×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.
 

מאמרים

על הזיכרון כנהר בעל גדה אחת

מתוך הבנת טבען המשתנה בהתמדה של תחושות, ההרצאה תתבונן בחזיונות וחלימה כקטבים במאמץ הנפשי לשרוד חוויות טראומטיות, ותבחן את האופן שבו גישה פרשנית מגבילה את יכולת הריכוז של הנפש ל"עיבוד זיכרונות"; האדם נותר תחום בגדה האישית של הזיכרון, רחוק מהשגת איזון נפשי.

מתפרסם מ 20/11/2003 | 2,158 צפיות

תגיות:

על הזיכרון כנהר בעל גדה אחת
 
(הרצאה ברב-שיח לזכרה של מיקי שילה)
                                                               
 
"באין מילים וזיכרונות":
מילות הנושא של יום העיון המיוחד הזה נוגעות מייד בעצב, ומציתות כלפיו את הדמיון; כמה חופש מחשבה יש לתוך מילים שהן אנגמטיות, פיוטיות כמעט, מופשטות ועם זאת כמו נוגעות מייד בנימים אישיים החבויים בנפש פנימה, והלב נענה בערגה
הערגה הזו פוגשת את העובדה שאנחנו מכונסים כאן היום תחת כנפי זיכרון אישיות מאוד, כנפיה של מיקי שילה. זו עובדה חזקה, רבת משמעות, הפועלת על כל הנמצאים בחדר. היא מעוררת תחושת מחויבות לדבר קרוב, מתכוון, וברצינות.
לא הכרתי את מיקי. זה חסר לי כשאני מכינה את ההרצאה, חסר עד כדי כך שהכתיבה נחסמת. בהיעדר הכרות, אני מוצאת עצמי מתבוננת ארוכות בתמונתה שעל טופס ההרשמה, סופגת רשמים מהמצח הגבוה, השיער האסוף ברפיון נינוח, העיניים המוצללות מאחורי משקפי השמש הגדולות, הטבעת על האצבע, השעון שמחוגיו מורים זמן שמשתקף גם בגווני העננים שברקע. עולות תחושות שלא אוכל לשים במילים. התמונה הופכת לסוג של זיכרון...
 
"הזיכרון אומר שהמוזיקה זרמה תמיד לפני המילים", כותבת אדריין ריץ' ברזלה מאוחרת.
אז בואו נקשיב למוסיקה.
(בריאן אינו, "על שפת הנהר" ( * ) ''3 מוסיקה, להקריא אגב השמעה.)
 
הנה אנחנו כאן
תקועים על שפת הנהר הזה
אתה ואני מתחת לשמיים
הנופלים לנצח מטה מטה מטה
נופלים לנצח
 
מבעד ליום
כאילו על פני אוקיאנוס
מחכים כאן
תמיד נכשלים לזכור
לשם מה באנו באנו באנו
אני תוהה לשם מה באנו
 
אתה מדבר אלי כמו ממרחק
ואני עונה בהתרשמויות נבחרות
מזמן אחר מזמן אחר
 
* * *
 
 
ב 'אין מילים וזיכרונות' אנחנו על שפת משהו עמום ועצום חשיבות. משהו שהוא בו-זמנית נמצא ואיננו לנו, בתוכנו אך גם מעבר לנו. כמו שמילים, מעבר לערך הקומוניקטיבי אינפורמטיבי שבהן, הן סוג של זיכרון, כך גם אנו עצמנו, מי שאנחנו, זהותנו, גם היא בבחינת "זיכרון", זיכרון המבטיח התפתחות בדיוק במידה שהוא כרוך באובדן.
זיכרון הוא עקבות. עקבות בחול הנפש-גוף הנצחיים. לשם מה קיימים העקבות? לאן הם מובילים אותנו? אני חושבת שהתשובה לשאלה הזו קשורה לשאלה חשובה יותר שכדאי לשאול, והיא לאן אנחנו רוצים ויכולים להרשות לעצמנו להילקח.
"מקום ללא זיכרון" מזמין אותנו להתנסות באתגר של קצה. בחוויה של גבול. על הגבול. בקצה הזיכרון, במקום בו נופל הצל על התודעה המודעת שלנו. ועולה שאלה רצינית על טבעו של גבול תודעת הדברים שאפר לזכור ואופן התקיימותו, כי בכל מקום שעובר גבול ישנה אפשרות של מעבר וחציית הגבול, של הרחבתו, אולי אפילו עד כדי ביטולו, על הסיכויים והסיכונים הכרוכים בכך.
 
