עננים של צער בשמיים של שקט:
התמודדות עם אובדן בראי הדאואיזם
מאת נורית ענבר וייס
לאמי באהבה
הקדמה
מותו של אבי לפני שנים אחדות עורר אצלי עניין עמוק באֵבל, בשאלה "איך להתאבל" כנגזרת ספציפית של השאלה הגדולה "איך להיות". לצד החיפוש אחר דרכי הפרטית להתמודד עם אובדן זה, עקבתי בהשתאות אחר התמודדותה של אמי עם מות אבי, מקץ עשרות שנות חיים משותפים. "אין איש מת אלא לאשתו", נכתב במסכת סנהדרין, ואמנם, ניכר שאמי חוותה טלטלה עזה וכאב נפשי שאין לו שיעור. אך לצד כל אלה ניכרו בה, כמעט מן הרגע הראשון, גם מידה של קבלה והשלמה, ובחירה מובהקת להמשיך לחיות. היא קיבלה בטבעיות את רגשותיה ואת המעשים שנבעו מהם, והתמסרה לצערה בלי להתבצר בו ובלי לאבד את אחיזתה בחיים.
סמוך למות אבי התחלתי ללמוד קורס בפסיכותרפיה באוריינטציה דאואיסטית1 . עם התוודעותי ההדרגתית אל התפיסה הדאואיסטית, התחלתי לחוש שטמונים בה מפתחות רבי ערך לשאלות המעסיקות אותי ולניסיוני להבין מהו הדבר שאמי מיטיבה כל כך לעשות. נוכחתי כי תפיסה זו מציעה התבוננות ייחודית על מוות ואבל, ובאופן רחב יותר, על התנהלותנו בעולם שבו פרידה, אובדן וכאב הם בלתי נמנעים. במאמר זה אני מבקשת להתחקות אחר התבוננות זו, באמצעות תיאור רעיונות דאואיסטים וסינים הנוגעים באופנים שונים להתמודדות עם אובדן.
נוסף על הכתבים הסינים העתיקים נעזרתי לצורך הכתיבה במתווכים ופרשנים בני זמננו, בעיקר בספרו של אלן ווטס - "דאו: דרך הנהר" ובספרה של רחל וולף - "דרך השמיים על פני האדמה: הדים לתפיסה הדאואיסטית בנפש האדם בן ימינו", הנשען על לימודיה של המחברת אצל הסינולוגית אליזבת רושה דה לה ואלה. כן נעזרתי בהרצאות של מורותיי, נעמי אורבך-שבילי ומתי ליבליך; במבוא ל"ספר הדאו" מאת דן דאור ויואב אריאל; במבוא ל-"ג'ואנג דזה - הספר האמיתי של פריחת הדרום" מאת דן דאור; ובביאוריו של יואל הופמן בספרים "קולות האדמה - קטעים נבחרים מכתביו של החכם הסיני צ'ואנג-טסה" ו-"אומרי שיר על סף המוות - מבחר שירים יפניים ומסת מבוא" (עמ' 46-44, העוסקים בתפיסת המוות בדאואיזם). מקורות נוספים מוזכרים בגוף המאמר.
לפני גוף הדברים ראוי להקדים ולומר כי כל דיון אקדמי בדאואיזם מוגבל מאד מעצם טיבו. ראשית, קשה לכתוב בלי לנסח אמירות כלליות ולהציע סדר כלשהו, אך הכתבים הדאואיסטים רחוקים מלהציג משנה סדורה ושורה עליהם רוח אנרכית המסתייגת כמעט מכל הכללה. שנית, עניין מהותי למחשבה הדאואיסטית הוא שה'דאו' אינו רעיון או מושג ועל כן אינו יכול להיות מוגדר באמצעות השפה. אפשר להרגיש בו ולתפוס אותו אינטואיטיבית אך לא להסבירו. ווטס מדמה את הניסיון לתאר ולהגדיר את הדאו במלים, לניסיון להניח זרם מים בתוך דלי או משב רוח בתיק. חשוב אם כן להדגיש כי הדברים שלהלן אינם מתיימרים להיות תיאור נאמן של הדאואיזם אלא רק הרהור על אודותיו, וכי מידת ההצלחה בהעברתם של רעיונות דאואיסטים תלויה במידה רבה בהלך הרוח שיָשרו על הקורא או הקוראת שיתמסרו לחוויית הקריאה. אסיים הקדמה זו שוב עם ווטס, אשר כותב בפתח ספרו: "אני מעוניין הרבה יותר בשאלה כיצד הכתבים העתיקים הללו מהדהדים במיתרי הנבל של מוחי שלי, שמכוּון, כמובן, על פי הסולמות של התרבות המערבית. אף שאיני מזלזל בשום אופן במידע תיאורי מדויק - הכתבים, אני בבירור מעוניין יותר ברוח - בהתנסות הממשית בגישה זו לחיים שהיא ההליכה בדרך הדאו." (ווטס, 1975/2010, עמ' III).
רקע: רעיונות מרכזיים בתפיסה הדאואיסטית
הדאואיזם הוא עמדה פילוסופית ומעשית גם יחד, המדברת בשבחה של דרך חיים הרמונית עם דרכו של העולם הטבעי, הנובעת מהבנה של חוקי הטבע. התפיסה הדאואיסטית התגבשה בסין בסביבות המאה החמישית והרביעית לפני הספירה. שני ספרי היסוד המובהקים של הדאואיזם הם הדאו דה צ'ינג - ספר הדרך והסגולה, המיוחס לדמותו האגדית של לאו-דזה, והג'ואנג-דזה, אנתולוגיה מגוּונת המיוחסת לאיש שעל שמו היא נקראת, ובנוסף כוללת חלקים שנכתבו כנראה על ידי תלמידים והוגים דאואיסטים אחרים2. מקובל לראות בדאואיזם השקפה אחת, אף שלמעשה, הכתבים שבידינו רחוקים מלהציג משנה סדורה, עקיבה ונטולת סתירות (דאור, 2010).
