×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

סקירות ספרים

בשבחי ההיסטריה – סקירת ספרה של ניצה ירום "שפות הגוף: להאיר תופעות נפשיות המבוטאות בגוף"

בספרה "שפות הגוף: להאיר תופעות נפשיות המבוטאות בגוף" לוקחת אותנו ניצה ירום למסע היסטורי של התפתחות הפסיכואנליזה מראשית דרכה ועד ימינו. ירום, בתפקיד מורת הדרך, מלווה את הקורא בין האתרים הרבים שנשמרו, שחודשו ושהוקמו מחדש במאה החולפת, מאז יצאה הפסיכואנליזה לאוויר העולם. היא מקפידה להתעכב בסמטאות, בכיכרות ובמצודות המרכזיות אשר נבנו בעמל רב על ידי ההוגים והקלינאים הרבים, שהטביעו את חותמם על החשיבה הפסיכואנליטית. ההקשר המרכזי של המסע הוא מקומו של הגוף בטיפול הפסיכואנליטי ויחסיו המורכבים והמפותלים עם הנפש.

מתפרסם מ 2/1/2014 | 15,064 צפיות

תגיות: | | | | |

 

בשבחי ההיסטריה – סקירת ספרה של ניצה ירום "שפות הגוף: להאיר תופעות נפשיות המבוטאות בגוף"

 

מאת רונן לוי

 

הספר "שפות הגוף: להאיר תופעות נפשיות המבוטאות בגוף" (הוצאת פרדס, 2013) מסכם את עבודתה רבת השנים של ניצה ירום בנושא מקומו של הגוף בטיפול הפסיכואנליטי. קדמו לו שני ספריה: "ההיסטרי שבי, ההיסטרי שבינינו" (2003), ו"סיפורי גוף" (2010). "יחדיו הם יוצרים טרילוגיה וסוללים דרך להבנת יחסי הגומלין בין התהליכים הנפשיים שלנו לבין ביטוייהם בגוף, וכן להכלת הגוף במרחב הטיפול הפסיכולוגי" (עמ' 9).

הגוף, שנתפס בראשית המאה הקודמת כ"פח האשפה של הנפש" (2004 ,Orbach) – בעיקר אשפה מינית – קיבל במחצית המאה משמעויות ינקותיות כאתר המשמר את יחסי האובייקט הראשוניים, והגיע למאה העשרים ואחת באופן בוגר יותר כשהוא נושא בחובו משמעויות מורכבות, חיות, דינמיות ועכשוויות המבטאות גם את אופי היחסים הבין-אישיים שאנו מנהלים בכל רגע נתון.

בספרה הנוכחי מציגה ירום מודל תיאורטי וקליני, המכונה "מטריצת ההיסטריה", שמזמין את הקורא להביט בתופעות הגופניות המתרחשות במפגש הטיפולי. מודל זה מאגד בתוכו שלוש שפות שבאמצעותן הגוף משוחח איתנו: שפת הגוף היצרי, שפת הגוף הדיאדי ושפת הגוף הבין-סובייקטיבי. על פי מודל זה, סיפורי הגוף מפוענחים והופכים מסימפטום לסיפור אנושי.

היעדרה של המיניות מהשיח הטיפולי

בספרה "בעל ואישה" (2005) כותבת צרויה שלו:

לפעמים אני שוכחת לשאול מה שלומו, כי זה כבר לא משנה, אם אלה הידיים שלא זזות, או העיניים שבקושי רואות, או אצבעות הרגליים, או העורף שכואב, או הראש, נדמה שאותו חידלון משוטט ברחבי גופו, כענן בשמים, רובץ פעם על איבר זה ופעם על אחר, וגם הוא, שבהתחלה נהנה לתאר בפרטי פרטים את מחושיו כבר חדל להאזין להם, כי מה שהשתלט כאן זו הנעימה הכללית, סך כל הפרטים, אני לא בסדר, הוא לא בסדר, אבא עדיין לא בסדר (עמ' 112).

בציטוט זה ניתן להאזין לקולו של הגוף המשמיע זעקה המתקשה להתנסח במילים. האבא בסיפור סובל, כפי הנראה, מהמרה (קונברסיה), אשר מספרת את הטלטלה הרגשית שחווה בעקבות בגידתה של אשתו בעבר ואת יחסיהם המיניים והרגשיים בהווה. שלֵו מראה לנו, בדרכה הרגישה והעמוקה, כיצד ההיסטריה לא פסה מעולמנו ופנים רבות לה, גם אצל גברים בימינו.

ציטוט זה, יש בו כדי להכניסנו אל העולם המורכב שפורשת לפנינו ירום בספרה החדש – עולם תרבותי וטיפולי שבו המיניות והקשרים האינטימיים הרגשיים שלנו מקבלים צורות שונות, ובדרכם המפותלת מנסים להתנסח ולקבל מקום נפשי שיצליח להחזיקם באופן מיטיב דיו. עד שיצליחו, הם מבקשים למצוא מקלט ו"בית" חם בגופנו.

כמטפלים, עד כמה אנו מעִזים להכניס את המיניות לתוך הטיפול? כמה אנו מאפשרים למטופלים שלנו להעלות תכנים העוסקים בפנטזיות המיניות שלהם, בזהות המינית שלהם? כמה חשיבות אנו מייחסים לזהותנו המינית בטיפול? האם נוח לנו להיות גבר או אשה, אבא או אמא? עד כמה אנו מניחים לתחושות הגופניות והמיניות המתעוררות בנו במפגש הטיפולי לקבל מקום?

כמה נוח לנו להביט במטופלים שלנו דרך עדשות ינקותיות, לספק להם מְכל אימהי ולהותירם באזורי הנוחות של "מצבים מנטליים ראשוניים", בייחוד בתרבות של הכשרה מקצועית הממוקדת בעיקר בשלבים אלה. ואולי לא בכדי. ירום מזמינה אותנו להביט מחדש בגוף, במגדר ובתסביך האדיפלי בימינו ובהתגלמויותיו השונות במרחב התוך-נפשי, במרחב הבין-אישי ובאופן המרתק שגופם של המטופל ושל המטפל מספרים את סיפורו של המטופל ושל הקשר הנרקם בין השניים.

לכל אורך הספר נשארת ירום נאמנה לציווי הפרוידיאני המסורתי להתנזר ממגע ומסוגסטיה, ועם זאת היא מצליחה להרחיב את גבולות הנוכחות של הגוף במרחב ובשיח הטיפולי, דרך הדהוד החוויות הגופניות של הצמד הטיפולי, ודרך התבוננות בסימפטומים ובחישת הגוף שלא רק באופן מטפורי. היא מנחה את המטפל להשתמש באופן מושכל במטפורות הקשורות לשפת הגוף ומתריעה על סכנה כפולה: להשאיר את הגוף מחוץ לחדר הטיפולים מחד גיסא, ולהכניסו יתר על המידה ולהסתכן בפולשנות חודרנית העלולה לפגוע בגבולותיו של המטופל מאידך גיסא. בקו התפר שמפריד בין היות "פסיכולוג ללא גוף" ובין היות גוף ללא אגו מתווך, מנסה ירום לצעוד עם מטופליה ועם מודרכיה וכך ללמד אותם ואת הקורא להביט בנופי הנפש הרבים והמסועפים המבוטאים דרך הגוף.