גבול זה דבר מוחלט וחמקמק כאחד. כשאני חושבת על גבול הזיכרון עולה דימוי של קו האופק. באיזה מובנים הוא קיים, מה טבעו. ילדים שואלים על קו האופק בתמיהת פליאה בה מתערבבת שאלת מהו קו האופק עם שאלת איפה האופק? האם אפשר להגיע למקום בו השמיים נוגעים באדמה? בהיות האופק מושג של מרחק, נשמטת האבחנה הבלתי אמצעית שבעצם כולנו, כל הזמן, חיים על קו האופק, בכל רגע ורגע, כי בכל מקום בו אנו עומדים שם-כאן השמיים נושקים לאדמה, כאן-שם מתרחשות השקיעות והזריחות כולן, גם אם אנחנו טרודים בזוטות חיינו מכדי לראות אותם קורים נכוחה.
ילדים ומשוררים משמרים בשביל כולנו את נצחיות חיות החוויות האלה.
זוכרים את עצמכם כילדים מביטים על השמש השוקעת בים, צוללת פנימה ממש לתוך המים, חוצה את כדור הארץ לכל עומקו שמעבר למבטנו כדי להבקיע ולזרוח בחציו השני של הכדור? ואיך ממשות תגלית הכדוריות נשארה תמיד מעט בלתי נתפסת, שהרי אי שם הלב ממשיך לפחד, באותה עיקשות השמורה לדברים שאי אפשר להתנסות בהם כך שכל החושים יקבלו את המענה המשביע, שאולי הארץ, בכל זאת, שטוחה, אולי הכדוריות היא רק תחכום מדעי מופשט, וקו האופק הוא גבול מוצק אשר כל המגיע עדיו מסתכן בנפילה גורלית לתהום העמוקה הנשברת מעבר לו, מי יודע
אימת הבורות של הילד מוצאת לה הד תאום בהלך הרוח המשלים של הודיית האמונה של המשורר, כי בשתיהן מתנגשת התודעה הנאיבית עם זו המלומדת.
מספר וויליאם בליק, תיאולוג משורר וצייר שעסק הרבה בתודעה הגבולית ובהתגלות חזיונות:
“Some persons of a scientific turn were once discoursing pompously and, to him, distastefully, about the incredible distance of the planets, the length of time light takes to travel to the earth, & c, when he burst out, ‘Tis false! I was walking down a lane the other day, and at the end of it I touched the sky with my stick.’"
 
 
כדרך לקרב את העדות לזמננו ומקומותינו אנו, אני נזכרת בספר "עובדה", שיצא ב - 83 בהוצאת דביר, והוא לטעמי אחד מספרי ההדרכה הטובים ביותר שנכתבו על ריפוי הנפש בתהליך הדיבור הרפלקטיבי. כותב בו גד תדמור, משורר ופסיכואנליטיקאי, שיר שנקרא "על קו הגבול:
 
ושוב
אתה חותר
כפות ידיך משוטים
אל קו הגבול מחליף צבעים
נבלע וצף ים בתוך ים
 
כי שם ברעש הגלים שבא לגונן על הדממה
שנובטת מאחורי מסוכת סלעים, ריח אצות, קול ומראה
 
צליף, גוונים ובני גוונים, המיה, לחש, מפתח ועצם הבריח
נרשם התחביר, משחק הגלים, חוקותיו, שומר לעת נצור על הזימים
 
אלו הם חייך בין אור למהומת מים
 
נאבק עם הרוח שנופחת בגלים
יורד למצולות ומגיח, מנסה בכל כוח, כעורב במקורו
ליבש, יצוא ושוב, עוד פיסת ים, להרחיב את נוף ההתוודעות
לבוא אל המקום שלתוכו עוד לא חדרה קרן אור
 