המילה "דאו" – דרך – מרובת משמעויות. שתי משמעויות מרכזיות הן דרך במובן של "הדרך שראוי ללכת בה", ודרך במובן של "דרכו של העולם" - דרך שבעצם אי אפשר להיות מחוץ לה. הדאו הוא הזרם או התהליך של הטבע. הוא אחד ונצחי ועם זאת הוא מרובה מופעים המשתנים ללא הרף. לא ניתן להגדירו במילים אלא רק לחוש בו ולתפוס אותו באמצעות האינטואיציה.
החכם, 'איש הדרך', מבין את העולם ויודע כי חייו הם חלק בלתי נפרד מתהליכי העולם. לפיכך הוא מנסה להיות אחד עם הדאו, לנוע בתנועה מתואמת וזורמת עם תנועת החיים, להיעזר בכוחות הטבע במקום להיאבק בהם, להיות קשוב לרגע הנוכחי ולפעול בהתאם למה שנכון כרגע, כשהוא משוחרר ממוסכמות נלמדות ומהבחנות מלאכותיות בין נכון ולא נכון, טוב ורע.
עיקרון יסוד בדאואיזם הוא העיקרון של עשייה ללא עשייה (או עשייה באפס מעשה): Wei-Wu-Wei. עשייה ללא עשייה משמעה לפעול תוך הפעלת מאמץ מינימלי, ללא לחץ וכפייה וללא התערבות במהלכם הטבעי של הדברים. לזרום ברכות וגמישות עם התהליך הספונטני, לנוע עם כיווני הרוחות והזרמים. עשייה ללא עשייה היא גם עשייה לשם עצמה, לעשות את מה שמתבקש ברגע נתון, ללא השתוקקות לתוצאות וללא חמדנות והפרזה:
"הרוצה לקחת את העולם ולעשות בו,
אני אהיה עד לכישלונו.
העולם הוא הכלי של הרוחני,
ואין לעשות בו.
העושה בו משחיתו,
האוחז בו מאבדו".
(ספר הדרך והסגולה, מתוך קטע 29)
רעיון קרוב הוא הרעיון של "כך מעצמו". כשהעולם נוהג על פי טבעו ואין מפריעים את מהלכם הטבעי של הדברים, הכול בא על מקומו בשלום. לכן יש להניח לעולם, להימנע מתכנון יתר ושליטת יתר. הציפור אינה מחשבת את תנועת כנפיה ואף על פי כן היא עפה למרחקים; האיכר לא צריך למשוך את הפרחים מן האדמה כדי שיצמחו (הופמן, 2001). זהו רעיון המבטא מתן אמון בעולם, בכוחות הצמיחה, ההתחדשות והריפוי הספונטני. מצד אחר, רעיון זה קשור בהבנה העמוקה שגם תהליכים של התכלות הם חלק מטבע העולם. דברים מתפתחים ללא הרף, נוצרים, צומחים, משתנים ואז דועכים ומפנים מקום לאחרים. הכול בהרמוניה וללא תכנון. דעיכה והתכלות אינן הפרה של המהלך הטבעי אלא חלק אינטגרלי ממנו, ואיש הדאו מבין זאת ופועל בתואם עם התהליכים הטבעיים המתרחשים בכל רגע נתון.
עיקרון יסוד נוסף הוא עיקרון הקוטביות - 'יין-יאנג'. יין ויאנג הם ניגודים התלויים ואחוזים זה בזה, יחסיים זה לזה ומשקפים היבטים שונים של מערכת אחת, כמו צפון ודרום. האחד לא ייתכן ללא האחר. הזיקה בין יין ויאנג היא של תלות הדדית:
"יש ואין נולדים זה מזה
קשה וקל משלימים זה את זה
ארוך וקצר מדגישים זה את זה
גבוה ונמוך נשענים זה על זה"
(ספר הדרך והסגולה, מתוך קטע 2)
העולם מתאפיין בזרימה מתמדת בין שני הקטבים, כאשר האחד מגיע לשיאו - כיוון התנועה מתהפך. אחרי היום הארוך בשנה הימים מתחילים להתקצר, אחרי שיא הקור מתחילה התחממות, אחרי שיא המחלה מתחילה החלמה וכן הלאה. שינויים ותנועה הלוך ושוב הם פעימת החיים הבסיסית: הכול מצוי בזרימה, בתנועה אינסופית של התפשטות והתכווצות, התהוות והתכלות, עלייה וירידה, זריחה ושקיעה.
בתוך כך, גם קיום ואי-קיום מצויים בזיקה של תלות הדדית, מחוללים זה את זה ותומכים זה בזה. חשיבותו של האין לא נופלת מזו של היש:
"שלושים חישורים חוברים לטבור הגלגל;
בהתאמת האִַיִן שבו - כוחו של הגלגל.
לוש חומר כדי לעשות ממנו כלי;
בהתאמת האין שבו - כוחו של הכלי.
[...]
ביש של הדברים - עקצם.
באין - כוחם".
(ספר הדרך והסגולה, מתוך קטע 11)
אדם המבין ומקבל את האין כחלק מהחיים, חי מתוך דיאלוג פורה בין היש והאין (וולף, 2013). לעומתו, אדם המבקש לעצמו שלמות שאין בה פגע, תענוג ללא כאב או חיים ללא מוות, אינו מבין את טבע העולם:
"ולכן מי שאומר 'למה לא נלמד מן הנכון ונבטל את הלא-נכון, נלמד מן המתוקן ונבטל את המשובש', הוא זה שעדיין לא הבין את מארג השמים והארץ, את המהות של ריבוא הדברים. זה כמו ללמוד מהשמיים ולבטל את הארץ, ללמוד מהיין ולבטל את היאנג; ברור לגמרי שזה לא ילך. ומכיוון שכך, מי שממשיך לומר זאת, אם אינו טיפש הריהו נוכל".
