×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

מאמרים

הגוף כמשאב בטיפול זוגי ומיני

השילוב בין טיפול זוגי ומיני לבין פסיכותרפיה גופנית יוצר חיבור בין שני עולמות מרכזיים בחוויה ובהכשרה שלי כמטפלת. מאמר זה הוא תולדה של התנסויות שונות עם מטופלים בדרך לבניית גשר בין שני העולמות הללו. כיום, הגוף הוא משאב שאיננו מנוצל דיו בפרקטיקה הטיפולית המקובלת. כדי להכניס את הגוף לחדר הטיפולים, מטפלים זקוקים להנחיה, הכוונה, ותמיכה, וגישות שנות בפסיכותרפיה גופנית יכולות ללוות את התהליך הזה. אחת הגישות הללו, ביוסינתזה, מתוארת בקצרה במאמר.

מתפרסם מ 27/11/2011 | 11,937 צפיות

תגיות: | | | | |

 

הגוף כמשאב בטיפול זוגי ומיני

 

מאת איריס שוקן

 

פרטי המקרים המתוארים במאמר הוסוו לשם שמירה על פרטיות המטופלים.

 

היכולת של הגוף לספר סיפור ייחודי והיכולת של מטפלים ומטופלים להקשיב לסיפור הזה אינם מובנים מאליהם. ברור מאליו שהגוף הוא חלק אינטגרלי של כל מערכת יחסים וקשר מיני בפרט, וכמובן של מערכת היחסים הטיפולית. אולם עבור מטפלים רבים הגוף הוא משאב שאינו מנוצל מספיק במהלך הטיפול. כמטפלת שהוכשרה גם היא בשיטות המתבססות בעיקר על שימוש בכלים מילוליים, נדרשתי לשעות לימוד ותרגול רבות בשיטת הביוסינתזה עד שאגרתי מספיק אומץ כדי לאתגר את עצמי ואת הזוגות איתם אני עובדת כדי למנף את המשאב הגופני בחדר הטיפולים.

ביוסינתזה היא שיטת טיפול מתחום הפסיכותרפיה הגופנית אשר פותחה על ידי ד"ר דיויד בואדלה, החי ועובד כיום בשווייץ (Boadella, 1987). השיטה, שמשמעות שמה הוא "אינטגרציה של חיים", מתבססת על תהליך התפתחות העובר להבנת התפתחות מבנה האדם הבוגר והאופן בו הגוף מתארגן ומקבל צורה בעולם. לפי בואדלה, במהלך השבועות הראשונים של החיים הרחמיים, התאים מתפצלים לשלושה סוגי חלקים, שמהם יתפתחו בהמשך אברי הגוף האחראים לערוצי התנועה, המחשבה והרגש. במקביל, בואדלה מתייחס לשלושה ממדים: טונוס, טעינה ופוקוס, הקשורים לאופן שבו באים הערוצים הללו לידי ביטוי בעולם. הטונוס הוא המתח השרירי שנע בין החזקה להרפיה וקשור לביטוי של ערוץ התנועה; הטעינה היא היכולת להתמלא בכוח ובאנרגיה או להתרוקן מהם, והיא קשורה לערוץ הרגש; הפוקוס, הקשור בעיקר לערוץ הקוגניטיבי (מחשבתי), הוא היכולת לעבור בין ראייה ממוקדת וצרה לבין ראייה רחבה וכוללנית. בריאות גופנית ונפשית נוצרת כאשר יש זרימה והרמוניה בין שלשת הערוצים, וכאשר שלושת ממדי הטונוס, הטעינה והפוקוס מתואמים ביניהם. לעומת זה, מצבים של קשיים וטראומה יוצרים דפוסי הגנה שיבואו לידי ביטוי בחסימות, פיצולים ונתקים.