לשלוח אצבעות של יבשה אל תוך הים, דרור לקרוא למפרצים
או לפרוץ אל תוך היבשה. דוק היטב, לכאורה זה דומה.
מה אתה מבקש להעלות את קונכיות הכסף המוריד מקרקעית הים
לחשוף אותן לאור השמש עד שיוכו בסוורים וייפלטו סודות סתומים
לאורך קו הגבול המתפתל מכאב, שלל, שהקיא הים רוחש באינמנוח
מה יש להשחיל אף אותו לצווארי החוף שהרי זו מתנת הים.
אכן, על קו הגבול, במעבדת געגועים, קול החשבונות
תרנים ומפרשים מתרוננים בתאווה גורפת שנחיריה
אד גופרית, ריח אצות, פרי ים למינהו, שלל וריח מרחקים
 
צמא אפל רוחש בתוך עורקיך ועל זרועות ידיך מפות מלח עתיקות
חקוקות מיובשות בשמש, מטשטשות את ההבדל מה בין אצבעות הים
לאצבעות היבשה. אבל הים פכר אצבעותיו באצבעות היבשה ושותק.
מה אתה יודע כי בין אצבעות המים
מתחת למים, נחים כל המתים שפעם היו גרים על פני אצבעות היבשה
ועיניהם שוטטו כמו שחפים צורחים לאורך קו החוף
 
על כן, עד היום, יש מי שומע בלילות קולות מדברים
ואתה עוד מתעקש, יושב על סלע ומקשיב בסבלנות של סלע
עד שיעלו כולם מתוך הים.
 
* * *
 
השיר עשיר מכדי שנפרש אותו. את הים שבו אני קוראת כים הזיכרון. ים כל מה שהיה נהייה והווה במפגשים האינסופיים בהם האישי חוצב את פניו נוכח הבלתי אישי שבהוויה.
המציאות, גם הפשוטה ביותר לכאורה, עשירה ורבה מיכולותינו האנושיות לפגוש אותה במלואה. כל כך הרבה מתרחש בכל רגע ורגע עד שכדי לשרוד את הריבוי הזה, ולהתמצא בו באופן סביר, שיאפשר לנו להתמקם ולהתבטא בקרבו, אנחנו לומדים להפעיל מנגנוני סינון והרחקה, אחרת המערכת התבונית והרגשית שלנו תכרע מעומס.
זיכרון הוא המנגנון, התהליך, והדרך שלנו להפעיל את הסינון הזה, ההכרחי להישרדותנו. במובן הזה, כל זיכרון הוא סוג של שכחה. כדי ליצור זיכרון אנחנו צריכים את היכולת החופש והרשות לשכוח. להעדיף את האני על פני האמת, ולעמוד בפער הזה שבין האני לאמת, פער לא פשוט הפועל כלפינו ובנו כטראומה פוטנציאלית.
 