(ג'ואנג-דזה, מתוך פרק 17)
המוות בתפיסה הדאואיסטית
המוות תופס מקום נרחב מאד בספרות הדאואיסטית, ואין ספק שהעסיק רבות את ההוגים הדאואיסטים, כפי שהוא מעסיק את בני האדם באשר הם משחר ימי האנושות. בהלימה לרעיונות שתוארו עד כה, המוות נתפס כחלק בלתי נפרד מן החיים. המוות והחיים מצויים בזיקה של תלות הדדית, מחוללים זה את זה ומעניקים זה לזה משמעות. תהליכי ההזדקנות והמיתה אינם נתפסים כשיבוש של סדר כלשהו אלא כחלק אינטגרלי ממהלכם הטבעי של הדברים, שאותו יש לקבל בהבנה ואף לפעול עמו בתואם ובשיתוף פעולה, ללא התנגדות וחיכוך מיותר.
לאדם יש מקום צנוע ביותר במארג הדברים. חייו האישיים הם רק הרף עין, מעין פיקדון שניתן לו בהשאלה מתוך מאגר החיים הלא אישי והאינסופי.
"חייו של אדם בין שמים וארץ הם כמו סייח לבן עובר על פני סדק בקיר - צץ לרגע ונעלם." (גו'אנג-דזה, מתוך 22.5)
"[הגוף] הוא הצורה שהשמיים והארץ השאילו לך; חייך אינם קניינך, הם ההרמוניה שהשמיים והארץ השאילו לך; טבעך וגורלך אינם קניינך, הם הנתיב שהשמיים והארץ השאילו לך [...] הצ'י המתנועע ללא הרף של השמיים והארץ. איך תוכל לעשותו קניינך?"
(ג'ואנג-דזה, מתוך 22.4)
טקסטים רבים מציגים את המוות כמצב של מנוחה ושיבה הביתה, אל המצב הבסיסי שטרם החיים:
"כיצד נוכל לדעת אם זה השונא את המוות איננו דומה להלך שעזב את ביתו בילדותו ושכח את הדרך חזרה?" (מתוך כתביו של צ'ואנג-טסה)
"זה שנולד, שב להיות לא־נולד; זה שיש לו צורה, שב להיות חסר־צורה. [...] הנולד, מטבע הדברים עליו להגיע לקצו; קצו יבוא, ואינו יכול שלא לבוא; זה שמלכתחילה נולד, אינו יכול שלא להיוולד. ומי שרוצה לחיות לנצח ולעצור בעד הקץ, אינו מבין את הגורל. הנשמה והרוח הן החלק השמימי שבנו; השלד והעצמות - החלק הארצי. מה ששייך לשמים צלול ומתפזר; מה ששייך לארץ עכור ומצטבר. כשהרוח עוזבת את הגוף, חוזר כל אחד מהם למקומו האמיתי, ולפיכך קוראים לרוחות המתים ״גווי״ - ״גווי״ (רוחות המתים) פירושו ״גווי״ (לחזור למקומך), הם חוזרים לביתם האמיתי".
- פרסומת -
(ליה דזה, מתוך פרק 1 קטע 6)
מכאן שמי שיודע את הדאו ידיעה אמיתית ונע בחיים בספונטניות, כשהוא משוחרר מעודף רעיונות, דאגות, ציפיות ותשוקות, מקבל את המוות בשלוות נפש:
"ידיעה אמיתית יש רק כאשר יש איש אמיתי. למה אני קורא איש אמיתי? [...] האנשים האמיתיים של פעם לא ידעו שהם שמחים לחיות ולא ידעו שהם שונאים למות; לא ששו לצאת ולא סירבו להיכנס - הלכו בחטף ובאו בחטף, ותו לא. לא שכחו את המקום שממנו התחילו ולא ביקשו את המקום שבו יגמרו; קיבלו בשמחה והחזירו בלי משים".
(ג'ואנג-דזה, מתוך 6.1)
אנשי הדאו מקבלים אפוא את מותם המתקרב באותה רוח של קבלה רדיקלית שבה הם מקבלים כל שינוי אחר בחייהם, ברוגע ומתוך התמסרות ושיתוף פעולה עם כוחות הטבע. בסיפור העוסק במותם של חכמי דאו, אומר חכם שנפל למשכב:
"כשבא זמנך לקבל, אתה מקבל. כשמגיע תורך לאבד, אתה מאבד. אם בשלום אתה חי עם הזמן, אם בתוך מהלכם של הדברים אתה שוכן, או אז לא יוכלו היגון והשמחה לחדור אל תוכך".
וחברו, בהמשך אותו סיפור, אומר על סף מותו שלו:
"בן המציית לאביו ולאמו, ילך לאן שיצוו עליו ללכת - מזרח או מערב, דרום או צפון. והרי היין והיאנג הם לאדם יותר מאב ואם. עתה, כשהביאו אותי אל סף המוות, אם לא אציית להם, אין זה אלא מתוך עקשנות אנוכית. אין בהם כל אשמה. האדמה הגדולה אוכפת עלי את הצורה, כופה עלי את החיים, מרגיעה אותי בזקנה ומשקיטה אותי במוות. על כן, אם טובים החיים, טוב גם המוות. [...] האם יש מקום שאנו הולכים אליו והוא איננו המקום הנכון?".
(מתוך כתביו של צ'ואנג-טסה)
לאור כל אלה, ההשקפה הדאואיסטית אינה רואה טעם במנהגי קבורה מפוארים ומלאכותיים, המבטאים התנגדות לגורל וחוסר הבנה שלו, ומנוגדים לרוח של עשייה ללא עשייה:
"כששכב צ'ואנג טסה על ערש מותו, הביעו תלמידיו את משאלתם לערוך לו קבורה מפוארת. אמר צ'ואנג-טסה: "השמים והארץ ארון-מתים לי, השמש והירח יהלומים למראשותיי, כוכבי השמים - מחרוזות פנינים, ועשרת אלפי הדברים - מתנת פרידה. הנה כך שלמים כל אביזרי-הקבורה שלי. מה עוד אני צריך?"
אמרו תלמידיו: "אנו חוששים שעורבים ונצים יאכלו את בשרך".
אמר צ'ואנג טסה: "למעלה יאכלו אותי עורבים ונצים, למטה יאכלו אותי צרצרים ונמלים. לא יהיה זה הוגן לקחת מאלו ולתת לאלו".