כמטפלים, מטרתנו היא לסייע בתהליך חיבור ויצירת גשרים, כדי לאפשר מציאת איזון מחודש שמזמין את האדם להיות בקשר מהותי יותר עם עצמו. קשר מהותי משמעותו חיבור שהוא מעבר לדפוסים ולהגנות. יחד עם המטופל, המטפל מחפש מה שמכונה בביוסינתזה "פעימה": נקודה ייחודית באחד הממדים, ולו גם הקטנה ביותר: ניצוץ בעיניים אצל אדם בדיכאון, מילה הנאמרת בטון שונה מהרגיל, תנועת רגל מקרית, וכדומה. שם כדאי לעצור ולהתמקד. ד"ר בואדלה קורא לתהליך זה "עבודה עם החוט המשוחרר", וזאת מתוך תפיסה מערכתית לפיה התרחבות פעימה באזור אחד בגוף משפיעה על אזורים אחרים. לכן, במקום לעבוד ישירות עם מקום חסום, רצוי לעבוד עם ערוץ שהוא זמין יותר עבור המטופל. שוב, ההנחה היא שכל שינוי בחלק אחד קשור ומשפיע על משנהו; מטפל הביוסינתזה קשוב לכל הערוצים ועוקב בעבודתו אחר הפעימה, במטרה להכיל ולהרחיב אותה.

על אף שרוב המטפלים הקונבנציונליים מתורגלים להיות קשובים להופעה החיצונית של המטופל ולהתנהלות התנועתית שלו, עבודה ממוקדת גוף והתנסויות גופניות ישירות אינן תופסות מקום מרכזי בטיפול. הביוסינתזה סיפקה לי מסגרת, שעזרה לי בדרכי כמטפלת זוגית המחפשת לשלב גוף ומגע בטיפול. בנוסף, הביוסינתזה נתנה לי לגיטימציה, מרחב תומך ויד ידידותית להעז ולחקור מחוזות שקודם חששתי להיכנס אליהם – בעיקר בטיפול זוגי ומיני. במהלך ההתנסות הזאת למדתי שלפעמים מספיק צעד קטן המשתמש בגוף כמשאב על מנת להרחיב פרספקטיבה או לפתוח אשנב לכיוון טיפולי מבטיח ובלתי צפוי. המקרים הבאים הם דוגמאות לכך.

* * *

זוהי פגישתי השנייה עם שרון ותמיר. מהמעט שסיפרו לי עד כה, אני יודעת שאחד המוקדים הזוגיים מעוררי הכאב עבורם הוא חוויה של חוסר איזון ביחסים. שרון חשה שהיא מביעה אהבה מילולית ופיזית בצורה חופשית וזורמת, בעוד תמיר מתקשה לעשות זאת. תמיר טוען שאין לו מספיק מרחב להחליט מתי ואיך להראות לשרון מה הוא מרגיש; יתרה מזאת, תחושת חוסר הסיפוק שמהדהדת במרחב הזוגי מצמצמת עוד יותר את החשק שלו לתת. שרון ותמיר לכודים בדפוס זוגי קלאסי שמזין את עצמו: ככל שהיא רודפת יותר כך הוא נסוג יותר, וחוזר חלילה.

כדי לחדד את התמונה אני מזמינה את בני הזוג לדבר במשותף על החוויה שלהם. כחלק סטנדרטי מהתהליך אני מבקשת מהם למקם עצמם אחד מול השני, ומנחה אותם לשים לב כל אחד לעצמו, לתחושותיו, ובפרט למרחב שנוצר שביניהם. הם מזיזים את כיסאותיהם, ומתמקמים בקליניקה אחד מול השני. כשאני בודקת עם כל אחד אם המרחב מתאים לו, קורה משהו מפתיע: שרון זזה לאט אחורה.

זיק של התרגשות וסקרנות מהבהב אצלי. מה קורה כאן?

נראה שמצטייר פער בין התיאור המילולי של שרון (רוצה קרבה) לבין הסיפור שמספר הגוף שלה (צריכה מרחק). האם אנו נוגעים כרגע באחד מרגעי הפיצול שרצוי לעצור ולהעמיק בהם?