מטריצת ההיסטריה

ירום קוראת למטפלים להשאיר או להכניס מחדש את המיניות לשיח הטיפולי והתרבותי. היא מבקשת לנסח בדרכה את מושג ההיסטריה ולהעניק לו משמעויות נורמטיביות ולא רק פתולוגיות. האמירה הרווחת "אל תהיה היסטרי" חוזרת פעמים מספר בספר, ועליה מבקשת ירום לקרוא תיגר. היא קוראת לנו לשמור על הזכות להיות היסטריים. היסטריה, לדידה של ירום, היא "הפן הנשי, הגברי והגופני של כולנו, על התהפוכות, המבוכות, הטראומות והקשיים שבו" (עמ' 155).

ירום מבקשת להגן על זכותנו הבסיסית להכיל את הטלטלות והקשיים הכרוכים בלהיות בעלי מין ולהעז לשאול שאלות מהותיות על אודות זהותנו המינית, האובייקטים המיניים המופנמים בנו והפנטזיות והטראומות הממשיות שחווינו בדרכנו לגיבוש עצמיות מלוכדת בעלת רצף מבני ודינמי:

משימה חשובה בעבודה האנליטית היא היכולת לקלוט, לחבר, להכיל ולפענח את הקשר בין הדהוד של משאלות מיניות אסורות או מאיימות וטלטלות מגדריות מבלבלות, לבין האפשרות לספר עליהן דרך נרטיבים גופניים. למרבה הצער, ההתייחסות לתחומי המיניות והגוף בעבודה האנליטית השוטפת לוקה בחסר. מטפלים כיום אינם מתייחסים באופן ראוי לנושאים המיניים הרלוונטיים למטופלים שלהם, ומתעלמים מביטויים גופניים המעידים על קשיים ועל טלטלות בתחום זה. העבודה הטיפולית מידלדלת עקב חוסר אימון מספיק של מטפלים אנליטיים בהתייחסות למין, וכן עקב אי-מיצוי המכלול הגופני המאכלס את המפגש הטיפולי והיכול לעמוד לרשותו של המטפל. על החסר הזה באה מטריצת ההיסטריה לענות (עמ' 157).

המודל שבנתה ירום מבקש "לאגד את הניסוחים השונים ביחס להיסטריה בפסיכואנליזה תוך הגדרתה כמאבק בין המינים המהדהד בגוף" (עמ' 154, ההדגשה שלי). המאבק בין המינים שעליו מדברת ירום מתקיים בתוכנו על שלושה צירים מרכזיים: ציר טלטלות המיניות והמגדר, ציר אי-הידיעה, וציר הגוף המדבר.

הציר הראשון מתייחס ללבטים, לתשוקות, לחרדות ולקונפליקטים המיניים והמגדריים הלא מודעים המיוצגים בתוכנו במאבק הפנימי שאנו מנהלים בין המינים. הציר השני מתייחס לדרכים של הגוף לספר את המבוכות, הטראומות, הרגשות והצרכים המיניים והמגדריים שלנו, המופקעים ממודעותנו הנפשית. הציר השלישי מתייחס לשלוש השפות שהוזכרו לעיל: שפת הגוף היצרי, שפת הגוף הדיאדי ושפת הגוף הבין-סובייקטיבי. דרך מארג של שלושת צירים אלה מבקשת ירום לעדכן את סימפטום ההמרה שעליו דיבר פרויד, כך שהוא מביא בחשבון לא רק את הסיפור שמספר הסימפטום על המבנה הנפשי של המטופל, אלא גם את סגנון האינטראקציה שהמטופל והמטפל מקיימים ביניהם.

באמצעות דוגמאות טיפוליות רבות מראה ירום כיצד מטופלים ומטופלות "מבטאים דרך גופם חסכים, חרדות וחיפוש אחר ביטוי עצמי, הקשורים לטלטלות שחוו בהקשר לייצוגים הנשיים והגבריים שאתם הזדהו ואותם הפנימו" (ע"מ 164). המשימה הטיפולית, לפי מודל מטריצת ההיסטריה, היא לחבר בין מרחבי הגוף לבין זהותו המגדרית של המטופל המתגלמת בשדה הבין-סובייקטיבי במפגש הטיפולי.

זהותנו המגדרית, לפי ירום, היא תוצר של החוויות הדידאדיות והאדיפליות שחווינו בראשית חיינו. כאשר המטפל והמטופל מצליחים להתמסר לשדה הבין-סובייקטיבי, הם חשופים לקלוט מתוכו יבולים נפשיים רבים אשר יש בהם כדי לספר על אודות צרכים וחרדות טרום-אדיפליים ואדיפליים השייכים לעולמו הפנימי של המטופל. מסע ליקוטים זה מתקיים אפוא בשלושת הצירים שעליהם מדברת ירום. צירים אלה פרושים בשדה הבין-סובייקטיבי והתוך-נפשי של המטופל כשתי וערב. כאשר צירים אלה נחשפים למודעותו של המטופל, מתאפשר תהליך שיקומם.

שפת הגוף היצרי

בחלקו הראשון של הספר מציגה ירום את התפיסה המסורתית של פרויד ושל הוגים נוספים בני זמנו כגון פרנצי ופנישל בנוגע לגוף, ולפיה הגוף מבטא בעיקר את הדחפים המיניים. הגוף ההיסטרי, שכה סִקרן את פרויד, מאחסן, מבטא ומספר את סיפור היצרים הקונפליקטואליים של המטופל. ירום מתעכבת על המושגים הבסיסיים שנחקקו באוצר המילים הפסיכואנליטי ומראה את הרלוונטיות שלהם גם לימינו. היא מראה את חשיבותה של ההתפתחות המינית בתקופתנו, שנדמה לעתים כי איננה פופולרית, בשל המהפכה המינית שתרבותנו עברה. דומה כי המיניות שכביכול פתוחה, זמינה ולגיטימית בימינו, עדיין מחזיקה סימפטומים נפשיים שימצאו את דרכם אל הגוף. ירום סבורה כי "נשים עדיין פונות יותר מגברים להגשים מיניות ונשיות בגופן, ומספרות את הטראומות והפגימות שלהן דרך הגוף, בעוד שגברים יפנו יותר החוצה, אל הסרטים הפורנוגרפיים, לשם סיפוק ונחמה" (עמ' 39).

מושג מרכזי שמשמש את ירום בהסבריה הרבים על הדרכים המפותלות של המיניות הקונפליקטואלית אל עבר סימפטומים נפשיים הוא מושג ההמרה. כמו בזמנו של פרויד, גם כיום מנגנון ההמרה משחק תפקיד מרכזי בנפשנו הלא המודעת. העובדה שחברתנו כבר איננה שמרנית לא מונעת מנפתולי המיניות למצוא את דרכם לחיינו הלא מודעים.

ירום מביאה דוגמאות ממחקרים עדכניים הממחישים זאת. לדוגמה, מחקרים על אימפוטנציה, שרווחת בקרב חמישית מבני העשרים עד שלושים פלוס ובקרב מחצית מבני הארבעים ומעלה – מראים כי חרדת ביצוע נמצאת בראש רשימת הגורמים הנפשיים לאימפוטנציה. בד בבד, אצל נשים רווחת חרדה מפני חדירת איבר המין לתוכן, חרדה שהן עלולות להסוות באמצעות פתיחות יתר לכאורה והסכמתן לקיים מין אוראלי.