למה אני מתכוונת?
לכך שכל הזמן קורים דברים. המון דברים קורים כל הזמן. המציאות רוחשת חיים מתרחשים, ואנחנו מקיימים דיאלוג מורכב מאוד של התקרבות-התרחקות, התנתקות-התחברות כדי לשרוד הן את ההתרחשות והשפעותיה, והן את תבליט האני הניבטת אלינו, הנחווית כמעצימה את הטוב או גורעת ממנו, בונה ומעשירה או מדלדלת ומפרקת.
קחו לדוגמא את הרגע הזה בחדר הזה.
עשרות אנשים יושבים כאן. לכל אחד עוברות ברגע זה עשרות מחשבות בראש ועשרות תחושות בגוף. אם אתחיל להיות מודעת או אפילו לנסות לפגוש משהו מכל זה לא אוכל להמשיך לדבר אליכם כי אטבע, פשוטו כמשמעו, בים התגובות שיתעוררו בי כלפי הנוכחויות שלכם כאן.
לכן כדי לדבר אני כמו שוכחת מעט את קיומכם. כיוון שאיני סומכת כלל על יכולתי לשכוח - אני נעזרת בדפים הכתובים המבטיחים לי את השכחה ואת המרחק, ומאפשרים לי מעט יותר סלקטיביות וארגון מאלה שהיו קורים לו דיברתי אליכם באופן ספונטני ומיידי, אף שבדיבור הספונטני פנים אל פנים ללא דפים מרחיקים היה מתממש מפגש מדויק יותר, קרוב יותר למפגש לו אני מייחלת.
הדפים מהם אני קוראת את דברי נכתבו כדי שהמילים, שהיו לפני כתיבתן מחשבות במוחי, תעמודנה בשבילי עכשיו באופן בלתי אישי ובלתי משתנה, כמציאות קיימת מחוצה לי וניתנת למסירה באופן טכני הפטור ממפגש מתחדש עם שלל הרגשות הכרוכים בכל מילה ומילה, בכל משפט ומשפט.
אז לא רק אתכם אני צריכה לשכוח כדי לדבר ברגע זה, אלא גם את עצמי. אם לא אשכח את עצמי תחול הצפה שלא תאפשר שום דבר אחר מלבד חווית עצמה. כדאי, כמובן, שהשכחה תפעל במידה ולא עד כדי שאשכח לגמרי את מה שרציתי לומר
התהליך הנזיל, הנייד, המורכב הזה, נתון לשליטתנו הרבה פחות משאנו רוצים להאמין. לכן דיבור והקשבה הם תהליך מסוכן. הוא מסוכן כי בכל רגע ורגע אנחנו עשויים לשמוע את מה שלא נוכל להכיל. את מה שיזעזע את אושיותינו.
הרגע שבו זה יתרחש הוא מבחינתי רגע הטראומה שאני רוצה להאיר, טראומה המתקיימת בדיאלוג מתמיד של האישי עם הלא איש, דיאלוג שהוא הזיכרון, כשזיכרון היא רק מילה אחרת למדומה.
זיכרונות הם תמיד מדומים במובן הפשוט שלא הדברים עצמם נכנסים לים הזיכרון אלא דימויי הדברים המוחשים הנתפסים ומאוחסנים בתוכנו, כל דבר על פי נתיב החדירה שלו. כך חודרים האור והצבעים דרך העיניים, כל הטעמים דרך הפה, הריחות דרך הנחיריים, הצלילים דרך האוזניים, וכל הזמן גם תחושת הגוף כולו, המגע והמישוש, בעזרתם אנו מבחינים בין רך לקשה, חם וקר, חלק מחוספס, כבד וקל, הן מחוץ לגוף והן בתוכו.
המציאות נרשמת בנו ואנחנו סופגים ומעכלים אותה באמצעות התודעה התפיסה והתחושות שלנו, כשרק קצה הקרחון של הרישום הזה הופך לחוויה מודעת ונגישה. אנחנו מתגוננים מהעושר הרב גוני על ידי הבניות והטלת תבניות המטפחות את הסלקטיביות של החושים המודעים שלנו.
זיכרון הוא הן התבנית והן הדהוד התבניות כלפי ההתרחשות עצמה, כפי שארעה בפועל, כפי שננסה עד תום להעלות מתוך הים, כמו שאומר השיר.
 
למרות היות הזיכרון תהליך - כשאנו מסתכלים במילון בערך 'זיכרון' - לא זה הפירוש שנקבל. במילון כתוב:
זיכרון: ברית, זכר, יד, מונומנט, מזכרת, מצבה, משפט, עדות, פיקדון, ציון, שארית, תוקף.
 
ואנו נתקלים מייד בהטעיה שיש בשפה, ובה גם תהליכים נהפכים לדברים, לאובייקטים, כמו עצם מתן שם הופך גם את הזורם והמשתנה כמו לקפוא בזמן, עומד, קבוע, ונעלם טבעו האחר, הזורם בהשתנות מתמדת.
אנחנו מורגלים בחשיבה על זיכרון כעל משהו שהיפוכו שכחה.
שכחה: אי-זכירה, אי-ידיעה, אמנזיה, היסח הדעת, היעלמות, הישכחות, העלם, העלמה,
התרשלות, שגגה.
 
לעומת הצמד 'זיכרון שכחה' אני, אולי כבר ניחשתם, רוצה להציע לחשוב על זיכרון כמייצר שכחה, ועל כך שכל זיכרון הוא גם סוג של שכחה. לכן הצמד שאני רוצה לדבר עליו הוא הצמד 'זיכרון התרחשות'. אני רוצה לדבר על זיכרון כתהליך שכנגד כלפי ולמען העתיד שבהווה, כנגד הקושי להתנסות עצמית כולית בהתרחשות כמו שהיא קורית. בדברים כמו שהם. במציאות כפי שהיא בכל רגע נתון.
 