לשאלתי מה המרחב האופטימלי עבורו, תמיר זז קדימה.

ילדה קטנה בתוכי מוחאת עכשיו כפים.

איך שרון מרגישה כשתמיר מתקרב? קצת מחנק בגרון, טיפונת כיווץ בחזה.

מה היא צריכה? השינוי בטונוס ובטעינה מזמינים אותה להתמקד פנימה ולהקשיב לגוף.

שרון מחליטה לזוז שוב אחורה בזהירות ובודקת עם עיניים מתנצלות וחוששות את התגובה של תמיר. תמיר דווקא לא נראה נעלב או כועס; להיפך: כשאני בודקת איתו, הוא אומר ששם לב שגבו הזדקף. בהמשך נבדוק איך זה בשביל תמיר להיות עם גב זקוף יותר, מה זה מזמין אותו לעשות, ואיך זה יכול להשפיע על היחסים. אבל באותו רגע אני רק חשה תחושה פנימית של עונג והוקרה לגוף על היותו חלק אינטגרלי מהמרחב הטיפולי, על היכולת שלו לספר סיפור אחר שהוא בעצם הפוך מהסיפור המילולי שהוצג קודם לכן, ולפיכך עוזר לנו להרחיב ולהעמיק את הפרספקטיבה הטיפולית.

זהו רגע קטן, כמעט טריוויאלי, שלא נראה דרמטי במיוחד ברצף הטיפולי. אבל, אם אשכיל להתמקד ברגע הקצר הזה ולנצל אותו כהלכה, ייתכן שהוא יעניק לתמיר ושרון הזדמנות חדשה ליצור ריקוד זוגי שונה.

* * *

הריקוד הזוגי של סימה ודוד הוא מסורבל וקופצני. הם נשואים שלוש שנים, ורמת התשוקה המינית של סימה בצניחה בשנתיים האחרונות. הפעם האחרונה בה קיימו יחסים הייתה לפני ששה חודשים. הם יושבים אצלי בקליניקה נבוכים ומלאי כאב. רגעים ספורים קודם לכן הם סיפרו לי על הסיבה שבחרו אחד בשני ומבטיהם היו מלאי חום.

אני בהתלבטות. מצד אחד, אני יכולה להישאר בממד המילולי ולהמשיך עם שאלות מפורטות כדי לחדד את התמונה ולהרחיב את הפרספקטיבה על מצב היחסים. מצד שני, אני יכולה להיעזר בגוף. אחת ממטרות הטיפול המיני היא יצירת סביבה שיוצרת סקרנות, מאחר שסקרנות מביאה לעוררות שיכולה להוביל לתשוקה.

אני מזמינה את סימה ודוד לתהליך משותף של חקירת התחושות הגופניות שלהם ביחד עם הרגשות, המחשבות והדימויים שיעלו. המטרה היא ליצור עבורם בחדר הטיפולים סביבה מעוררת סקרנות. מניסיוני, תנאי מוקדם להצלחת תהליך כזה הוא בניית חוויה של ביטחון ושליטה. אני מציידת את שני בני הזוג בכפתורי "עצור" דמיוניים שעליהם ניתן ללחוץ בכל פעם שהם חשים מוצפים מדי. בנוסף לכך, כל אחד מהם מצויד בחוויית "מקום בטוח" אותה תרגלנו בעזרת דמיון מודרך; המקום הבטוח ישמש כעוגן מקרקע בשלב בו גובר הקושי.

כל זה כנראה לא ממש עוזר לדוד. הוא מרגיש נבוך ומבויש. אני אומרת לו שזאת תחושה טבעית לחלוטין, ושהייתי מודאגת אם הוא לא היה מרגיש כך.

דוד מושיט קדימה יד מהססת, לוקח את ידה של סימה ומתחיל לעסות אותה.

סימה יושבת בפנים חסרות הבעה וגוף נוקשה.

"למה אתם שמים לב?" אני שואלת.