ירום מציעה לראות את הקשיים העכשוויים בתפקוד המיני לא כעניין מגדרי, אלא כקושי להתמודד עם אינטימיות ויחסים זוגיים המתקיימים בצל הפתיחות המינית המקובלת בימינו. הקושי לייצר יחסים אינטימיים המערבים אינטימיות רגשית ומינית לצד שוויוניות דמוקרטית בעידננו מספרים את סיפורם באמצעות הגוף. היכולת לחדור ולהיות נחדר איננה מתמצה באקט הפיזי אלא היא מעידה על פניות ובשלות פסיכולוגית ועל מסוגלות לאינטימיות רגשית בין-אישית.

שלושת הערוצים המרכזיים של מנגנון ההמרה, שדרכם הוא מביע ומספר את סיפור הנפש, הם: הזדהות, התקה ונכונות סומטית. ערוצים אלה מספרים את הדרכים המפותלות של התכנים המיניים והטרום-מיניים להנכיח את עצמם בגוף. באמצעות ההזדהות הלא מודעת אנו מספרים סיפורי גוף משפחתיים שדבקו בנו כ"גנטיקה" העוברת מדור לדור או דרך הזדהות עם דמויות משמעותיות בחיינו. כדוגמה מביאה ירום את המקרה הקלאסי של דורה שהזדהתה עם הגברת ק' ובאמצעות שיעולה גילמה את סיפור האהבה שהשנייה קיימה עם אביה של דורה.

באמצעות ההתקה אנו מחליפים אובייקט מקורי של יצר או של רגש באובייקט חלופי, מאיים פחות. דוגמה לכך היא של נשים הרווות עונג מגירוד בגב כתחליף ליכולתן להתענג ממגע בשדיהן. גם ערוץ הנכונות הסומטית שטבע פרויד זוכה לרענון ולעיבוי בידיה של ירום. פרויד דיבר על נכונותם של איברים ארוטו-גניטליים שהסבו לנו עונג בילדות (הפה, פי הטבעת ואיברי המין) לשמר את המשמעויות הנפשיות בתגובה לחוויות טראומתיות ולספר אותם באמצעות דפוסי אישותנו האורלייים, האנליים והגניטליים. ירום מוסיפה לנכונות הסומטית גם איברים נוספים בעלי מטען נפשי אשר הגיעו אלינו ממשנתה של מלאני קליין. דוגמה מוכרת ומובהקת לכך היא מערכת העיכול אשר מובנת לנו כיום כצינור מבוכי המאחסן חומרי נפש מתקופות ראשוניות ומשמש ערוץ תקשורת פעיל (ערןץ המשדר מצבי מלאות, ריקות, הפנמה, השלכה וכדומה) ביחסי האם- תינוק.

ירום מציעה לראות בסימפטומים הגופניים ביטוי למטענים נפשיים בעלי אופי מיני אך גם למטענים רגשיים מתקופות מוקדמות יותר. ההמרה, הפועלת באמצעות מנגנונים של הדחקה, פיצול וניתוק, משמרת בגוף חומרי נפש בלתי נסבלים המסופרים באמצעותה. התרומה של אסכולת יחסי אובייקט למושג ההמרה מאפשרת לראות את מנגנוני ההמרה גם דרך פנטזיות, משאלות וצרכים שהושתקו עוד בטרם עברו הסמלה, השייכים לתקופות טרום-אדיפליות.

בטרם עוברת ירום לעסוק במרחבים הדיאדיים הלא מנוסחים, המסופרים דרך הגוף, היא עוצרת לביקור אצל כריסטופר בולס אשר היטיב לנסח את מושג ההיסטריה ולהתאימו לתקופתנו. בולס טוען כי הדפוסים ההיסטריים, או בלשונו ה"אידיום ההיסטרי", מקורם ביחסי אובייקט מוקדמים עם אֵם שהייתה לה בעיה בתחום המיני.

האֵם הנדרשת לתפקד כאובייקט המתמיר את מצוקותיו של התינוק עושה זאת דרך החזקה, טיפול גופני וטבילתו בדיבורה, במילותיה ובגוֹן צליליה. "במהלך ההנקה שרויים האם והתינוק בהתנסות גופנית, ארוטית ורגשית. זוהי חגיגה חושית שיכולה להיות גם חגיגה מוגזמת או מאולצת" (עמ' 47). בולס אומר ש"הקולות של הקשר אם-תינוק נשמרים בגוף. כל ההיסטריים מוטים לשמור את המילה בגוף, משום שהמרות כאלה 'זוכרות' דגם של ארוטיות אימהית [...] מילותיה של האם הן תחליף למגע הפיזי" (עמ' 48).

בהתבססה על דברי בולס טוענת ירום כי כאשר המילים משמשות את האם כהגנה מפני מפגש עם תינוקה, שיש בו גם אלמנטים ארוטיים בלתי נמנעים, היא לוקחת חלק פעיל בעיצוב הקונפליקט ההיסטרי שהוא יישא בנפשו ובגופו במהלך חייו. "דמות אמו של ההיסטרי, התורמת להיווצרות עצמי היסטרי, היא של אישה המדחיקה את מיניותה. המיניות נחווית עבורה כבלתי-נסבלת, והיא מתיקה אותה מהגוף המיני ומאיברי המין אל חלקים ניטרליים יותר בגוף, ומהם – אל המילה" (עמ' 48).

ניסוח עדכני זה של המרה מכונה אצל ירום "המרה מינית בשניים", והוא נגרם "לא רק בגין מטען מבלבל ולא מעובד שההורה מגיע איתו מדרכי גידולו שלו או מקשיים מביכים עם בן או בת זוגו, אלא גם עקב טלטלה בין ריבוי הלחצים והמודלים בזמננו, שמולם ההורה מוצא עצמו נרתם לתכתיבים תרבותיים מיניים ולשותפות הורה-ילד מעוררת" (עמ' 50).

שפת הגוף הדיאדי

המעבר בתיאוריה הפסיכואנליטית מחשיבה אדיפלית לחשיבה טרום-אדיפלית זוכה להרחבה ניכרת בחלקו השני של הספר. הגוף הדיאדי, שקיבל על עצמו במהלך המחצית השנייה של המאה העשרים להיות מוקד ההתעניינות הרבה ביותר בפסיכואנליזה ובפסיכותרפיה בכלל, מקבל מקום מרכזי ומלכד בחלק זה של הספר.

ירום נעצרת להביט במשנתם של גדולי ההוגים שהטביעו את חותמם על התיאוריה והפרקטיקה הפסיכואנליטית ומראה את משנתם באספקלריה גופנית. הראשונים שזוכים לביקור הם ביון וויניקוט, ואליהם מצרפת ירום את פיירברן, באלינט, ביק, מלצר, טסטין, אנזייה, מקדוגל ואוגדן, כולם קושרים את עצמם בצורה זו או אחרת למשנתה של מלאני קליין ולניסוחה הראשוני של תיאוריית יחסי אובייקט.