(מתוך כתביו של צ'ואנג-טסה)
להתאבל מתוך הבנת טבעו של העולם
בסיפור יפה במיוחד על מות אשתו של ג'ואנג-דזה, הוא מתאר את ההשלמה עם מותה, מתוך ההבנה שהמוות הוא חלק טבעי מן ההשתנות המחזורית בטבע:
"...האם אתה חושב שלבי לא נע בקרבי מיד לאחר מותה? אז הרהרתי על הראשית וראיתי את תחילתה, כשעדיין לא היו בה חיים. לא רק חיים לא היו בה, גם גוף לא היה, גם נשמה לא הייתה. במסתרי התוהו ובוהו השתנה משהו והייתה הנשמה. בהשתנות הנשמה היה הגוף. בהשתנות הגוף היו החיים. והנה עתה שוב השתנות, והיא חוזרת אל המוות. הרי זה כמהלכן של ארבע העונות – אביב, קיץ, סתיו וחורף. עתה תנוח לה בשלווה באולם הענק. אילו הלכתי בעקבותיה בוכה ומייבב, לא הייתי מבין את הגורל. על כן חדלתי".
(מתוך כתביו של צ'ואנג-טסה)
זהו סיפור שמתבקש ממש לקרוא אותו בקריאה ספרותית, כמו סיפור תלמודי שבו המעט מחזיק את המרובה. ג'ואנג-דזה מסביר בהרחבה כי המוות הוא תופעה טבעית שראוי לקבלה ללא התנגדות. עם זאת, בין השורות אנו קוראים כי אפילו הוא, ג'ואנג-דזה, שוודאי הבין היטב את דרכו של העולם עוד טרם מוֹת אשתו, היה בתחילה נרעש ממותה, וחדל מכך רק אחרי מהלך של הרהור. אפשר אפוא לקרוא זאת גם כסיפור על תהליך, שראשיתו בזעזוע וסופו בהשלמה. קריאה כזו עולה בקנה אחד עם הדיון שיובא בהמשך, על תפיסת הרגשות בדאואיזם ובחשיבה הסינית. אך תחילה אתייחס בקצרה לפן רלוונטי נוסף לדיון באבל, והוא התנהגותו של האדם בעולם.
התנהגותו של איש הדאו: ספונטניות מתוך היענות לרגע
אפשר לשאול עד כמה האדם באבלו מצופה לנהוג בהתאם למנהגי אבלות כאלה או אחרים, להפגין איפוק ושליטה עצמית או להפך - להחצין את צערו, כמחווה של מתן כבוד למת. שאלה זו נוגעת באופן כללי בשאלה הרחבה "איך לנהוג?" כפי שהיא נתפסת בדאואיזם.
בהלימה לרעיונות שהוצגו לעיל, התנהגותו של איש הדאו נובעת ממנו בטבעיות, מתוך היענות קשובה למתרחש וזרימה עם השינויים והנסיבות, ולא מתוך ציות לציוויים כאלה או אחרים.
אחד הדימויים השכיחים לאיש הדאו הוא התינוק. התינוק מאוחד עם הדרך משום שהוא נמצא כאן ועכשיו, מגיב לרגע. הוא מבטא מצב טבעי וספונטני, שאינו מופרע על ידי מחשבה, שיפוט וערכים נלמדים. מומלץ לראות בו מופת:
"התינוק צורח כל היום וגרונו לא ניחר, זהו שיא ההרמוניה. הוא תופס בידיו כל היום ושריריו לא מתכווצים, הוא אחד עם סגולתו. הוא מסתכל כל היום ועיניו לא ממצמצות. הן לא נגררות אחרי מה שמחוץ לו. צא בלי לדעת לאן אתה הולך, שב בלי לדעת מה אתה עושה, זחל והתפתל עם הדברים. רכב איתם על אותו גל. זה כלל היסוד לשמירה על החיים".
(ג'ואנג-דזה, מתוך פרק 23.2)
אם כן, איש הדאו רוכב תמיד עם הגל, גל הנסיבות החיצוניות והפנימיות. כאשר הוא חווה כאב גופני או נפשי, הוא מגיב בהתאם ואינו כופה על עצמו איפוק וריסון עצמי מלאכותיים. אלן ווטס מסכם את ספרו על הדאו במלים הבאות:
"[...] לצרוח ולפרכס הן הדרכים הטבעיות ללכת עם הכאב. דאואיזם אינה פילוסופיה שמכריחה אותנו להיות רגועים ומכובדים בכל הנסיבות. הרוגע האמיתי והמדהים של אנשים כמו לאו-דזה נובע מכך שהם מוכנים ומצפים, ללא בושה, לעשות כל מה שיבוא באופן טבעי, בכל הנסיבות. התוצאה המפתיעה היא שהם הרבה יותר חברותיים ותרבותיים מאלה שמנסים באופן נוקשה לחיות לפי חוקים וסיסמאות".
אפשר להבחין כאן בכפילות מורכבת ומעניינת, הנובעת מעמדה של קבלה והיענות הן לגורל והן לחוויה הפנימית, שעשויה להיות דווקא חוויה של כאב חריף והתנגדות עזה למציאות. במלים אחרות, איש הדאו נכון לקבל בטבעיות גם את ההתנגדות הספונטנית שהוא חש כלפי גורלו ברגע נתון. עם זאת, הבנת הגורל משפיעה כמובן על החוויה הפנימית, ועשויה לגשר על הפער האפשרי ביניהן. ג'ואנג-דזה (כפי שאני קוראת את סיפורו) קונן על אשתו המתה עד שהרהר על הדברים והבין את טבעו של הגורל, או אולי עד שהתהוותה בתוכו האפשרות להתחבר מחדש להבנה שהייתה בו מלכתחילה. משהבין, חדל.
רגשות בתנועה בלתי פוסקת
מצבו הבסיסי של איש הדאו הוא מצב של שלווה נעימה: שמח בחלקו ומלא חיוניות, קשוב לַרגע, מרוכז בעשייה שלו ולא בתוצאותיה, ללא תשוקה להצלחה וללא חרדה מכישלון. שלוותו של איש הדאו נובעת מקבלה רדיקלית של המציאות כפי שהיא ומשחרור מן המשאלה לשלוט עליה ולשנותה. זהו מצב פנימי של שמחת חיים מאוזנת, מעודנת ויציבה, בדומה למצב המכונה בחשיבה הסינית בשם "שמחת הלב" (LE). ועם זאת, אין פירוש הדבר שאיש הדאו אינו חוֹוה רגשות ומצבי רוח אחרים.