"זה כמו לגעת בגווייה" הוא אומר.

הבעת הפנים של סימה לא מסגירה את הכאב עליו תדבר אחר כך. רק כשאני לוחצת היא מודה שהיא ממש לא אוהבת כשדוד נוגע בה ככה.

אני לא ממש מופתעת. אני שמה לב שהטונוס של דוד בזמן המגע נוקשה כמעט כמו הטונוס של סימה. האם זה ממבוכה? האם מלחץ? האם יש ביניהם איכויות אחרות של מגע?

"אתה יודע איך היא אוהבת שתיגע בה?" אני שואלת.

דוד אומר שאין לו מושג.

"את יודעת איך להזמין אותו לתת לך מה שאת צריכה?"

"הוא נעלב כשאני אומרת לו מה לעשות", היא אומרת.

כשאני מבקשת מסימה להראות לו בכל זאת מה היא צריכה, אנו מגלים יחד שהדרך שלה לכוון את דוד היא בעיקר למשוך ולהרחיק את היד שלה בכל פעם שהמגע לא נעים לה.

בתגובה, הגוף של דוד מתקשח. הוא נושך שפתיים. "את רואה?" היא אומרת לי, "בדיוק כמו שאמרתי, זה מה שתמיד קורה".

אני חוככת בדעתי. מצד אחד, אני מתפתה לנצל את ההזדמנות ולחקור איך הייתה מתגלגלת הדינמיקה לו הם היו כרגע בבית. זה כיוון אפשרי, אבל אני בוחרת להמשיך ולהתמקד ברגע שנוצר כאן ועכשיו. הרגע הזה מקפל בתוכו את חוויית הכאב עבור שני בני הזוג, ואת הדפוס הגופני/רגשי שאותו פיתחו על מנת להתמודד עם הכאב. על פי הביוסינתזה, אם אצליח לשהות שם איתם ממקום מכיל ומאפשר ולעקוב אחרי הפעימה, ייווצר מקום לרפוי. אני נושמת עמוק ועוברת לבדוק את התנועה שמתחת לדפוס: מה כל אחד מהם צריך; איך הם מראים אחד לשני את הצורך; באיזו מידה המסר באמת עובר לבן או בת הזוג, ומה משתבש בדרך. בתוך מרחב ההתנסות שפתחנו יש מקום לצורות, איכויות ועוצמות מגע שונים. למשל, אנו מגלים שכאשר דוד משתמש ב"מגע אדמה" (נוכח, מחזיק, עוטף), הנשימה של סימה מתרחבת, והיא יכולה להרפות וליהנות מהמגע. לעומתה, דוד נמס כשסימה נוגעת בידו ב"מגע מים" (זורם, קליל). יחד, אנו מגלים שצעדים קטנים מלמדים המון, ושלפעמים לשהות בתוך תנוחה מסוימת מבלי לזוז זה הכי מספק ומענג.

המרחב שנפתח לפתע בין בני הזוג נותן מקום לסקרנות, בדיקה, ומשחק. משהו אחר קורה בתוך שדה היחסים בחדר. לסימה ודוד יש הזדמנות חדשה להתחבר עם חלקים מהותיים ומלאי חיות של עצמם שהלכו לאיבוד מאחורי חומות של הגנה ופחדים.

האם הם יוכלו לקחת הלאה את הרגע הייחודי הזה? אני לא יודעת עדיין. אני כן יודעת שיש בחדר חוויה של זרימה ופעימה שלא היו שם קודם. זה בהחלט נראה כמו התחלה טובה.