תיאורטיקנים אלה נשענים על החשיבה של פרויד שלפיה האני הוא ראשית כל "אני-גופני" ומתייחסים לתקופת חיים זו באופן חי המונכח ומשוחזר בחדר הטיפולים. "חוויית הטיפול וההחזקה המוקדמות נתפסות מנקודת מבט זאת כרשומות בגוף, הן כ'עור' מכיל, מגדיר ומגונן, והן כרישומים קדם-מילוליים-אוטיסטיים-פסיכוסומטיים" (עמ' 54).

ויניקוט ראה בעצמי האמיתי עצמי גופני "הקרוב אל הסתמי, אל היצר, אל הגוף, אל הפנימי ומבטא את האמת, היצירה והחיוניות שלנו" (עמ' 56), ומשנתו מהווה השראה לקלינאים רבים עד היום. ירום טוענת כי התפיסה הרומנטית של ויניקוט הביאה אותו לטעון כי כל מה שגופני הוא אמיתי וטבעי והוא מעין גרעין פנימי טהור הזקוק לגילוי, לטיפוח ולהחזקה. רק באמצעות התמסרות להוויה הפנימית המגולמת באופן תדיר דרך הגוף ניתן להתחבר אל מקור החיוניות הפנימי שלנו. ירום סבורה כי רק חיבור לגוף מאפשר להתחבר אל האמת הרגשית שלנו: "קשה לי לדמיין מטפל החש מנותק מגופו ובכל זאת יכול להזין את הבנותיו באופן מהימן" (עמ' 57).

ההחזקה שעליה דיבר ויניקוט כחיונית לכילול הגוף והנפש, הפסיכו והסומה, באה לידי ביטוי גם במשנתו המרהיבה של ביון. "תפקודה של האם דרך ה-reverie האימהי הוא להדהד את חוויות התינוק שעדיין לא עברו הסמלה. הדהוד זה מתחולל בגוף ובנפש של האם ושל האנליטיקאי/המטפל. רק יכולתו של האנליטיקאי להכיל, לעבד ולהקרין חוויות אלה חזרה אל המרחב הבין-אישי לאחר שהן הותמרו ופוענחו היא הערובה לכך שהאנליזה תצליח" (עמ' 59). תהליך ה-reverie מאפשר לחלץ רישומים פסיכוטיים המאוחסנים ומסופרים דרך הגוף ובכך לתרגם את שפת העמדה הסכיזואידית-פרנואידית לשפת העמדה הדיכאונית.

הוגים נוספים הזוכים לאהדתה הרבה של ירום, ומסייעים לה לבסס את משנתה, הם מקדוגל, אנזייה, טסטין ואוגדן. מושגים רבים במשנתם השפיעו רבות על החשיבה הדיאדית המחברת בין הגוף לנפש. תיאוריית ה"אני-עור" של אנזייה, אשר מסייעת בידינו להבין את הפונקציות האימהיות במושגים של עטיפה הורית/עורית אשר גופנו זוכר ומשחזר, זוכה להרחבה ניכרת בספר.

מושג ה"הפקעה" של מקדוגל, אשר מסייע לנו להבין כיצד הגוף מהווה מנגנון הגנה של חומרי נפש ראשוניים ובלתי נסבלים, חוזר פעמים רבות בספר ומקבל משמעות רבה בתיאוריה של ירום. גם העמדה האוטיסטית-מגעית של אוגדן וה"גוף האוטיסטי" של טסטין זוכים להתעניינותה הרבה של ירום. המושקעות הליבידינלית בתחושה, בעור, באיברי החישה ובחפצים אוטיסטיים מבטאת מצבים ינקותיים ומונעת את ההתפתחות הפסיכולוגית לעבר שלבים גבוהים יותר, היות ומצבים אלה מהווים את הגרעין של תחושת העצמי, והם מונצחים ומשוחזרים במפגש הטיפולי כמספרים סיפור דיאדי רפטטיבי.

הגוף הדיאדי מאפשר הבנה והעמקה של המרחב התחושתי בטיפול ומתן מקום לחוויה ולא לתוכן כגורם ראשון במעלה. ההבנה כי מרחבי הגוף שומרים חוויות דיאדיות לא מנוסחות, שטרם עברו הסמלה, מצריכה מהמטפל יכולת לשהות במרחבים לא מילוליים אשר הגוף מנכיח דרך תחושותיו של המטופל ודרך תחושותיו שלו. מתוך שהות במרחבים אלה, תפקידו של המטפל לנסח באופן זהיר ומחושב פרשנויות מתוזמנות היטב, אשר עושות שימוש מושכל במילים המתארות חוויות גופניות.

ירום מציעה "לעגן את הפרשנויות בתחושות פיזיות רלוונטיות ובאסוציאציות בעלות אופי גופני מצד המטפל והמטופל". בהקשר זה היא טובעת את המונח "פרשנות טופוגרפית" ש"מציעה למטפל לנוע במנעד שבין הפיזי-תחושתי והמטפורי-סימבולי" (עמ' 95). עם זאת, השימוש במטפורות כגון: "אני שומט אותך", "אתה מתמוסס לי", או במילים כגון: "מכיל", "פוצע", "כבד", "קל", אשר להן הקשר תחושתי הנטוע במצבים מנטליים ראשוניים, חשוב שייעשה בזהירות. פירושים מעין אלה עשויים להיות מדויקים מעצם היותם מנסחים חוויות בראשיתיות לא מוסמלות, אך הם עלולים גם לייצר אינפנטיליזציה של המטופל ולהותירו באזורי נפש טרום-אדיפליים, בניגוד לצרכיו האמיתיים.

שפת הגוף הבין-סובייקטיבי

את הקריאה לכילול הגוף והנפש ומיזוג השפה הינקותית עם השפה היצרית מדגישה ירום באמצעות הגישה ההתייחסותית, ולה היא מקדישה את החלק השלישי בספר. עקרונות הגישה ההתייחסותית מהווים לדידה את הליבה של המפגש הטיפולי. היא מביאה דוגמאות טיפוליות מרתקות של גדולי המנסחים של גישה זו. תיאורי המקרים של מיטשל, ארון, בנג'מין, האריס, פייזר וברומברג, לצד הניסוחים של שייפר, ספנס וגיל שעדכנו את אוצר המילים הפסיכואנליטי, מאפשרים התבוננות מרחיבת דעת על הגוף ועל הסיפור שהוא מספר במפגש הטיפולי.

לפי מיטשל, "הגוף והמיניות כפי שהם מתבטאים בחיים בכלל ובטיפול בפרט משקפים את הטווח הרחב של התשוקות, ההזדהויות וההתנהגויות המתרחשות במסגרת המאמץ להגיע אל האחר" (עמ' 104). תפיסת "ריבוי מצבי עצמי" שטבעו גנט וברומברג מסייעת לנו לראות את הדרכים הרבות של הגוף להביע את סגנונות הקשר שאנו קושרים, כך שגם כשמצבי הגוף השונים מגיעים למפגש הטיפולי, יש בהם כדי להעניק עומק ונפח לסיפורו של המטופל.