בתפיסה הדאואיסטית, רגשות נתפסים כמו מזגי האוויר או הרוחות בטבע - בלתי נשלטים, מופיעים, משתנים וחולפים ללא הרף על רקע השקט הבסיסי, מגוונים באיכויותיהם ובעוצמותיהם, ואין טעם להתנגד להם או לחקור בהם. יש לאפשר להם פשוט לחלוף דרך האדם:
"עליצות, כעס, עצבות, שמחה, דאגה, חרטה, הפכפכות, עקשנות, שפלות רוח, גאווה, גלוי לב וגנדרנות - צלילים בוקעים מן החורים. פטריות צצות מן הטחב – יום ולילה, בזו אחר זו, הנה זו מופיעה, הנה זו נעלמת. הן צצות, אך מי יודע מאין? הנח לזה! הנח לזה! האין די במה שניתן בבוקר ובערב שאותם אנו חיים?" (מתוך כתביו של צ'ואנג-טסה)
איש הדאו דומה אפוא לעץ ששורשיו נטועים עמוק בקרקע וענפיו רכים וגמישים. יציבותו וגמישותו מאפשרות לו לעמוד אף ברוחות חזקות ואחר כך לשוב למצבו הקודם, הבסיסי והשקט. "החכם, שמחתו וצערו חולפים דרכו כמו עונות השנה".
השקט שמעבר לרגשות
בספר העוסק ברגשות ברפואה הסינית המסורתית (Larre & Rochat De La Valle, 1996), קלוד לאר מציע עיון בקטע הבא מתוך "ספר הדרך והסגולה":
"בא עד קצה הריקות
מחזיק בלב הדממה,
כל הדברים נוצרים יחד –
באמצעות שני אלה אצפה בשובם.
והנה הדברים רבים כעשב הארץ,
וכל אחד שב אל שרשו.
לשוב אל השרש, זו הדממה,
לזאת יקרא לשוב אל הגורל;
לשוב אל הגורל, זה הקבוע.
לדעת את הקבוע, זו ההארה; "
(מתוך קטע 16)
לאר מפרש כי כאשר התודעה שקטה, האדם יכול להתבונן בריבוא הדברים ולהמתין בסבלנות לשובם [לתנועה בכיוון הנגדי לכיוון הצמיחה הטבעי, שיבת הדברים אל שורשם]. הוא מדגיש כי הדממה, השקט הפנימי, אינה היעדר רגשות אלא היכולת לא להיות מופרע ונשלט על ידי הרגשות. המטרה בטיפול היא לאפשר לאנשים לחזור למצב שבו רגשותיהם יורגשו בתוך השקט שלהם. לחזור אל השורש פירושו גם לחזור למצב הטבעי, לממש את הגורל (הייעוד) האישי (שם, עמ' 16-12).
בפירוש יפה זה, שהבאתי כאן רק את חלקו, היחס בין התודעה השקטה לבין הרגשות דומה ליחס שבין השמיים לבין העננים ובין ההר לבין מזגי האוויר על פסגתו: מעֵבֵר לריבוי השינויים יש אחדות וקביעות.
החכם מרגיש אפוא את רגשותיו, אבל השקט הפנימי שלו מאפשר לו להכיל אותם ולא ללכת לאיבוד בתוכם. השבשבת מעוגנת היטב במרכזה, מחוברת לנקודה קבועה המאפשרת לה להיענות לכיוון הרוחות בלי להתנתק ולעוף עם הרוח. אם אנו חושבים על רעיון זה בהקשר של אֵבל, נראה כי האדם המבין את הדאו חוֹוֶה באופן טבעי צער עמוק ויגון בעקבות מותו של אדם קרוב, אך בהדרגה הוא שב למצב שבו יגונו נחווה על רקע תחושה עמוקה של שקט, של קבלה והשלמה עם המציאות, כמו ג'ואנג-דזה בסיפור על מות אשתו. השקט הפנימי הנובע מהבנת דרכו של העולם, מאפשר לאדם להתאבל ללא חשש מהתפרקות או שיגעון. תנועת האבל תגיע בסופו של דבר לידי מיצוי שאחריו תיפסק, כך מעצמה, ללא התערבות מלאכותית:
"מי יכול לזכך את המים העכורים?
ישקטו, ומעט-מעט יצטללו.
מי יכול להגיע לידי מנוחה?
תהי תנועה, ומעט-מעט תבוא המנוחה".
(מתוך קטע 15 בדאו דה צ'ינג, בתרגום גראוזה וקלעי (1973))
אבל ועונות השנה בחשיבה הסינית
"האנשים האמיתיים של פעם [...] הייתה שיכחה בליבם, שלווה בפניהם ורחבות במצחם; קרירים כמו הסתיו, חמימים כמו האביב, קשורים לארבע העונות בשמחתם ובכעסם, הם התאימו את עצמם אל הדברים ואיש לא ידע את גבולם". (ג'ואנג דזה, מתוך 6.1)
וולף (2013) מתארת בהרחבה את הרעיון של חיים בהרמוניה עם עונות השנה בחשיבה הסינית. בכתיבתה היא מסתמכת בעיקר על ה-Su Wen: חלק מספר הרפואה הסיני הקלאסי "הקיסר הצהוב", העוסק בדרך לחיות בהרמוניה עם הטבע שסביבנו ועם עונות השנה.
עונות השנה מבטאות את ההשתנות המתמדת והמחזורית בטבע, את התנועה הקוטבית שבה לאחר שיא באיכות אחת הכיוון מתהפך, ואין לאף אחת מהאיכויות עליונות על האחרת. מאחר שהעולם החיצוני משתנה בהתאם לעונות השנה, על האדם להיענות לתנועה זו מתוך קשב וגמישות, להשתנות באותו אופן כדי להיות מתואם עם האיכות המיוחדת של הצ'י בכל עונה, וכך להיות בתואם עם העולם ועם הדאו. בהתייחסות לעונות השנה הכוונה היא הן לעונות הממשיות והן לעונות כדגם להבנת המקצב וההשתנות של החיים בכלל: במחזור השנה, במחזור היממה, במחזור החיים של האדם, ועוד.