* * *

זרימה ופעימה כמעט לא קיימים ביחסי המין של שירה ואלעד. שירה סובלת מווסטיבוליטיס, דלקת בנרתיק הגורמת לתחושת כאב או צריבה עזה במהלך חדירה. אבל הסיבה שהם הגיעו לטיפול היא ששירה בחודש השביעי להיריון הראשון שלה, והיא פוחדת מהלידה. במהלך חיי הזוגיות שלהם, שני בני הזוג פיתחו דפוס הישרדות המבוסס על הימנעות. יש ביניהם הסכם לא כתוב לקיים כמה שפחות יחסי מין מלאים המלווים בחדירה. שירה פוחדת מהכאב, ואלעד חושש מאימפוטנציה. "אנחנו כמו שני קווים מקבילים שנעים זה לצד זה", מסביר אלעד.

הלידה הצפויה בעוד כחודשיים היא אירוע שלא ניתן להימנע ממנו או לעקוף אותו. הוא מציף באחת את החששות מפני הבלתי נודע. הם מגיעים אליי הישר מפגישה עם רופאת הנשים, שהנחתה את שירה להתחיל בתרגילים כדי להגמיש את האזור והמליצה לאלעד להיות שותף בהם.

ההצעה הסבירה והפרקטית הזו פתחה תיבת פנדורה, ושני בני הזוג נסערים לאחר ניסיון כושל לברר את הנושא במכונית, בדרך אליי. כמה אני יכולה לסמוך ולהישען עליו? כמה בטוח אני יכול להרגיש במרחב הזוגי? השאלות הללו מנסרות ברקע, אבל שני בני הזוג מרגישים פגיעים מדי מכדי לבטא אותן ואת והחששות האחרים שמציפים אותם. אני מהדהדת חלק מהחששות הללו ואת התחושות הגופניות שאני חשה בעקבותיהן: קושי לנשום, כאב בחזה, כיווץ בבטן.

עם דמעות בעיניים, שירה טוענת שאלעד פשוט לא מסוגל להבין כמה זה בלתי נסבל. כשאני בודקת עם אלעד הוא מודה שקשה לו להבין, אבל הוא מוכן להתאמץ. גם כאן, כמו במקרה הקודם, ניתן להמשיך לפתח את הרובד המילולי. אבל אני יודעת שעל מנת להבין את שירה בצורה שלמה יותר, הגוף שלי צריך להיות מעורב בתהליך. אני מרגישה שהתחברות לחוויה הגופנית תהיה בשלב זה עבורי ועבור אלעד משמעותית ומלמדת.

המטרה הטיפולית היא להתמקד בחוויה פנימית גופנית, לתת לה מקום, ולהתחבר למגוון התחושות הצובעות את החוויה. ואז, מתוך תהליך של חקירה, ניסוי וטעייה, לתת לחוויה צורה. כשהצורה תקבל מקום במרחב שבין שירה ואלעד נוכל שנינו – אלעד ואני – להתחבר טוב יותר לחוויה של שירה.

אני מזמינה את שירה להראות לנו איך נראה ומרגיש האזור המושפע מהווסטיבוליטיס, כאשר שימוש בגוף היא אופציה אחת כדי להמחיש את החוויה ולתת לה צורה. לשירה קשה לקום מהכיסא ולהשתמש בכל הגוף כדי להדגים. במקום זאת, אני מזמינה אותה לנסות להראות לנו בעזרת שימוש בידיים.

זה לוקח זמן. וזה בסדר. אחרי ניסוי וטעייה היא מצליחה ליצור פסל גופני שממחיש עבורה את החוויה. תחילה היא מכווצת אגרוף, ואז שניים. שמה אחד בתוך השני, מכווצת, דוחפת. בסוף תהליך של ניסוי וטעייה היא מחליטה על פוזיציה שבה היד פרושה והבוהן באותה היד, נלחצת בכוח אל האצבע.

מתוך ההתבוננות ב"פסל" של סימה, גם אני וגם אלעד יכולים ליצור את אותה צורה עם היד שלנו, וכך להתחבר עם החוויה שלה. כשאני עושה זאת, אני חשה כאב במפרק היד ותחושה של בדידות. האם זו תחושה שלי או הדהוד תחושתה של שירה?

אני בודקת: "מה מקומו של אלעד בתמונה?"

"אין לו מקום."

