, לפחות בחברה שאני חיה בה. לבסוף, ילדה תחשוף פגיעה רק אם היא מאמינה שתקבל את התמיכה שהיא זקוקה לה.

אם עד עכשיו היה אפשר לתלות את גילוי הסוד בגורמים אישיים של ילד או ילדה, או במאפיינים משפחתיים ותרבותיים כאלה ואחרים, מהסיבות החברתיות קשה יותר להתעלם. זהו האקלים החברתי של ישראל שלא מאפשר חשיפה של פגיעה מינית נגד ילדים וילדות: דחייה חברתית של קורבנות, הגנה על הסוד, סטיגמה חברתית על קורבנות פגיעה מינית וטאבו חברתי נגד חשיפת ניצול מיני של ילדים. בכל הנוגע להליך הפלילי, חוסר אמון באשר לתהליך המשפטי, ליעילותו ולמהימנותו (ההרצאה הבאה הסבירה חלק מהקשיים בהליך זה).

מעבר לכל אלה, יש לתת את הדעת לזיכרון הפגיעה ולאופן שבו הוא נשמר, כדי להסביר את הספק הכרוך בו. הזיכרון הטראומתי איננו זיכרון נרטיבי עם התחלה, אמצע וסוף, אלא רסיסי זיכרון, קטעי זיכרונות ותחושות. זיכרון תחושתי יכול להתבטא בריח, בטעם, במגע, בכאבים לא מוסברים, אך לרוב לא בסיפור עם משמעות והֶקשר. הרבה פעמים האירוע נחווה רק אחרי שהתרחש, כיוון שבזמן הפגיעה הילדה הצליחה להתנתק מגופה ביעילות כזו, שהמקרה נשמר בזיכרון כ"חור שחור" או בעצם כהיעדר זיכרון. כל אלה מחזקים את תחושת התעתוע בקרב הורים ומטפלים, היה או לא היה?

זליגמן טוענת שהפגיעה המינית היא פגיעה ללא עד. לילדה קטנה אין יכולת קוגניטיבית לנסח מה קורה, בייחוד כשמדובר בבן משפחה, אז זיכרון הפגיעה מפוצל ומקיים כל הזמן את התעתוע. אין עד פנימי, חסר ייצוג של הורה מיטיב ומגונן, לכן צריך לפצל את הפגיעה ולהפנים דמות מיטיבה, שגם היא מפוצלת ומקוטעת.

בהינתן כל המורכבויות הללו, תפקיד המטפלת הוא להיות עדה. לשמש עדה לסיפור שלא סופר, לחוויה שלא נרשמה, לזיכרון שלא קיים. אם התחושות הללו לא יהפכו לסיפור עם התחלה, אמצע וסוף, הזיכרון יישאר טראומתי והתעתוע ייוותר חלק בלתי נפרד ממנו. איך אפשר להיות עדה לסיפור שלא קיים בשום מקום?

דייוויס ופראולי מציעות מודל טיפול דינמי, שבמסגרתו ריפוי הטראומה מתרחש באקלים דומה לזה ששרר בזמן הפגיעה, כלומר באינטימיות שבין שניים. בתוך הטיפול ישנו גילום מחדש של הפגיעה ומתאפשרת הבניה מחדש של הטראומה. המטפלת צריכה להיות מוכנה לחוות את כל הקטעים והרסיסים הבלתי נסבלים ולתת להם שם, להפוך אותם לעדות. מכאן אולי ייתכן חופש מהזיכרון הטראומתי.

מטופלות זקוקות לחותמת שאכן קרה, פנטזיה שלא תמיד מתרחשת בבית המשפט למשל. הטראומה מסבירה המון דברים בחיים ובזהות של המטופלת. כשמטפלת מטילה ספק, היא תיחווה כמו "כל השאר". הספק נמצא שם כל הזמן, בתוך הטיפול, אצל הנפגעת ואצל המטפלת. ביחסי ההעברה תנוע המטפלת בין נוכחות לבין ספק ופקפוק, שיעוררו בתורם תחושת אשמה ויחזירו אותה לאמונות האישיות שלה. בסופו של דבר, נפגעת חייבת לקבל הכרה. בניגוד לטיפול אחר, שבו החוויה הסובייקטיבית חשובה יותר. ושוב אנו בנקודת ההתחלה, קרה או לא קרה?