"כשם שאין עונה אחת חשובה מהשנייה, אין רגש אחד חשוב מהאחרים ועדיף על פניהם. חשוב שיהיו הרמוניה ואיזון, ותנועה מתמשכת מרגש אחד לאחר ומעונה לעונה. הבעיה מתחילה כשיש תקיעות ברגש או בעונת חיים – אז התנועה נעצרת והשינוי נבלם. [...] אם האדם מרגיש ויודע ידיעה פנימית עמוקה את איכות האנרגיה ברגע נתון ואת איכות האנרגיה ברגע הבא, הוא יוכל לפעול נכון עם הזמן או לעשות דברים בזמן הנכון. [...] לנוע במקצב העונות פירושו לפעול על פי התנאים מבלי שזה מתיש ושוחק, 'לנוע עם הגל' ולא נגדו" (וולף, עמ' 189-188).
אֵבל, כצורה של צער, קשור לעונת הסתיו, שתופעותיה המובהקות הן בעלות איכות של אובדן ופרידה: התקצרות הימים, האסיף, השלכת. לכן הסתיו מאפיין גם את סוף הבגרות וראשית הזקנה במעגל החיים, 'סתיו החיים'. במעגל היממה הוא מאפיין את הערב, סוף היום, הזמן לחזור הביתה ולהיכנס פנימה.
הסתיו מתאפיין בתחושת מלאות, לצד צער ועצב על תהליכים שהסתיימו ועל שפע היבול אשר הולך ומתמעט. בעקבות הצטמצמות השפע, הגישה לחיים הופכת שקולה וזהירה יותר, שהרי יש לדאוג לבאות ולהתכונן ליום סגריר. הדגש בסתיו הוא על איזון, שמירת שיווי המשקל בין מה שנכנס לבין מה שיוצא, בין קיבוץ היבול לבין הפצתו. "הקיסר הצהוב" מפרט כיצד על האדם לנהוג בסתיו על מנת להיענות לתנועת החיים ולהיות בתואם עמה:
"שוכבים לישון מוקדם וקמים מוקדם
כמו התרנגול
מבטאים את הרצון
בשקט ובשלווה,
כדי לרכך את ההשפעה המעיקה של הסתיו,
אוספים את הרוחות
ומרכזים את הצ'י,
משקיטים את צ'י הסתיו
מבלי לתת לרצון להתפזר החוצה.
מטהרים ומרעננים את צ'י הריאות.
זה בתואם
עם הצ'י של הסתיו.
זוהי הדרך
שמשמרת את אסיף החיים".
(מתוך Su Wen פרק 2 בתרגום רחל וולף, אצל וולף, עמ' 214)
ההתנהגות המתאימה לסתיו ולתקופות חיים בעלות איכויות של סתיו, כגון תקופות אבל, מתאפיינת אפוא באיסוף הכוחות ובהתכנסות שקטה פנימה.
בתורת חמשת היסודות, היסוד של הסתיו, תחושת הצער ותנועת ההתכנסות הוא המתכת. וולף (עמ' 260-259) מציינת כי המתכת היא יסוד כבד הקשור בתחושת מועקה. זהו יסוד קשה ודחוס אשר נכון, עם זאת, להתמסר לשינוי, כפי שהמתכת נענית לחרש המתכות המתיך ומעצב אותה וחוזר חלילה. פוליטי (תש"ס, עמ' 109-91) כותב כי על פי ההשקפה הסינית המסורתית, ליסוד המתכת יש כוח, חדות (הקשורה ביכולת התבוננות, ניתוח ומיון), ואיכות של דבר-מה נסתר וחבוי כעפרות מתכת. כאשר האדם מתואם עם נסיבות חייו, הצער שבא בעקבות אובדן מביא להתכנסות פנימה ומאפשר לאדם ליצור קשר עם אמת פנימית שחבויה בו. הצער גם מחדד את יכולת ההתבוננות וההבחנה בין עיקר לתפל. האדם שחווה אובדן עורך חשבון נפש, מבין מה בחייו מיותר, ומסוגל לערוך ניקיון פנימי ולהיפטר מדברים לא נחוצים, להשליך ולהרפות מן ההיאחזות בעבר. תנועה זו כשלעצמה היא מעין שלכת, וכמוה היא חלק ממחזור החיים ונחוצה על מנת לאפשר צמיחה והתחדשות.
עצב בעקבות אובדן ברפואה הסינית המסורתית (לפי, Rochat, 1996, ו-וולף, 2013)
בחשיבה הסינית אין הבחנה בין גופני, רגשי ורוחני. התפקודים הגופניים והעצמי הנפשי ארוגים זה בזה, וכולם ביטויים של כוח החיים - הצ'י. רגשות נתפסים כדפוס של תנועת צ'י בעלת איכות ייחודית.
לפי הרפואה הסינית, כאשר רגשותינו זורמים בטבעיות ומתוך שלווה פנימית, הם מהווים ביטוי אותנטי הנותן כיוון לחיים. לעומת זאת כאשר הרגשות אינם מתנהלים לפי טבעם, כאשר הם מתבטאים בעוצמה ובהגזמה, לא בזמן הנכון או שאינם מסתיימים בזמן, הם עלולים לגרום לנזק ולכן נחשבים פתולוגיים.