במילון כתוב:
הווה: הזמן הזה. המצוי, הקיים עכשיו, הרווח, נוכחי, זמן שוטף.
מציאות, ממשות.
הוויה: השתלשלות, התפתחות, תהליך. (ההיפך מעצירה, קפיאה.)
התרחשות: אירוע, גילוי, הופעה, הזדמנות, היווי, הרפתקה, התרעות, חזות, חיזיון, מאורע,
מחזה, מעשה, מקרה, מראה, נסיבות, תופעה, תקרית.
היווצרות, התהוות, תהליך. (ההפך= התאיינות)
 
לשם אני רוצה להזמין אתכם להתקרב: להתהוות המשתנה בלי הרף, חומקת מאתנו, בני אדם נעדרים ונוכחים חליפות בזרם התודעה המתקיימת כתגובה בלתי פוסקת למציאות החושית, החיצונית והפנימית, תודעה השואפת להתמצאות מלאה במציאות אך בו בזמן גם קורסת בה ולכן חותרת תחתיה. ואני רוצה להעמיד במרכז ההתבוננות את הסכנה המתמדת האורבת לנפשנו, הסכנה בה מגולמת תשוקה אנושית אדירה ומנביטת סבל, התשוקה להקפיא את הדברים בזמן, להתנגד מתוך בורות ופגיעות אנושיים לשינויי חיים כאילו שינוי הוא בן דמותו של מוות, ולהתייחס למוות עצמו כאל אויב האורב להכחיד את זרימת החיים, מתוך הדואליות אליה אנו מתחנכים לראות בחיים ובמוות שתי קטגוריות המוציאות אחת את השניה, כשמקום האחד הוא ההיעדר של השני.
 
זה הזמן לעצור, ולסכם לרגע את דברי עד כה. אמרתי שזיכרון נוצר כיוון שהמציאות עצומה מידי וטבע הריבוי וההשתנות שלה הוא טראומטי לנו. אני מרחיבה לשם כך את מושג הטראומה למשהו שונה ממושג הטראומה שדיבר עליו ד"ר דני לוי, וטוענת שכל מציאות, ממש כל מציאות, מעצם היותה בלתי אישית ובלתי ניתנת לשליטה מפעילה פשוטה כמו הדלקה/כיבוי - היא בעלת פוטנציאל טראומטי שכן היא מפעילה תביעה מתמדת על חושינו, תביעה המרחיקה אותנו מאיזון נפשי מתוך שאנו נענים לה בדפוסי עונג וכאב, הנאה וסבל, התקשרות ופרידה.
אם זיכרון הוא הבניית מה שקורה אותי כרגע תוך אחסונו בהקשר לכל מה שקרה אותי בעבר,
אחד הקשיים העומדים בדרכנו להיות במגע נוכח ומאוזן עם המציאות, הן הפנימית והן החיצונית, הוא הניתוק ההדרגתי הנרכש מהמערכת החושית, והתחליף הנלמד, לצורך איזון לכאורה, במיוחד אצלנו, הפסיכולוגים, לפגוש את המציאות הנפשית בתיווכה של החשיבה.
אלא שיש כאן קושי גדול. כי ככל שהחושים פתוחים יותר לקליטה חושית שאינה מלווה בחשיבה ממתנת ומתווכת, וממילא גם פוחתת השכחה, כן רב הסיכוי שהמציאות תפעל כטראומטית כי בד בבד אם פתיחת הדלת לחיות, להתחדשות, ולהפתעה - אנו חושפים את עצמנו למצבים בהם הזיכרון נעשה תובעני במיוחד. הזיכרון נעשה תובעני כשהוא מאבד את היכולת להבנות עבורנו את המציאות כמידת יכולתנו הרגשית להכילה, ומתקיים מצב בלתי ניתן לעיבוד ולתפיסה, מצב בו הזיכרונות מתכחשים לעצמם.
במצב בו הזיכרון מתכחש לעצמו התודעה אינה יכולה לקיים מודעות קוהרנטית, והאדם נדחק לחזיונות כדרך לשרוד את הצפת המשמעות שהוא נתון לה דרך חושיו.
במרחב הזה, מרחב הטראומה בו פועל הזיכרון המוכחש, אני רוצה להתבונן.
אני רוצה לטעון שבמצב כזה כוחות הנפש לכודים באיזון אימה בו הלא אישי לופת את האישי שבמציאות המתהווה כך שאינו מאפשר לשום דבר לחבור לזיכרון ולהפוך לזיכרון, כי כדי לאפשר הפיכת דבר לזיכרון צריך לעבור את השער הבלתי עביר של המציאות המוכחשת עצמה.
במצבים פסיכוטיים ואוטיסטיים הקושי לשרוד את הזיכרון המוכחש ברור יותר לעין. אני רוצה לטעון שרובד זיכרונות מוכחשים נוצר קיים ופועל כל הזמן, בתוך כל אחד מאתנו, לא מתוקף פתולוגיה או מבנה אישיות מסוימים אלא מפני שזהו חלק מהמורפולוגיה האנושית בכלל.
כל אחד מכם בוודאי חלם לפחות פעם חלום שבו מתבטא ומומחז הגבול הכמעט בלתי עביר הזה של זיכרון המתכחש לעצמו. אם נדע איך לפגוש ולשהות נכון בקו הגבול הזה תשתחרר בנו אנרגיית חיים שמחה וחופשית מעט יותר מעברה.
 