"ואם לאלעד היה מקום בתמונה, איך זה היה נראה?"

לאחר זמן נוסף של התלבטות שירה משעינה מרפק מתוח על ברכו של אלעד.

שקט.

אני שמה לב שהנשימה של שירה הופכת איטית יותר. קצב הנשימה של אלעד מואט אף הוא.

עוד רגע ושירה מניחה את כף ידה על ירכו של אלעד.

הם ממשיכים לנשום יחד, ואנו שמים לב איך היד של שירה נפתחת בהדרגתיות.

כשאני שואלת אותה, היא אומרת שזה מזכיר לה פרח ושהתחושה המרכזית שלה היא חום.

כשאני בודקת עם אלעד איזה דחף עולה אצלו, הוא מקרב בזהירות את ידו אל ידה.

שירה מאפשרת לו לגעת בה. תווי הפנים שלה מתרככים, הגוף שלה נראה רפוי יותר ונעזר יותר באלעד כמשענת.

עבור שניהם, להישאר במקום הזה, זו התחלה של תהליך חדש שמאתגר את הדפוס הקודם של כיווץ והימנעות. הפעימה, שהחלה עם השינוי בפוקוס, הביאה לזרימה שונה ביחסים.

שוב, אני אסירת תודה לגוף שעזר לנו ויצר גשר במקום בו היה קודם ניתוק. בקליניקה יש תחושה של פחות פחד ויותר תקווה.

* * *

טיפול מיני הוא התערבות רבת ממדים, שהממד הגופני לוקח בו חלק מרכזי. מכאן נובע צורך גובר בידע והבנה של תהליכים גופניים והמשמעות שלהם בהשפעה על האנרגיה הזוגית והארוטית. פסיכותרפיה גופנית בכלל, וביוסינתזה בפרט, מתייחסים לגוף כשותף מלא שווה זכויות, ומספקים מפה שבה קווים מנחים לשימוש בגוף בתהליך הטיפולי. כלים אלה יכולים לסייע מאוד למטפל הקונבנציונלי. בשלושת המקרים שהבאתי נעזרתי בגוף, גם שלי וגם של הקליינטים, כדי להרחיב את המערכת הטיפולית. צעדים קטנים, רגישות וחיפוש אחר הפעימה, תשומת לב לקצב הטיפולי ועבודה עם "החוט המשוחרר" מאפיינים כל אחד משלושת המקרים שתיארתי.

במקרה הראשון עצרנו בנקודת פיצול בין הערוץ המילולי לערוץ הגופני, וחקרנו את הפער בין הסיפור המילולי לגופני. ההתבוננות בניואנסים הגופניים וההתמקדות בפעימה אפשרו לי לעזור לשרון להוציא לאור את הקושי הרגשי, ועזרו לבני הזוג לחוות את עצמם בצורה שונה מזאת שבה שתפסו את עצמם בתחילת השעה הטיפולית. כך נעזרנו בגוף כדי להפוך את הסמוי לגלוי ואת הלא מודע למודע בריקוד הזוגי של קרבה-מרחק. במקרה השני נעזרנו בתחושת הביטחון הגופנית כדי ליצור מרחב בטוח בין בני הזוג. המרחב הבטוח יצר חוויה של החזקה. כאשר הם חשו מוחזקים, בני הזוג העזו להרפות גם ברמה הגופנית וגם ברמה הרגשית. ההרפיה הביאה לתחושת שחרור, שאפשרה התחברות לסקרנות הטבעית - וזו הובילה תנועה של חקירה והתנסות שאפשרו למידות ארוטיות חדשות. במקרה השלישי, בתהליך יצירת הפסל השתמשנו בגוף כגורם מגשר כדי להעביר חוויה; בהמשך, ראינו כיצד השינוי בפוקוס הזמין שינוי הדרגתי בטונוס ובתנועה, בנשימה ובהרגשה.