הלב בחשיבה הסינית הוא משכנן של הנפש והתודעה (בדומה למשמעויות המילה "לב" בשפה העברית). הוא נתון להשפעת הרגשות ויש לו מקום מרכזי בוויסות ושמירה על שיווי המשקל הנפשי. כל מה שנקלט מבפנים ומבחוץ נקלט על ידי הלב. כשהלב שלֵו ובהיר, ריק מתשוקות ושאיפות, הוא כמו מים שקטים וצלולים המשקפים את העולם כפי שהוא. זוהי ריקות הלב. או אז, כל גירוי חיצוני או פנימי מקבל את התהודה הנכונה והרגש התומך בתנועת החיים. בריאות מתבטאת בזרימה עם התנועה הטבעית של הרגש בלי להפריע את מהלכה, ובתנועה מרגש אחד לאחר דרך ריקות הלב (רעיון קרוב מאד לרעיון התודעה השקטה שעליה כותב האב קלוד לאר). "אם כל הצ'י מציית לסדר ההולם את חייו האותנטיים של האדם והוא נובע מהלב (Xin) הקשור לרוח (Shen), אז האדם יכול להיות עצוב כשזה מתאים ונכון, ולחזור לשקט ולריקנות של הלב, ולכעוס כשזה תואם, ושוב לחזור לריקנות הלב והוא לא נתקע בשום רגש" (וולף, עמ' 269).
לכל רגש בריא יש תנועה ייחודית המכוונת את האדם למקום ולהיבט חיוני בחייו. עצב וצער משקפים את תנועת הצ'י הנורמלית אצל אדם שחווה אובדן. זוהי התנועה הטבעית של יסוד המתכת ושל הריאות, תנועה של ירידה והתכנסות כביטוי לאובדן ואבל, וכדי לאגור כוח ולחזור לחיים.
סימנית העצב (BEI) 
מורכבת משני חלקים: חלקה העליון מבטא שלילה והתחתון מייצג את הלב. הסימנית מצביעה על התגובה הטבעית לבשורה של אובדן: התנגדות, הכחשה, סירוב. הלב יודע כי הבשורה נכונה ובו זמנית ממאן לקבל זאת. בעצב יש גם חסימה של הצ'י בגלל המשא הכבד המונח על החזה (כובדה של המתכת). הצ'י נשאר תקוע בחזה וברֵיאוֹת ומורגשת תחושה של מועקה בחזה, אותה תחושה גופנית האופיינית כל כך לעצב. הנשימה נעשית שטחית, והדם לא יכול לזרום בקצב הנחוץ לתפקודי הגוף. (נראה שתיאור זה רומז מדוע מועקת העצב גורמת לנו להיאנח). הלב נמצא בחוסר נוחות, לחוץ, ומופיעה תחושה של עצבות. אם מבקשים לתמוך באדם, יש לסייע לעצב התקוע בחזה לנוע ולזרום בכל הגוף, שכן פיזור אנרגיית העצב מאפשר להחלים ולחדש את הצ'י שבחזה. צריך גם לדאוג שהאדם יאכל, כי העצב מחליש ומרוקן את הצ'י ויש לתמוך בו.
העצב נחשב פתולוגי רק כשהוא לא מגיע לשיא ויורד לפי טבעו, או כשהוא אינטנסיבי יותר מדי זמן, למשל כשהלב מסרב להכיר בהדרגה במציאות ונוצרת חסימה בבית החזה. כאשר האדם ממאן לקבל את האובדן נוצר קרע בינו לבין המציאות, בין מה שהוא תופס ויודע לבין מה שהוא נכון לקבל. זהו פיצול השוחק את החיוּת של האדם, והטקסטים הסיניים מתארים בפירוט את פגיעתו החמורה והנרחבת. סוג כזה של עצב הוא ניגודה המובהק של שמחת הלב (LE), שהיא, כזכור, שמחה מעודנת הנובעת מנוכחות פתוחה וקבלה מלאה של המציאות. סוג נוסף של עצבות, שעשוי להופיע בעקבות אובדן אך אינו ספציפי למצב זה, הוא חוסר בשמחת הלב (BU LE), הקשור אף הוא לפגיעה בתחושה של אחדות עם העולם. בעוד שעצב מהסוג הראשון (BEI) הוא תנועה ששורשה בריאוֹת וביסוד המתכת, היעדר שמחת הלב מתרחש במרחבים האנרגטיים של הלב, בהפרה של התנועה האנרגטית של יסוד האש, שהיא תנועה של שמחה, של התפשטות וקומוניקציה.
טקסים ומנהגי אבלות סינים יוצרים הבניה של ביטויי היגון והאבל וכוללים בכי, קינה, זעקות שבר, לבישת בגדי אבלות, קפיצות והנעת הגפיים. כך למשל, במשך השנה הראשונה לאחר מות האב, על הבן לבכות בבוקר ובצהריים עם רגש עמוק של עצב וצער. הטקסים עוקבים אחר תהליך התפתחות הרגש והיחלשותו הטבעית עם הזמן. קיומם מסייע לאבלים לעבד את תחושותיהם ולהתמודד עם האובדן. הוא מעודד את עליית הרגשות, וכאשר הרגשות עולים ומבוטאים הם נחלשים לבסוף מעצמם.
אחרית דבר
לקראת סיום, אני לא מרגישה צורך לסכם את נקודות המבט השונות לאמירה אחת, אלא רק לסמן את הרעיונות הנוגעים לאבל שדיברו אלי במידה הרבה ביותר: הבנת האַיִן והמוות כחלק אינטגרלי מתנועת החיים ומסדר הדברים ולא כשיבוש שלהם; ערכן של נוכחות פתוחה והיענות לנסיבות מתוך קשב ותואם מדויקים לרגע; טיפוח ריקות הלב והשקט שמעבר לרגשות, המאפשרים לאדם לחוות את רגשותיו בלי ללכת לאיבוד בתוכם, ומולידים מאליהם את הרגש וההתנהגות אשר תומכים בתנועת החיים; הצורך באיסוף הכוחות ובהתכנסות שקטה פנימה לשם החלמה והתאוששות מאובדן; האפשרות לתת אמון בכוחות ההתחדשות והריפוי הספונטני, שיאפשרו לתנועת האבל לשקוט מעצמה לאחר שתגיע לשיאה.