קרניאל-ספיח היטיבה לתאר את הספק, ושזרה אותו גם בתוך ההרצאה, שתחילתה וסופה באותו נתון עובדתי: מרבית הפגיעות המיניות בילדות לא נחשפות לעולם, ולצדו השאלה אם קרה או לא. אבל היא גם אמרה, נחרצות, שנפגעות זקוקות להכרה שלנו. עלינו להיות מסוגלות להישאר עם אי הידיעה. להיטלטל עם הילדים (רק המילה הזו גורמת לי להצטמרר; קל יותר לדבר על "נפגעות" ולדמיין נשים בוגרות), להתערבל עם הכאב ולנסות להבין, לשיים ולהיות עדים ועדות.

ודאות וספק בעדויות ילדים

ההרצאה הבאה הייתה של מיכל בריטמן, מפקחת ארצית בשירות לחקירות ילדים ולחקירות מיוחדות, ונקראה "הערכת מהימנות עדויות בחקירות ילדים". לדבריה, הציפייה הטבעית מהשירות שהיא מייצגת היא כי שם ייעשה הצדק ותינתן החותמת שהנפגעות כל כך זקוקות לה: שהייתה פגיעה, כואבת, עם השלכות, ושהעבריין ייענש והקורבן תפוצה. אולם למעשה, עבור נשות מקצוע רבות העובדות עם נפגעות תקיפה מינית, ההליך הפלילי הוא כר פורה לתסכול ולאכזבה.

השירות לחקירת ילדים מונה מעל מאה חוקרים ברחבי הארץ. חוקרי ילדים הם אנשי מקצוע מתחומי העבודה הסוציאלית, הקרימינולוגיה, הפסיכולוגיה והחינוך המיוחד שעוברים הכשרה מיוחדת. בפועל, כל חוקרי הילדים כיום הם עובדים סוציאליים (ואולי ראוי לחשוב למה זה כך). מרבית החקירות הן בנוגע להתעללות פיזית בתוך המשפחה, ומתוכן 60 אחוז הן בנוגע לעבירות אלימות ו-40 אחוז הן בנוגע לעבירות מין. נוהל חקירת ילדים ממנה את החוקר לכתוב את סיכום העדות ולהביא את התרשמותו מעדות הילד וממהימנות העדות.

בריטמן הדגישה כי מהימנות העדות איננה עניין של אמונה או חוסר אמונה אלא מצויה בתחום האפור, שבו שולטים הספקות, ממש כמו בטיפול: למשל, מהימנות של ילדה תלויה במצבה הרגשי, ביכולת הלשונית שלה, ביכולת הזיכרון והתקשורת. העדות נמדדת במחויבות של העד לומר את האמת. החקירה לא נותנת תוקף לחוויה כמו בטיפול. הסיטואציה של החקירה היא מאוד מאתגרת עבור ילדה: יושבת בחדר אישה זרה וסמכותית, שמפעילה מצלמה וכותבת תוך כדי השיחה. מרבית העבודה של חוקרת הילדים מתרחשת לפני החקירה, ברבע השעה שבה נוצר הקשר עם הילדה. בפרק הזמן הזה ניתן להכניס גם אם או מלווה. החוקרת מציגה את שמה ואת תפקידה ושואלת על חוויות חיוביות כדי לעודד תהליכי היזכרות.

הגורם המשפיע ביותר על מידת החשיפה בחקירה הוא הקשר עם החוקרת, כלומר השאלה אם החוקרת נתפסת כדמות שנמצאת לצד הילדה ותוכל להכיל את סיפורה. החוקרת יכולה להציע תמיכה רגשית לא סוגסטיבית. למעשה היא לא יכולה לומר שום דבר שהילדה לא אמרה, גם לא שיקוף אמפתי בסיסי ביותר של "איך זה מרגיש?". התמיכה צריכה להתאים לילדה אך גם לעמוד בסטנדרטים משפטיים, ומהדוגמאות שניתנו ברור שזו משימה קשה מאוד, בעיקר משום שהיא לא מילולית. חוקרת לא יכולה לומר "זה באמת נשמע מאוד קשה". היא יכולה להנהן באמפתיה. כמי שבחרה במקצוע שאפשר להנהן בו הרבה, אין לי טענות כלפי המחווה, רק ברור שהיא מאוד מוגבלת כשהמטרה היא להרגיע ילדה מפוחדת שנפגעה מינית.