המסע בעקבות החוט המשוחרר הוביל לפעימה שעברה בין הערוצים ואפשרה יצירה של דיאלוג חדש בין בני הזוג. בכל אחד מהמקרים הללו היה מקום שונה וייחודי למגע ולביטוי פיזי. ובכל אחד מהם, שילוב הממד הגופני בתהליך הטיפולי אפשר לי ולקליינטים תנועה ומרחב במקומות של כאב ותקיעות.

בסיס הביוסינתזה ממשיך ללמד אותי כיצד לסמוך על הגוף ולהאמין בכוחות הריפוי שלו, וכיצד להשתמש בו יותר ויותר כמשאב חשוב בחדר הטיפולים. יחד עם הזוגות שלי, אני ממשיכה לחקור את האפשרויות הטמונות במרחב הזה, סקרנית לדעת איך ניתן להצמיח אותו הלאה.

 

מקורות

Boadella, David (1987). Lifestreams: An Introduction to Biosynthesis. Routledge Kegan & Paul.

אתר המרכז הישראלי לביוסינתזה: www.biosynthesis.co.il

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

שוקן, א. (2011). הגוף כמשאב בטיפול זוגי ומיני. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 28/7/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2691

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

שרה איונירשרה איוניר2/2/2016

המאמר כמו הגוף מדברים בשפה מדוייקת. תודה איריס על מאמר רלבנטי וחיוני לכל מטפל זוגי שרוצה לעשות עבודה שפורמת חסמים ומזרימה שינויים אמיתיים.

חגית זכאיחגית זכאי7/12/2014

מרתק. מאמר מרתק, מסקרן ומעורר השראה. תודה לך איריס. חגית.

מרום אלטרוביץ'מרום אלטרוביץ'22/2/2012

דיאלוג הגוף הופך לגלוי. תודה רבה איריס, כתיבתך מעוררת השראה. את מזכירה לי כמה חשוב לנו להיות ערים למטופלינו. להפסיק להנציח את הפיצול גופנפש בחדש הטיפולים, להיות כנים ורואים יותר! תודה!!!

ארנה שנירארנה שניר17/2/2012

מרגש ומסקרן. איריס יקרה. הצלחת בכישרון רב, להעביר את הדרך בה הגוף חושף באותנתיות את הנפש .וכיצד אנו המטפלים יכולים למנף חשיפה זו, הסמויה מן העין פעמים רבות ,לריפוי. יכולתי לחוות את ההתרגשות, הסקרנות ופעימת החיים בעבודתך.

מירה אצילמירה אציל5/2/2012

איזה יופי!. ממש מאיר עיניים!
תמצאי בספרי הד למה שהביוסינתיזה מכנה "פעימה"
למרות שלא הכרתי את התיאוריה. הארת את עיניי תודה ואשמח להרחיב עוד
כתבי לי atzilim@gmail.com מירה

Iris SchockenIris Schocken25/12/2011

תודה. תודה אלון אביטל, וכל האחרים שהתקשרו ושלחו מיילים של תמיכה ועידוד.
שמחה על הסקרנות שהתעוררה. מקווה להמשך דיאלוג עם הנושא ואיתכם.
איריס

אביטל תשובהאביטל תשובה25/12/2011

כמו לחזור הביתה, מדרך ארוכה. איריס , מאמר מצויין כל הכבוד, הצלחת לעניין ולרתק ואפילו לרגש - העבודה עם הגוף מפתיעה תמיד מחדש, הגוף המופלא מספר את כל הסיפור- אם רק נקשיב ונתבונן בסקרנות ופתיחות.

אלון קדםאלון קדם29/11/2011

גוף הטיפול. איריס היטבת לתאר את גוף הטיפול המתרחש בהרבה חדרי טיפולים ברחבי הארץ ,אך לא תמיד נאמר או מקבל מספיק דגש .הגיעה העת לחלץ את הגוף מה״ארון״ ולהחזיר אותו אל חדר הטיפולים .כל הכבוד על האומץ והכתיבה הכנה . אלון קדם