בתוך כך, בחודשי הכתיבה אני מבחינה איך הדברים מהדהדים בי ומחלחלים להתבוננות ולחוויה שלי בעולם. אני שמה לב לפנים הרבות של האובדן. אדם אחד חי בצל מותו המוקדם של הורה או אח, שני מתמודד עם מחלה מאיימת, שלישית עם עקרוּת ורביעית עם גידולו של ילד פגוע. עבור כל אחד מהם, שאלת היחסים בין היש לבין האין היא שאלה גורלית. האם יוכלו לחיות מתוך דיאלוג פורה בין שני הקטבים, דיאלוג שבו כל קוטב מקבל את מקומו בלי לבטל את קיומו של האחר, ומתקיימת תנועה הלוך ושוב: לעתים האין בחזית והיש ברקע, ולעתים להפך? האם יוכלו לזרום עם הרגשות הכואבים והנעימים כאחד, להרגיש כל רגש בעתו ולנוע מרגש אחד לאחר דרך לב שלֵו ובהיר? ואיך אפשר - בחדר הטיפול ומחוץ לו - להיות עם אדם המתמודד עם אובדן בדרך שתסייע לו להרחיב את היכולות האלה בתוכו?
במקביל להתעמקותי בדאואיזם אני קוראת את ספרו של הפסיכואנליטיקאי מייקל אייגן "תחושת מוות נפשי" (2010) ומרותקת לגלות בו רעיונות שאפשר, אולי, לזהות בהם מידה של השראה דאואיסטית. אייגן מחויב לחיפוש אחר חוויית החופש של האדם, המתהווה לדעתו מתוך תנועה דיאלקטית בין קצוות של חוויה, שיש בה התמסרות לרגע ופתיחות להשפעתם של החיים. תנועה זו בין קצוות היא זו המאפשרת לאדם לחוש חיוּת ומשמעות, להשתנות ולהתפתח. לפי אייגן, תחושה של מוות נפשי נובעת מהיאטמות נוכח הצפה, כאשר המכל עדיין לא גדול דיו, ואילו חיוּת מתאפשרת בזכות היכולת לשאת עוררות ומורכבות, כלומר, כשאפשר להרגיש בלי להיות מוצפים. רעיון זה מזכיר את ניסוחיו היפים של קלוד לאר על התודעה השקטה, המאפשרת לאדם להתבונן בריבוא הדברים ולחוות את רגשותיו בתוך השקט שלו. התודעה השקטה, ריקות הלב, מכל גדול דיו - נראה שאלה הן דרכים שונות לתאר את מה שנחוץ לנו כדי לשאת אובדן (ולעתים - את מה שהאובדן מזרז אותנו לפתח בתוכנו על מנת שנוכל לשאתו).
בסיום הכתיבה, יותר ויותר אני מבינה את האובדן לא רק כחוויה של אין אלא גם כחוויה של יש, המוסיפה עומק ועושר למוזיקת החיים. האובדן הוא גם משהו שיש לי, חוויה שעיצבה אותי לטוב ולרע ("בהתאמת האין שבו - כוחו של הכלי"). האֵבל עצמו עשוי להיות זרז להתפתחות רגשית ורוחנית, להתבהרות התודעה מתוך הבנת סופיות החיים ושבריריותם ולהרחבת היכולת לשאת מורכבות וסתירות בעולם שבו יש ואין, חיים ומוות, צער ושמחה, שזורים זה בזה לבלי הפרד.
הערות:
1. חטיבה בתכנית לפסיכותרפיה אינטגרטיבית מזרח-מערב, מכון דמו"ת ואוניברסיטת תל-אביב.
2. ספר הדרך והסגולה זכה לכמה תרגומים בעברית. הציטטות במאמר זה נלקחו מתרגומם של דן דאור ויואב אריאל מ-2007, אלא אם מצוין אחרת. הג'ואנג-דזה תורגם ובואר ע"י דן דאור ב-2010 ("ג'ואנג-דזה - הספר האמיתי של פריחת הדרום"). קטעים נבחרים מתוך אנתולוגיה זו תורגמו קודם לכן על ידי יואל הופמן וקובצו בספר "קולות האדמה: קטעים נבחרים מכתביו של החכם הסיני צ'ואנג-טסה" (1977). (צ'ואנג-טסה וג'ואנג-דזה הם תעתיקים שונים לשם אחד). במאמר זה ציטטתי פעמים אחדות מתרגומו של הופמן, שאהוב עלי במיוחד, ואז מצוין כי הציטוט לקוח מכתביו של צ'ואנג-טסה. כשמצוין כי הציטוט לקוח מהג'ואנג-דזה, הכוונה לתרגומו של דאור.
מקורות
אייגן, מ' (2004/2010). תחושת מוות נפשי. תל-אביב: תולעת ספרים.
גראוזה, י' וקלעי, ח' (מתרגמים) (1973). לאו-צה: דאו דה צ'ינג. ירושלים: מוסד ביאליק.
דאור, ד' (מתרגם) (1982). ליה יו-קו: ליה דזה. ירושלים: כתר.
דאור, ד' ואריאל, י' (מתרגמים) (2007). ספר הדאו. תל-אביב: חרגול-עם עובד.
דאור, ד' (מתרגם) (2010). ג'ואנג דזה: הספר האמיתי של פריחת הדרום. תל-אביב: חרגול-עם עובד.
הופמן, י' (מתרגם) (1977). קולות האדמה: קטעים נבחרים מכתביו של החכם הסיני צ'ואנג-טסה. גבעתיים: מסדה.
הופמן, י' (מתרגם) (2001). אומרי שיר על סף המוות – מבחר שירים יפניים ומסת מבוא. בן-שמן: מודן.
ווטס, א' (1975/2010). דאו: דרך הנהר. (ד' בורשטיין (מתרגם)). תל-אביב: בבל.
וולף, ר' (2013). דרך השמיים על פני האדמה: הדים לתפיסה דאואיסטית בנפש האדם בן ימינו. חמו"ל.
פוליטי, א' (תש"ס). רוח פנימית: תורת חמשת היסודות ברפואה הסינית. חמו"ל.
Larre, C. & Rochat De LA Vallee, E. (1996). The Seven Emotions: Psychology and Health in Ancient China. Cambridge: Monkey Press.
-----------
לקריאה נוספת:
"נוכח נפקד" - התמודדות משפחות וילדים עם אובדן עמום של אחד ההורים / רונית שלו וסמדר בן אשר