זה דחוס, כפי שכל דיבור מופשט הוא דחוס ודרשני. אל תדאגו. מייד אדגים ואמחיש את כוונתי בסיפורים מהחיים.
אבל לפני כן, אני רוצה להקריא לכם קטע קצר על טבעו החושי של הזיכרון, כפי שמיטיב לתאר אוגוסטינוס בספר העשירי בספרו וידויים:
"את כל זאת אני עושה בתוכי, באולם העצום של זכרוני, שם ניצבים בפני השמים, הארץ והים וכל מה שיכולתי לחוש בהם, מלבד הדברים ששכחתי. שם אני נתקל גם בעצמי ונזכר בעצמי: מה, מתי והיכן עשיתי דברים ובאיזה אופן השפיעו עלי הדברים שעשיתי. שם נמצא כל מה שאני זוכר מתוך חוויותיי שלי או מתוך הסתמכות על דברי אחרים. מתוך הריבוי הזה של חוויות אני מצרף למעשי העבר גם דימויים של דברים, כלומר לא של מעשים או תחושות, שחוויתי או שאני מאמין בהם על סמך מה שחוויתי מעת לעת, ועל סמך כל אלה אני מסוגל לחשוב על מעשים ואירועים בעתיד ועל תקוות. גם עליהם, כמו על חוויות העבר, אני חושב כאילו היו קיימים בהווה. "אעשה את זה ואת זה", אני אומר לעצמי באותו נקיק עצום של נשמתי המלא בדימויי דברים רבים כל כך, ומעשה כזה או אחר נעשה בתגובה בדמיוני.
.
הזיכרון אוצר בתוכו גם את רגשות רוחי, לא בדרך שבה עושה זאת הרוח כאשר היא חשה את הרגשות הללו, אלא אחרת לגמרי, באופן שבו כוח הזיכרון תופס את עצמו.
אני זוכר ששמחתי, בלי להיות שמח, ושהייתי עצוב, בלי להיעצב אל לבי; אני זוכר ללא פחד כי פחדתי וללא תשוקה שהשתוקקתי. אדרבה, לעיתים אני זוכר בשמחה את עצבות העבר ובעצב את שמחת העבר. בכל הקשור לגוף אין בכך פליאה: הרוח היא דבר אחד, הגוף אחר. אין זה מפתיע אפוא שאני זוכר בשמחה את כאבי העבר של הגוף. אבל במקרה זה הדברים שונים משום שהדעת, או הרוח, הנה גם הזיכרון. הזיכרון הוא חלק ממהותה של הרוח, ולא דבר נפרד. כיוון שכך, כיצד יתכן שכאשר אני זוכר בשמחה את עצבותי, רוחי שמחה וזכרוני עצוב? כיצד יתכן שהרוח שמחה מכוח העובדה שהיא מכילה בתוכה שמחה ואילו הזיכרון אינו עצוב למרות שהוא מכיל בתוכו עצבות?
הזיכרון הוא כמו קיבת הרוח, והעצבות והשמחה כמותן כמזון מתוק ומר. כאשר הן נמסרות לידי הזיכרון, כאילו הועברו לקיבה אפשר לאחסן אותן שם, אבל אי אפשר לטעום אותן."
כשאנחנו חפצים להמשיך ולטעום מה תהייה עמדתנו כלפי זיכרונות והיזכרות?
 