ירום טוענת כי לפסיכואנליזה ההתייחסותית יש ארבע תובנות בנוגע לגוף:

1. קבלת הנגלות הגופנית בחדר הטיפול. חוויות הגוף המשתנות בחדר הטיפולים מספרות סיפור הדדי של שני סובייקטים המשפיעים זה על זה. במובן זה ה"רגישות של המטפל למכלול התופעות הגופניות המתחוללות בו ובגופו מאפשרת לו מנעד רחב יותר לגילום, להדהוד ולהתמרה של חוויות וייצוגים שהמטופל מפקיד בו ובגופו" (עמ' 125). את התגלות הגוף והנכחתו בטיפול מכנה ירום "העברה נגדית המרתית" והיא כוללת את סך התחושות, התופעות הגופניות, הרגשות והאסוציאציות שחווה המטפל במפגש הטיפולי כחלק מהדרכים שלו להבנות את השדה הטיפולי הייחודי הנוצר בינו ובין המטופל.

2. בעלות המטפל על גופו. בעלות (Ownership) הינו מושג מפתח בתיאוריה ההתייחסותית. המושג מתייחס ליכולתו של המטופל לקחת בעלות על חייו או לחוש שהוא הסוכן שלהם, דבר המאפשר לו "לחוש את חיוניותו, את גבולותיו ואת ייצוגי האובייקטים שלו ולא להפקידם בגוף" (עמ' 127). שייפר טוען ש"השינוי המהותי שהמטופל עובר בטיפול הוא שבהדרגה הוא הופך יותר ויותר ה'סוכן' של פעולותיו [...] יכולת זאת לראות את עצמו כמקור לאמונות ותפיסות גורמת לו סיפוק והעצמה ותחושה של ביטחון ושליטה" (עמ' 128).

ירום מוסיפה לדבריו של שייפר כי תפקידם של המטפל והמטופל לקחת בעלות על הסובייקטיביות שלהם כולל גם לקיחת בעלות על הגוף שהוא חלק אינטגרלי מהסובייקטיביות. בעלות של המטפל על גופו יכולה להתבטא, לדוגמה, ביכולתו "לשלוט בארוטיזציה של המצבים הנפשיים והגופניים המתעוררים בטיפול ובהדרכה, לאפשר אותם אך להיות מודע היטב להתרחשותם בו, להיות מסוגל להגיב אליהם כשהם מתרחשים, מבלי להפוך אותם לדרך מאולצת להחיות את מהות הטיפול ואת הקשר הטיפולי" (ע"מ 133-132).

3. חשיפה עצמית של המטפל ביחס לגופו. חשיפה עצמית של המטפל מאפשרת העמקה של התהליך האנליטי והחייאתו מעצם האנושיות והספונטניות הנטועה בכך. ירום מעידה כי "היכולת להעמיד את עצמי, כולל ההיבטים הפיזיים שלי, לרשות המטופל במרחב הטיפולי, לא רק מעניקה אפשרויות טיפוליות לחקירה ולתובנה, אלא גם מעבה את האינטראקציה האנליטית והופכת אותה לאמינה עבור שני הצדדים" (עמ' 139).

היא מציגה את פייזר כדוגמה לאנליטיקאית ששיתפה את כל מטופליה בכך שיש לה סרטן שד, תוך שהיא מציינת שחשיפה זו הייתה בלתי נמנעת מבחינתה. אנליטיקאי ש"מתעלם מהנגלות של גופו או מהאפשרות של נגלות חלקים מסוימים של עצמו ושל גופו, כמו למשל רגל נגררת בעת שהוא מלווה את המטופל אל הדלת [...] עלול להיות עמום יותר באופן שמצבו יהדהד אצל המטופל וייקלט על ידו, וכך להיות פנוי פחות להקשיב לפרשנויותיו" (עמ' 138).

4. פרשנות נרטיבית הרמנויטית בהתייחסות אל הגוף. המושג "האמת הנרטיבית" שטבעו שייפר וספנס, שנועד להחליף את "האמת ההיסטורית" שפרויד ביקש להוכיח, מעניק לחוויה הסובייקטיבית של המטופל מרחב עשיר יותר לחקירה ולגילוי פנימיים, מתוך הבנה כי הנרטיב הפנימי שהוא בונה משמעותי הרבה יותר להתפתחותו מאשר גילוי ההיסטוריה הקונקרטית של חייו. בהקשר זה הגוף, לפי הגישה ההתייחסותית, אינו בהכרח זוכר רשמים היסטוריים באופן קונקרטי ואובייקטיבי, כי אם מאפשר לנו להתחבר לתחושותינו האותנטיות והספונטניות בהקשר העכשווי שמולו אנו מתמקמים. עם זאת, ירום מבקשת לשמור על נאמנות כפולה, דיאלקטית, הן לאמת ההיסטורית והן לאמת הנרטיבית, ומדגישה את חשיבותה של כל אחת מהאפשרויות: סיפור המבוטא בגוף חושף ומבהיר אמת היסטורית ומקבל תוקף ועיבוי באמצעות הנרטיב האישי המארגן אותו לתוך ההקשר העכשווי.

כאמור, המודל שבנתה ירום מבקש לאגד בתוכו שלוש שפות אשר מיושמות הלכה למעשה בגישה ההתייחסותית. המשימה ההתייחסותית לחבר בין חלקיו המנותקים של העצמי – עצמיים גופניים, עצמיים דיאדיים, עצמיים נרטיבים והיסטוריים, עצמיים מגדריים – יחד עם היישות האינטר-סובייקטיבית הנרקמת בשעה הטיפולית, היא המשימה הטיפולית המאפיינת את הפסיכואנליזה בימינו, ואותה מבקשת ירום להדגיש בספרה. הדגש ששמה ירום על החזרת השיח האדיפלי והבנתו בהקשר התרבותי של ימינו מעורר שאלות ומאפשר להרחיב את ההבנה בנוגע לקונפליקטים הרבים שמיניותנו מחזיקה בעידן זה, שמתיימר להיות פתוח וליברלי.

בנימה אישית

במובנים רבים ספרה של ירום הוא עבורי ספר עבודה מעשי. מעבר לרעיונות המאירים שהוא מציע, שבאמצעותם אני מתבונן בתופעות הגופניות המתרחשות בגופי ובגופם של מטופליי, אני עושה בו שימוש נרחב כאשר אני מלמד את הקורס "הגוף בטיפול הפסיכואנליטי", במסגרת התכנית לפסיכותרפיה גופנית וטראנס-פרסונלית במכללת רידמן (עד כה נעזרתי בספריה הקודמים "הגוף מדבר", משנת 2001, ו"סיפורי גוף", משנת 2010).

לעניות דעתי הספר יכול להיכנס לסל ספרות החובה לסטודנטים לפסיכותרפיה (גם לא פסיכואנליטית). מילון המונחים בסיום הספר נועד לסייע לקוראים שאינם בעלי רקע פסיכו-דינמי וכולל גם מונחים שירום טובעת במהלך הספר. מונחים אלה מסייעים לארגן את החשיבה הקלינית הפסיכו-דנמית, אך בו בזמן הם מכבידים במעט על הקריאה.

כמי שמגיע מ"בית מקצועי" מקביל – פסיכותרפיה גופנית – חשתי תמיהה ופספוס במהלך הקריאה נוכח התעלמותה של ירום מקהילות רבות העוסקות בשמונים השנים האחרונות ביחסים המורכבים בין הגוף והנפש במפגש הטיפולי. מבין עשרות ההוגים שמצטטת ירום בעבודתה, נעדרו פורצי דרך רבים אשר עיסוקם משיק לעיסוק הפסיכואנליטי, ושבסיס המידע שלהם זהה, דוגמת: קסטנברג, שחר-לוי ואחרים.