החוקרת מבהירה את כללי השיחה: "עלייך להגיד את האמת. את יכולה לומר שאינך מבינה, שאינך יודעת, שאינך זוכרת. חשוב שלא תנחשי. אם את לא יודעת, פשוט תאמרי לא. אם אני אומרת משהו לא נכון – תקני אותי". ההנחה שעומדת בבסיס גישה זו היא שהילדה היא מקור הידע.

החוקרת מאמנת את הילדה לגשת לזיכרון האפיזודי: באמצעות חוויה חיובית היא מלמדת את הילדה להתמקד בחוויה קצרה ולתאר אותה בפרוטרוט. אחר כך תוכל הילדה לנהוג באופן דומה בהיזכרות בחוויה שלילית. נמצא שאחרי אימון כזה יש הרבה יותר חשיפה. כשמבקשים מילדה "ספרי לי הכול על זה", היא תספר דברים נכונים ומדויקים. תשובות רחבות ונכונות עדיפות על תשובות ספציפיות ולא מדויקות.

לבסוף, נדרשת החוקרת לייצר את הערכת המהימנות, שהיא העיקר, וקובעת מה איכות הפרטים שנמסרו בריאיון. נבדקת כמות הפרטים שנמסרו ואיכותם, נעשה ניתוח של תוכן החקירה, בחינה של דינמיקת הפגיעה כפי שמצטיירת מעדותה של הילדה וכפי שהיא מוכרת לחוקרת הילדים, ובחינה של דינמיקת החשיפה. למשל, נבדקת מידת המוטיבציה להפליל (כשילדה לוקחת צד בהליך גירושין למשל). פרטים אידיוסינקרטיים מעלים את המהימנות, לדוגמה עדות של ילדה שתיארה את טעם הגלידה שקנה לה אביה החורג כשהיה מושיב אותה עליו ומתחכך בה. לא סביר שהיא תמציא פרט כזה. נערך ניתוח תוכן על פי קריטריונים לשיחה כולה ועל פיו נכתבת אותה הערכת מהימנות.

סקירת תפקידה של חוקרת הילדים והאתגרים העומדים בפניה בדרך להערכת המהימנות של העדות מציירת תפקיד מורכב ומאתגר, הן מבחינה משפטית והן מהפריזמה של יצירת קשר אמפתי לשם תהליכי שיקום בהמשך. עבור ילדה, החקירה היא סיטואציה קשה, לא משנה כמה החוקרת לטובתה, והסיוע שניתן להגיש לה הוא דל, כדי שלא לחבל בסיכויים להרשעה (כלומר שלא תהיה טענה לסוגסטיה מאוחר יותר).

בריטמן טענה שכאשר החשיפה היא מקרית לחלוטין או כשאדם שלישי מדווח, למשל על התנהגות מינית לא מותאמת או תהיות שהתעוררו בשל התפתחות של הפרעות אכילה, הסיכוי שהילדה תחשוף את הסיפור נמוך מאוד, אלא אם כן יש דמות מיטיבה ויציבה שמאמינה לה. ייתכן שהילדה מדברת על הפגיעה אבל לא מוכנה לחשוף אותה, ואז עדיף שתתחיל טיפול ורק אז תתלונן, בתנאי שלא סיפרה לעוד אנשים (כדי שלא ליצור הטיה בחקירה). נמצא שריבוי מפגשים עם החוקרת, כדי ליצור קשר ותחושות מוכרות בסיטואציה, עשוי להביא ל-25 אחוז יותר חשיפה, אך לא נעשה עד כה משיקולי כוח אדם, ונקווה שיתאפשר בעתיד.