אם הפסיכואנליזה החלה דרכה כמסע לגילוי האמת הנפשית, הרי שבשנים האחרונות, עם השפעות המודרנה, הוסת הדגש מהעדפת האמת העובדתית והחיפוש אחריה להעדפת החוויה הסובייקטיבית שבכתליה מתעצבת אמת אישית, יחסית, זמנית. להערכתי, אם לא נחזיר את עטרת חיפוש האמת הלא אישית ליושנה בתהליך הטיפולי נימצא מדלדלים את האכסניה הנפשית במקום להעשירה.
הבעיה היא "ש(כולנו) אוהבים את האמת כאשר היא חושפת את עצמה, אבל שונאים אותה כאשר היא חושפת אותנו". זה מחבר אותי מחדש לנושא הזיכרון המתכחש לעצמו, כשהשאלה המתווספת היא איך לא לאחסן את הרגשות והחושים שלנו בקיבעון הסיפורי של זיכרונות תבנית שאנו מספרים לעצמנו, מתוך עצלות רוחנית מסוימת, המתעייפת ממאמץ החייאת האובייקט והחזרתו לזרם התהליך של התודעה.
אך אין זו רק עצלות רוחנית. קיימת סכנה אמיתית המעלה שאלה שאין עליה מענה כי התשובה עליה נעדרת עדות חיצונית לבד ממאמץ הזיכרון עצמו והעומס על איזונו הנפשי של האדם נושא הזיכרון כשהוא עובר את התגלות פני הזיכרון בפניו.
הגרעין הקשיח בזיכרון המתכחש לעצמו, הוא עובדה שהיא קריטית מדי להמשך חיינו ולהמשך תחושת זהותנו מכדי שנסתכן בעיוות וסילוף שלה. מכדי שנסתכן בטעות. בזיכרון כזה טמון הסיכון כי חשיפה אליו תביא לקריסת מערך חיינו.
הקריסה הזו אינה משוערת. מכיוון שמדובר באירוע שכבר קרה, הנפש יודעת בדיוק את גודל הזעזוע הצפוי לה, והיא מרכזת את כל הכוחות העומדים לרשותה כדי להימנע מהמפגש. התהליך המוקפא בזמן מקבל הסמלה של כרוניקה של מוות ידוע מראש.
במקום בו אי אפשר להסתכן בטעות שם נעצרת התנועה.
 
הרבה פעמים פציינטים מספרים לנו בחלומותיהם על סכנת נקודת האין חזור של השינוי הנפשי ושינוי החיים שיהיו כרוכים בהעלאת זיכרון מוכחש לשטח הפנים של המודעות.
אתן כמה דוגמאות:
 
* אישה נשואה שנים רבות חוגגת התאהבות סוערת ומענגת אותה היא מרגישה לא רק כמעוררת אותה מתרדמה עמוקה אלא גם כמקרבת אותה מחדש לבעלה ולמשפחתה. במקביל היא מספרת לי על חלום, בו היא רואה אותי עומדת ערומה, כרותת שד, ואת עצמה מתבוננת בי תמהה איך אני עומדת בכאב הפצע הפתוח. בחלומה היא אומרת לעצמה שתוכל לרפא אותי מהמחלה הקשה למרות חיוורוני הניכר.
 
* אישה צעירה שרויה באבל עמוק וקשה על מותו הפתאומי של אביה עליו היא מספרת באהבה רבה. את הקשר אתו היא מתארת במונחי קרבה טובה בלבד. במקביל היא מספרת לי על חלום בו היא נמצאת במרתף-מקלט עם עוד ילדים. לפתע נשמעת בחלום צעקה נוראית, ונכנס למקלט בריצה אדם שהיא מכירה לבוש במדי חייל. הוא נושא בידיו ילד פצוע, שם את הילד בזרועותיה ובורח ממנה בריצה. היא מסתכלת על הילד, רואה באימה שפלג גופו התחתון כרות, ומבינה שהילד הולך למות.
 
* בחורה צעירה מתלבטת אם להמשיך בטיפול איתי לאחר כמה חודשים בהם חלה הקלה סימפטומטית גדולה. היא מספרת על חלום בו היא רואה שערה שחורה גדולה ובולטת על זרוע ימינה. היא מתחילה למשוך בשערה כדי לתלוש אותה, אבל השערה אינה נתלשת, אלא הופכת לתולעת המתחילה לנבור בבשרה עד שנעשה פצע גדול, שהולך ונפער עד לעצם חשופה. היא מתעוררת באימה.
 