תחומים העוסקים באופן קליני ותיאורטי בחיבורי הגוף-נפש כגון הבעה ויצירה, תרפיות בתנועה ופסיכותרפיה גופנית כלל אינם מוזכרים בספר. למעט חצי משפט בתחילת הספר שבו מוזכר וילהלם רייך, הזרם הטיפולי שייסד – הפסיכותרפיה הגופנית – כלל אינו מוזכר. חלק גדול מהמונחים שפיתחה ירום, וחלק נרחב מהמודל שאותו היא מציגה, קיימים בשדה הפסיכותרפיה הגופנית ומיושמים בדרכים מגוונות זה שנים רבות.

המקום הנרחב שתופסת המיניות בטיפול והדהודה בגוף, וכן המרחב הבין-סובייקטיבי ואופני סיפורו בגוף, נחקרים ומדוברים כבר שנים רבות בדיסציפלינות המשיקות, וכאמור אינם זוכים להתייחסותה. חשבתי על הוגים רבים כגון: מייקל הלר, שוש אשרי, לינדה הארטלי, אסף רולף-בן שחר, ג'ק לי רוזנברג, רוברט הילטון, סטפן ג'ונסון, וויל דייויס, דיוויד בואדלה, קורטני יאנג, ניק טוטון, יוג'ין ג'נדלין ועוד רבים אחרים (ראו רשימת מקורות) שנעדרים מהמודל של ירום. עובדה זו מדגישה את הנידוי של תחומי טיפול גופניים-נפשיים רבים, ככל הנראה במסגרת האליטיזם הפרוידיאני, שעובר, יש להניח, בהעברה בין-דורית עד לימינו.

עם זאת, הבנתי את היצמדותה של ירום לטקסטים המקובלים ולניסוחים זהירים הנשארים נאמנים למסורת הפסיכואנליטית ככזו שנועדה לאפשר לאנשי מקצוע רבים, המגיעים עם תפיסות מוקדמות ביחס לגוף, להישאר פתוחים ולהצליח לשמוע את רעיונותיה המאירים, באופן מזמין. אם במשימה זו תצליח ירום, ואנשי בריאות הנפש יצליחו להכניס את הגוף לשיח הטיפולי והתיאורטי באופן שאינו היררכי (הגוף נחות מהנפש), ואם הם יימנעו מלפצל אותו ואת חוויות העומק המגיעות ממנו ל"תהליכים ראשוניים" או לאוריינטציה מבוססת איד המוקצית מחמת מיאוס (כשם שנוהגת אמו של ההיסטרי, הנמנעת ממגע וממפגש עם גופו ומציפה אותו במלל), אזי תנוח דעתי ואחוש כי הדרך לאינטגרציה בין "ריבוי העצמיים" של הזרמים הטיפוליים בפסיכותרפיה, יש לה סיכוי.

 

מקורות

ירום, נ' (2001). הגוף מדבר. תל אביב: דביר.

ירום, נ' (2003). ההיסטרי שבי ההיסטרי שבינינו. תל אביב: דביר.

ירום, נ' (2010). סיפורי גוף- על חוויות נפש אילמות המתפרצות בגוף. בן שמן: מודן.

שלו, צ' (2005). בעל ואישה. ירושלים: כתר.

Orbach, S. (2004). The body in clinical practice, part one: There's no such thing as a body. In K. White (ed.). Touch: Attachment and the Body (pp. 17-34). London: Karnac.

 

להרחבה: רשימת מקורות לפסיכותרפיה גופנית

ג'נדלין, י' (2001). התמקדות. (מ' ארבל (מתרגם)). ישראל: מרקם.

 הדר, ש"ב, (1997) הגישה הטיפולית לגוף: מה בין פסיכואנליזה לבין טיפול בתנועה ואנליזה ביואנרגטית. שיחות חלק א'-י"א (2) 131-125, י חלק ב' "א (3) 213-206.

טוטון, נ' (2011). פסיכותרפיה ממוקדת גוף. (ד' שריג (מתרגמת)). קריית ביאליק: אח.

רולף בן-שחר, א' (2013). אנטומיה של טיפול:פסיכותרפיה גופנית. חיפה: פרדס.

שחר-לוי, י. (2005).טיפולוגיה בסיסית של שפת התנועה הרגשית. שיחות, י"ט(3), 246-237.


Asheri, S. (2004). Erotic desire in the therapy room. Dare we embody it? Can we afford not to? Paper presented at the 2004 UK Council for Psychotherapy (UKCP) Conference, September 11th 2004, London.

Boadella, D. (1987). Lifestream: An Introduction to Biosynthesis. London: Routledge & Kegan Paul.

Carere-Comes, T. (2007)Bodily Holding in the Dialogic-Dialectical Approach, Journal of Psychotherapy Integration, 17(1), 93-110.

Davis, W. (2008).The Biological Foundations of the Schizoid Process. Retrieved on December 8th, 2013 from: http://www.functionalanalysis.de/download.php?view.9.

Hartley, L. (Ed.). (2009). Contemporary Body Psychotherapy: The Chiron Approach. London and New York: Routledge.

Heller, C.M. (2012). Body Psychotherapy: History, Concepts, Methods. N.Y: Norton.

Johnson. M.S. (1994).Character Styles. N.Y: Norton.

Kestenberg, J. ,Loman, S., Lewis, P., & Sossin, K.M. (1999). The meaning of movement. Canada: Gordon and Breach.

Rosenberg. J.L , Rand, M.L, Asay, D. (1991).Body, Self and Soul: Sustaining Integration .Atlanta: Humanics.

Sieck, M. (Ed.). (2007). Relational Somatic Psychotherapy: Collected assays of Robert Hilton. CA: SBGI Press, Redlands.

Totton, N. (Ed.). (2005). New Dimensions in Body Psychotherapy. Maidenhead: Open University Press.

Young, C. (Ed.). (2012). About Relational Body Psychotherapy. Stow: Body Psychotherapy Publications.

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

לוי, ר. (2014). בשבחי ההיסטריה – סקירת ספרה של ניצה ירום "שפות הגוף: להאיר תופעות נפשיות המבוטאות בגוף". [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 22/10/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3072

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דר ניצה ירוםד"ר ניצה ירום7/9/2014

הזמנה. רונן שלום,
ביום 17/9/2014 בשעה 17.30 יתקיים בבית אריאלה ערב עיון לכבוד ספרי "שפות הגוף".
אשמח לנוכחותך.
בברכה
ניצה ירום

דר ניצה ירוםד"ר ניצה ירום16/1/2014

תודה לרונן לוי. ברצוני להודות לך על סקירתך הבהירה והממצה לספרי "שפות הגוף".
לאור הצעתך בסוף הסקירה ותגובות הקוראים - אני כתבתי מתוך ניסיוני ונקודת המבט הפסיכואנליטית.
איני מפקפקת שיש גם גישות אחרות - מין הראוי שאנשי מקצוע מתחום שונה יכתבו את הספר המתבקש.
בהערכה ותודה
ד"ר ניצה ירום