כמעט לא נעים לי להודות כמה בורה הייתי בנושא חקירות ילדים סביב פגיעה מינית לפני ההרצאה הזו. בריטמן העבירה את התחושה שנעשית בשירות חשיבה מקצועית, שרואה את טובת הילדה לנגד עיניה, והיה בכך מסר מעודד במיוחד לנוכח התפיסות החברתיות שאנו מכירות על פגיעה מינית.

הכאוס שלתוכו נוצקת הפגיעה

ההרצאה הבאה הייתה של גב' מאיה ריד (שם עט), שורדת גילוי עריות, ונקראה "ההיה או חלמתי חלום". לדעתי הרצאה זו הייתה גולת הכותרת של יום העיון. יכולתה המרשימה לשלב את החוויות האישיות הקשות ולתת עליהן עדות כנה, לצד הידע המקצועי שצברה במהלך השנים, היא יוצאת דופן. הספק שתואר בהרצאה הראשונה קיבל ביטוי בדוגמאות רבות ומגוונות.

הסיפור נפתח בגילוי עריות ובפגיעה הפיזית, בריחה מהבית לקראת סוף התיכון, גיוס לצבא וניתוק הקשר עם הבית. במהלך הילדות נשארה כיתה וגם ביצעה ניסיון אובדני בגיל 16 ואושפזה. תויגה כ"מופרעת" כמו שגם חוותה את עצמה באותו גיל. בשחזור של הסיפור, היא אמרה: "לא זכרתי כלום וזכרתי הכול". עשר שנים מהחיים נמחקו – לא זכרה חברות, מורות, את בית הספר, מה עשתה. בד בבד, זכורות לה תחושות פיזיות עוצמתיות – תחושת מוגנות ואהבה מצד אבא לצד גועל ובחילה. יש לה בראש תמונות של איברי המין של האב (ואני חשבתי לעצמי, איזה אומץ צריך כדי לתאר זאת מעל הבמה). זכורות לה הצצות למקלחת, מחור המנעול ומהחלון, התנהגויות אלימות ומיניות שלה בילדות וחיפוש מתמיד אחר סימנים חיצוניים שיתַקפו את הפגיעה.

ריד הגדירה את הכאוס – חומר ראשוני ובלתי מאורגן, לפני שנוצר משהו מוגדר וברור שהוא העולם – שלתוכו נוצקת הפגיעה, והפוגע בעצם יוצר מהחומר הבתולי הזה את הדמות והזהות של הילדה על פי צרכיו. היא מתארת וירוסים שהושתלו במוחה, סוסים טרויאניים שנתנו לאביה שליטה בה מבפנים. לא הייתה שאלת אשמה, אלא ודאות (!) שהיא דפוקה, מטומטמת וזונה. הטראומה המינית המתמשכת בילדות היא משולש של ילדה קורבן, פוגע, ועומדת מהצד. אימא נוטשת, נעלמת, לא רואה.

עוד היא סיפרה על הקורבנות שנמשכה במקומות אחרים בחיים, על פגיעה מינית מצד מפקד בצבא ומצד מטפל. רחש בקהל. אם עד עכשיו ניסינו לצייר טובים ורעים, וברור שהפוגע הוא רע, אז מה קורה כשהפוגע הוא פסיכולוג שעשה בדיוק את מה שהאב הפוגע עשה? דרש מין, אמר שהיא מבקשת את זה, הצביע על לבושה ואמר: "אני יודע שאת רוצה אז תפסיקי לשחק איתי". למרות הבגרות שכבר רכשה אז, האירועים הללו ערערו את כל סימני הקריאה ושוב הכול הפך לספק אחד גדול.

הספק, טענה ריד, אינו נוגע רק בשאלה אם קרה או לא. מי אשם? מה בדיוק קרה? איך קרה? למה זה קרה? ובעיקר, האם אני שפויה? ספק מתעורר כשיש מידע סותר ממקומות שונים וצריך למיין אותו. אבל מאחר שזו משימה מורכבת, בינתיים רסיסי המידע הסותרים מסתובבים לנו בראש ומייצרים חוסר שקט.