יונה שחר-לוייונה שחר-לוי13/1/2014

כמה צודקות הארותיך בסוף הסקירה.. לרונן לוי
תודה לך על הסקירה מאירת העיניים. כמטפלת בתנועה רגשית-קשובה, הסכמתי עם השגותיך על מה שחסר, שגם אותם ביטאת היטב..רצוני לחזק את הארותיך בעניין זה:
נראה לי שלדון בשאלת הגוף-נפש במרחב הטיפולי בלי לפתוח אשנב לידע רב שהצטבר מתוך ניסיון קליני לגבש ולהפעיל את הערוץ הגופני-נפשי-תנועתי (כן תנועתי-מוטורי ממש) זה כמו לפתור בעיה מתמטית עם שלושה נעלמים על ידי משואה של שני נעלמים. זה לא מסתדר באמת.
ניצה מדברת על "שפות הגוף". בין השפות הללו יש מקום חשוב ביותר לשפת התנועה הרגשית המתמקדת במבנים, במנגנונים ובתהליכים שמתרחשים בגוף כקורלאטים אורגניים של ההתרחשויות הנפשיות. לצערי, נוכחתי שוב ושוב שבלי להתייחס למבני-העומק הללו רק מעט טיפולים יוכלו לחדור באמת לשכבות הטרום-מילוליות והתת-מודעות. שפות התחושות, התופעות הסומטיות, המילים, הסמלים והתובנות הן כלי טיפולי חשוב, אבל לא כשהן מפוצלות לחלוטין משפת החוויה המוטורית-רגשית.
מאז ומעולם תיאורטיקנים ותיאוריות בתחומי הפסיכולוגיה והפסיכואנליזה רק המערכת התחושתית והוויסרלית הן "מייצגי הגופניות". לפי הגישה הזאת, אין הסבר איטולוגי לקיומה של מערכת השרירים והשלד (המערכת המוטורית) ולייצוגה הנכבד בקורטקס ולא רק במוח הזוחלי (מקלין).
יתרה מזאת, גישה כזאת מתייחסת אל הגוף כאתר החולי והפתולוגיה במקום לראות בו מערכת מורכבת ומשוכללת של תהליכים מחוללי בריאות וחוסן עצמי. מי שיוצא נפסד מהגישה הזאת הם קודם כל המטופלים שלא זוכים לקבל מפתחות להעצמה והחלמה וגם התיאוריות הפסיכופיסיות למיניהן שנשענות על בסיסמשובש במהותו.
הסיכוי לשינוי יכול לבוא רק מתוך הרחבת השיתוף התיאורטי והקליני.
יונה שחר-לוי

רחל שליטרחל שליט11/1/2014

בתקווה להכללת הגוף בכל עשיה טיפולית וחינוכית שהיא. רונן יקר, אני בעיקר נפעמת מיכולתך המילולית לתאר את הבלתי מילולי (בתגובתך למאיר) ומנחישותך ויושרתך המקצועית להכליל ולקרב, לא להשאיר מחוץ לגדר אף רעיון או גישה. אני מייחלת ליום בו אסקור בחדווה את הספר פרי עטך :-)

שמחה אני ביותר על "גילוי הגוף" והאומץ לחוקרו ולהתייחס אליו בכבוד אליו הוא ראוי, בקרב השדה הפסיכותרפויטי הרחב (גם אם לדאבוני מתוך התעלמות משדה הניסיון, הידע והמחקר העצום שנצבר). בחזוני, התחום הנקרא פסיכותרפיה גופנית (שאני גאה להיות חלק ממנו) יוכל לחדול מלהתקיים כתחום ידע וכגישה טיפולית מובחנת ביום בו הגוף יהיה חלק בלתי נפרד מכל גישה טיפולית או חינוכית העוסקת באדם. הדרך לכך ארוכה והמלאכה עוד רבה, אבל מה שחשוב הוא שרבים וטובים (ובהזדמנות זו חשוב וראוי לציין את פועלו של ד”ר אסף רולף בן שחר, פעילותם של חברי הארגון הישראלי לפסיכותרפיה גופנית, והכותבים המתרבים והולכים) החלו במלאכה.

רונן לוירונן לוי6/1/2014

תודה על ההתעניינות וההזמנה..
מאיר שלום, בנוגע לשאלתך הראשונה- התשובה לכך מורכבת ודואלית שכן, מחד אין הבדל מהותי בין הגישה הפסיכואנליטית המבקשת לכלל את הגוף עם הנפש ולאפשר בעצם כך למטופל לפגוש את עצמו באופן שלם ורחב ככל הניתן, ומתוך כך לחזק את חווית העצמי שלו ואת אופני ההתקשרות שלו עם זולתו. במובן זה גם הפסיכותרפיה הגופנית מבקשת לסייע למטופל לפתח ולשכלל מסוגלויות אלה. מאידך, הפסיכותרפיה הגופנית אינה מגבילה את עצמה למפגש עם המטופל רק לערוץ המילולי אלא מבקשת לרווח מקום גם למימדים נוספים של תקשורת פנימית ובין אישית. במובן זה החיץ שעדיין קיים בגישות פסיכואנליטיות בין תהליכים ראשוניים ומשניים- אשר מאדירים את המילה המדוברת אינו קיים בגישה אותה אני מייצג. נכון שהגישה ההתייחסותית (בייחוד בדבריו המבריקים של לווואלד) גם היא מבקשת למוסס את החיץ הזה, וניתן למצוא ביטויים לכך גם במשנתו של תומס אוגדן (בייחוד בספרו החדש- לגלות מחדש את הפסיכואנליזה) אולם עדיין המילה ותהליכי ההסמלה מהווים לפי גישות רבות בפסיכואנליזה הישג התפתחותי. לעומת זאת, בפסיכותרפיה גופנית מרחבי החוויה הלא מילולית אינם נתפסים באופן רגרסיבי בלבד, אלא כשדה פנימי בו חווית העצמי אינה חייבת בהכרח לקבל ביטוי מילולי, נרטיבי. המטופל יכול לגלות את עצמו מחדש, ולחלום את עצמו (במושגיו של אוגדן) לא רק כאשר הוא משוחח עם המטופל אלא גם כאשר הוא רוקד איתו, כאשר הוא נכנס למצב תודעה אחר (למשל בעת דמיון פעיל או מונחה) או כאשר הצמד הטיפולי מתחברים יחדיו באמצעות סוגים שונים של מגע התקשרותי. טכניקות אלה, כאמור, אינן מהוות חלק מסל הכלים הפסיכואנליטי הקלאסי ואף מודרים ממנו מחמת מיאוס. הסכנה שבשימוש בכלים אלה הביאה את ההוגים והמנסחים של הגישה הפסיכואנליטית לא לשלבם במסגרת הסטינג הטיפולי. במסגרת ההכשרה בפסיכותרפיה גופנית למדים הסטודנטים לעשות שימוש בכלים אלה במטרה לאפשר למטופל להרחיב את חווית העצמי שלו ולהעמיק את משמעויות הקשר הטיפולי, כל זאת במסגרת גבולות ואתיקה מאוד ברורים ובלתי מתפשרים.
כמי שמעריך מאוד את העולם הפסיכואנליטי ואת תרומתו האדירה לעולם הטיפולי אני חש כי ניתן להפיק מטיפול פסיכואנליטי, גם כזה שאינו גופני, תועלת רבה. אני סבור שבתרבותנו המערבית לא בכדי תהליכי ההסמלה תפסו מקום כה מכובד. הפסיכותרפיה הגופנית מבקשת לערער על תפיסה זו והיא סבורה כי החוויה האנושית יכולה להיות עשירה וחיה הרבה יותר כאשר אנו מצליחים לחיות עם גופינו בקשר ישיר ולהקשיב לאיכויותיו ולפעול מהם, גם בלי להפוך להצטרך להסבירם במילים וגם מבלי להבינם באופן ליניארי וקטגורי. במובן זה טיפול בפסיכותרפיה דומה להשתתפות במופע אומנותי בו המטפל והמטופל יחדיו יוצרים את היצירה ומגלים את עצמם דרכה. יצירה זו לא חייבת לעבור דרך המילים, אף שחוויה זו ברוב המקרים כן עוברת תהליכים של עיבוד מילולי ונרטיבי. דניאל סטרן המנוח טען כי "השפה גורמת לפיצול בחוויית העצמי. היא גם מעבירה את הקשר לרמה לא אישית ומופשטת, שהיא מהותית בשפה, ומרחיקה אותו מהרמה האישית, הישירה, המהותית בזירות הקשר האחרות" (ע"מ 201- מתוך "עולמם הבין-אישי של תינוקות"). הפסיכותרפיה הגופנית מבקשת לרקוד בין תחושות העצמי הלא מילוליות למילוליות ולאפשר לערוצי ההבעה וההתקשרות הלא מילוליים לקבל מקום. הדבר כמובן דורש מיומנות טיפולית גבוהה אך בעיניי, לא פחות, גם אומץ לבוא לקשר הטיפולי עם מוכנות להיות בעלי גוף חי הנע במרחב ומוכן לגעת ולהיות ננגע, לא רק באופן סימלי.