כשהופיעו שוב סימני השאלה, חזרו כל מיני זיכרונות, לא רק הכואבים שבהם. פתאום הופיעה גם דמות של אבא מאכיל, מספר סיפורים, מצייר, בונה דברים מאצטרובלים – זיכרון חי וצובט. זאת לצד כל הקטעים המיניים, שהוא קרא להם "משחקים". התקופה הזו זכורה כתקופה שמורה, מוגנת, טובה, שבה היא הייתה ילדה נאהבת. זוהי תקופה חשובה, שאף אחד לא יכול לקחת לה. בגיל שש זה כבר כאב והכאיב; המשחקים היו "של גדולים", ואם זה לא נעים, סימן שהיא "קטנה", ואם היא בוכה אז היא "תינוקת בכיינית". כך מתרחש ערעור על התחושות, ונוצר מצב שבו הילדה בעצמה כבר לא בטוחה אם כואב לה או לא, אם מה שקורה הוא בסדר או לא. הספק מחלחל לבוחן המציאות.

תחושת הספק והתעתוע הולכת עם השורדת גם כשהיא מבקשת עזרה בתוך קבוצה של שורדות: "הן לטובתי כי הן בצד שלי ולכן אומרות שאני לא אשמה, זה ברור". בפגיעה מינית הקורבן כל הזמן מואשם, משחר ההיסטוריה ועד לדמויות מובילות במדיה ובתרבות. יש בחברה תשובות שונות וסותרות באשר למידה שבה פגיעה מינית היא לגיטימית, במיוחד לאור האחריות המיוחסת פעמים רבות לקורבן (ללבוש שבחרה, לשעות שבהן הסתובבה, למקומות שפקדה, לאנשים שבחרה – שבחיוכה אליהם הזמינה אותם כביכול לאקטים מיניים): אם הוא לא השתמש בכוח, אולי היא רצתה בזה? ועוד דוגמאות שמייאש אותי להעלות על הכתב אבל בכל זאת אתאר אחת מהן.

בטור שכתב ירון לונדון לפני כארבע שנים, אחרי שנחשפו עדויות נגד יצחק לאור על הטרדות מיניות, הוא התכחש לנתונים על היקפי התופעה והסביר גם עוד כמה דברים שהיושבות בחדר לא ידעו על אונס ופגיעה מינית. למשל, שאונס הוא כמו "מכה בראש" שלא יכולה "להרוס חיים", או שלא ניתן לנצל נשים "חזקות", כי הן יכולות לבעוט באשכים של הפוגע. אבל זה רק סיפור אחד, מייצג אמנם, על מה חושבת ישראל ה"נאורה" על פגיעה מינית (אם כי, טוב לציין, ככל הנראה הצליחה להתעורר איזושהי סערה ציבורית אז, כי עכשיו לא ניתן למצוא את הטור הזה במרחב הווירטואלי אלא רק את התגובות עליו).

כמה דברים שקיבלנו להמשך: דרך ארוכה מחברת בין הטראומה להחלמה. מה הכי עזר בטיפול? אהבה. מה תפקיד המטפלת? לא להכחיש. להיות נוכחת. הכלה, חום, מגע אנושי אמיתי – לתת למטופלת לראות מה המטפלת מרגישה או חושבת. להיות מראה והד. "דרושים שניים כדי לספר את האמת: האחד שיאמר אותה והשני שישמע אותה" (הנרי דייויד ת'ורו).

צלו של הספק

ההרצאה הבאה הייתה של גב' נעה רבס-שנהב – מטפלת באמנות במרכז פעימות ונקראה "למען הסר ספק / תעתועים". רבס-שנהב תיארה טיפול באמנות של ילדה בת 13. היא שאלה כמה שאלות יסודיות חשובות: האם יצירת אמנות נחשבת עדות? האם היא יכולה להיות כלי דיאגנוסטי מהימן ותקף? כיצד ניתן לטפל בצלו של הספק (שאפשר לראות ביצירות ואולי לא בשום מקום אחר?).

לדעתי הרצאה זו הייתה החוליה החלשה ביום העיון. מההיבט של סדר ההרצאות, תיאור טיפול ראוי היה שיגיע לפני עדות אישית, מתוך יישום של הלמידה ביום העיון עצמו: לתת כבוד ותוקף לתחושות ולידע של הנפגעת, בעיקר כשהנפגעת היא גם אשת מקצוע שמסבירה את עצמה בצורה בהירה ומוצלחת.