שרה גובריןשרה גוברין6/1/2014

מיכל - מכיל - מוכל. רונן היקר, שוב ושוב אני מתרשמת מיכולתך לסקור ולהקיף במבט נרחב תחומים רבים ולהתייחס אליהם בהבנה ובהכלה.
קריאתך את ניצה ירום הוסיפה רבות לקריאתי אותה ואפשרה לי לצעוד אתך בשבילים הרבים שבהם הבחנתי בקושי שלי להתקדם. הקושי שהבחנתי בו אצלי נבע ממה שקראת לו וציינת אותו כ "התעלמותה של ירום מקהילות רבות העוסקות בשמונים השנים האחרונות ביחסים המורכבים בין הגוף והנפש במפגש הטיפולי". סקירתך אינה ממצה דווקא אלא מאפשרת לקורא להרחיב את התבוננותו בסקירתה הממצה של ירום את תחום הפסיכותרפיה הגופנית שהינו תחום נרחב ומאגד.
בניגוד לסקירות מקובלות בהן הסוקר ממצה בדבריו את הכתיבה הנרחבת, כאן הצמצום התרחש בהתכנסות הפסיכואנליטית בעוד ההרחבה נעשתה בסקירתך בהצעותיך הנדיבות והמשכילות לקרוא ולראות את ההקשרים הגופניים באמצעות הפסיכותרפיה הגופנית על גווניה הרבים ואפשרויותיה הנרחבות. כמי שמלמדת שנים רבות ומרכזת את המגמה לפסיכותרפיה גופנית הוליסטית במכללת כרכור אין ספק שאקבל את הצעתך לכלול ספר חשוב זה, על סקירתך המשמעותית בתכנית הביבליוגרפית הנלווית אצלנו. בברכה ובהוקרה שרה גוברין

מאיר פרלובמאיר פרלוב5/1/2014

תודה ושאלה. תודה, רונן, על הסקירה המאלפת של הספר, וכן על הביקרות בסוף הסקירה אודות הקושי של המחברת, ניצה ירום, להתגבר על המחסומים שמונעים מהעולם הפסיכואנליטי להיכנס לדיאלוג אמיתי עם גישות אחרות, אולי אפילו להכיר בקיומן

בהקשר זה רציתי לשאול [כמי ששותף לבורות אודות גישות אחרות !] - האם יש הבדל מהותיבסיסימרכזי בין הגישה הטיפולית שירום מציעה ובין הגישות שבאות לידי ביטוי בספרות של הטיפול הגופני שאתה מזכיר ברשימת הספרות המומלצת שלך? האם היא מצליחה להגיע לרעיונות טיפוליים דומים מבלי להתייחס לספרות זאת, מתוך תחומי הגישה האנליטית? או שההישארות שלה בתוך מגבלות העולם האנליטי מצמצמת, לדעתך, את העשייה הטיפולית שלה בהתאם?
תודה

אסף רולף בן-שחראסף רולף בן-שחר4/1/2014

נדיבות ואינסולציה. תודה רונן על הסקירה הנדיבה, המפרגנת והרחבה. אני שותף להרגשה הצורמת - הספר מצוין, כמו ספריה האחרים של ניצה ירום. אולם אני נותר ישוב באי נוחות אל מול ההתכנסות הפסיכואנליטית אל תוך עצמה - הפסיכותרפיה הגופנית היא תחום עליו נכתבו מאוד ספרים החל משנות העשרים של המאה העשרים, בעלי עומק אנליטי ורלוונטיות קלינית רבה. רבות מההמשגות שירום עושה בספרה קיימות בפסיכותרפיה גופנית עשרות שנים אך לא זוכות לכל התייחסות.
עמדות פסיכותרפויטיות רבות, נמצאות ביחסי גומלין משונים עם הפסיכואנליזה – אנחנו (הפסיכולוגיה ההומניסטית, הטרנספרסונלית, הגופנית, הדיאלוגית, המערכתית, ההבעתית וכו') נמצאים בדיאלוג עם חומרים פסיכואנליטיים, מתכתבים איתם – מסכימים או מתווכחים איתם, ולא זוכים להד. נדמה לפעמים שהעולם הפסיכואנליטי קורא למערכת יחסים אך אטום להשפעות חיצוניות – מבקש מערכת יחסים אך לא באמת מסכים למערכת יחסים שבה גם הוא יידרש להשתנות ולהתגמש.
הערכתי לפסיכואנליזה רבה מאוד. הגישה ההתייחסותית בפרט היא הפלטפורמה המרכזית והחשובה ביותר בקליניקה שלי, אבל עצוב לי להרגיש כמה קשה לחדור את העולם הפסיכואנליטי מבחוץ. ספרה של ירום, על אף שהוא נרחב, עמוק ומעמיק, כתוב יפהפה ומשמעותי, מייצג בעיניי גם את המגבלה העיקרית של הפסיכואנליזה – תלישותה משדות טיפוליים אחרים וסירובה להיות מופרית על ידיהם. אמנם, ישנה הפרייה תרבותית, פילוסופית, אמנותית ועוד – אך המוכנות להיות מופרית גם על ידי חשיבה קלינית טיפולית שונה מוגבלת מאוד – ותורמת לאינולציה האנליטית.
אינוסלציה זו אינה מוצדקת עוד, ולכן פגמה ביכולתי להינות ולהעריך את עבודתה התיאורטית והקלינית המופלאה של ירום. אני מייחל ליום בו יתאפשר דיאלוג דו-צדדי בין שיטות טיפול אחרות לפסיכואנליזה, ולא רק שיח והשפעה חד צדדיים.

אני מעריך מאוד את יכולתך, רונן, להתייחס בפתיחות ובהערכה גם כשתחום עבודתך לא זוכה ליחס דומה