כמו כן, מצאתי קושי להתחבר לתיאור של טיפול באמנות, שכלל הצגה של היצירות, עם הצבעה על אלמנטים משותפים אך מעט פרשנות באשר למשמעותם. במילים אחרות, הרגשתי שהטיפול, בשל אופיו היצירתי הייחודי, היה פחות נגיש לנשות מקצוע שמגיעות ממקצועות טיפול אחרים (למשל עבורי).

חלק חשוב ויוצא דופן בזווית שהביאה רבס-שנהב לעומת שאר הדוברות ביום העיון היה הלגיטימיות של שאילת השאלות והטלת הספק. בשאר ההרצאות למדנו להיזהר מלפקפק, למדנו שראוי שנהיה בצד המאמין, העד, ההד וכיוצא באלה. אולם הפעם נאמר גם ששאילת השאלות עשויה להיות חיונית להתפתחות. הספק, האינהרנטי לכל פגיעה מינית, צריך להימצא גם בחדר – פעם אצל המטופלת ופעם אצל המטפלת. הספק איננו רק באשר למה שקרה או לא קרה בפגיעה, אלא גם לגבי הטיפול, מה יש בו ומה חסר ואולי אפילו עד כמה הוא נחוץ. לדעתי זו עמדה אמיצה של מטפלת, לבקש לזכור כל הזמן את הספק גם באשר לטיפול עצמו.

יום העיון היה מעשיר מאוד עבורי. יכולתי להזדהות עם הרבה מהדוגמאות שעלו במהלך היום, על השאלות והספקות שמרחפים כל הזמן סביב הסיפורים, הזיכרונות והפרטים שסותרים לעתים זה את זה אצל הנוער. ההרצאה הראשונה הזכירה כמה אנו זקוקות לפריזמה של חדר הטיפולים גם בהתערבויות לא קליניות, ההרצאה השנייה הראתה שההליך הפלילי הוא מורכב והדגישה כמה אנו צריכות להיות הדמויות שמאמינות ומתקפות את הפגיעה, ולא לחכות לבית המשפט שיעשה זאת. העדות היתה מרגשת, בעיקר בכך שהצליחה להראות לי כמה אפשר להשתקם, דבר שאינו מובן מאליו בעבודה עם נערות וצעירות בזנות, וההרצאה הרביעית העלתה אפשרויות טיפול יצירתיות בנפגעות. ניכר שהושקעה מחשבה רבה בבנייתו של יום העיון, ושהמרכז עושה מאמץ אמיתי לתת מענה רלוונטי לילדים ולילדות נפגעי תקיפה מינית.

 

 

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

לקר, א. (2014). היה או לא היה: מרכזיותו של הספק בפגיעה מינית בילדות. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 26/9/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3097

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אסנת לקראסנת לקר22/2/2014

תודה, את צודקת. מאיה ריד דיברה קצת בהרצאה שלה על ההיעדרות של אמה, וגם במקומות אחרים מדובר על חוסר נוכחות, פיזית או רגשית של האם. זהו אקלים משפחתי שבו קשה עוד יותר לחשוף את הפגיעה, ובאמת קשה להאמין שהגילוי ישתלם או שתהיה מישהי שתאמין ותעזור. תודה על התוספת.

רות רגולנט-לוירות רגולנט-לוי22/2/2014

כמה חשוב לדבר על כך. תודה לאסנת לקר על התיאור המפורט של יום עיון חשוב.
חסרה לי ההתייחסות לספק מן ההיבט המשפחתי - פעמים רבות כאשר הנערה/ ילדה מוצאת אומץ או עורכת ניסיון לשתף את האם במה שקרה - ההתייחסות היא של הטלת ספק וחוסר אמון - פעמים רבות מתוך חוסר האפשרות אכן להאמין שהפגיעה התרחשה. התייחסות כזו מלבה כמובן את הספק ואף מייצרת האשמה עצמית ופקפוק עצמי אצל הילדה / הנערה.
רות רגולנט לוי, עו"ס