העובדה שחלומות אלה הופיעו כהתרחשות חלומית, והם מובאים לטיפול כזיכרון של חלום, הרבה לפני שמתקרב לרובד השיח התוכן הטראומטי הספציפי הקשור לאירועים או לאנשים משמעותיים בעברן של המטופלות, מעידה מעצמה על כוחות האגו הטובים של הנשים האלה, ועל היותן העצמי שלהן קוהסיבי מספיק לעמוד בזעזוע הנחזה בחלום. במובן מסוים אפשר לומר שהחלום הוא כמו חזרה גנרלית לחשיפה המפורטת האישית שתקרה או לא תקרה זה כבר תלוי בעוד גורמים, ברובד הגלוי, המילולי, של הטיפול.
לא תמיד זה כך.
 
* אישה צעירה רדופה במחשבות שאביה עשה בה מעשים מגונים כשהייתה תינוקת. היא חוששת מלהירדם בלילות, כל רעש, חלון נסגר, מכונית חולפת, נייר נקרע, צלצול טלפון, מקפיץ אותה כמו אזעקת חירום באופן שהיא לא יכולה להסביר אותו. היא מרגישה שלו רק יכלה לדעת אם מה שהיא חושבת אכן קרה לה הייתה נרגעת, אך אין היא יכולה להעלות בדעתה לשאול את אימה, ובוודאי לא את אביה, אותו אין היא מסוגלת לפגוש במבט ובוודאי שלא לשהות אתו לבד בחדר. חוש המציאות שלה חזק וברור, אבל האימה הזו של האם זה קרה באמת או אולי המוח המעוות שלה המציא את הרדיפה כלפי אביה אינה נותנת לה מנוח. היא סובלת מהפרעות אכילה קשות ומענישה את עצמה בטכסים שונים של פגיעה עצמית בכל פעם שעושה משהו פוגע לאחרים, או משהו שהיא מפרשת אותו כפוגע בהם. בהיותה משכילה מאוד וסקרנית, היא משתפת אותי במחקרים שהיא קוראת, המראים כי אלה הם בדיוק התסמינים של פגיעה מינית בילדות המוקדמת. אבל היא לא מסוגלת להכריע בשאלה האם זה אכן קרה לה.
בשלב מסוים בטיפול אני יושבת מולה, כשאני רואה, במעין חזיון, את התמונה הבאה:
היא תינוקת, שוכבת לצד אימה במיטה הזוגית. אביה חוזר הביתה באמצע הלילה, קצת שיכור, כפי שאכן נהג לעשות כידוע מסיפורים שהוא עצמו אוהב לספר. הוא מתיישב בכבדות על המיטה, ומנסה להצמיד אליו את אמה. האם מתנגדת, והודפת את מעשי ההתקרבות המגושמים שלו. כשהם במאבק הלחשני הצפוף הזה, התינוקת מתעוררת. היא שוכבת שקטה מאוד וקפואה מחרדה. אינה בוכה. רק בשלב מאוחר יותר האם מתפנה אליה, ורואה שהתינוקת עירה, עיניה פקוחות לרווחה, גופה קר. מאותו יום התינוקת כמעט אינה בוכה. היא גם מפסיקה לשתות מבקבוק ומתחילה לאכול אוכל מוצק אך מרבה להקיא אותו בלי סיבה נראית לעין. פרט לכך התפתחותה מתקדמת להפליא, לשמחת כולם.
כשאני מספרת למטופלת את התמונה שראיתי היא מתחילה לבכות את הבכי הראשון של חייה.
 
שתינו איננו יכולות לדעת אם כך באמת היה, שתינו היינו רוצות להאמין שכן. היא עדיין רוצה לדעת בוודאות אך מקבלת ממני את החזיון כסוג של מתת. לעצם עובדת החזיון יש עוצמה שמתקפת את עצמה. אף שהשאלה נשארת פתוחה היא מאבדת משהו מאימתה הרודפנית.
עם כל זאת, תסמיני החרדה אינם פוחתים.
 
לפעמים קורה הדבר בכיוון ההפוך:
* מטופל צעיר, רגיש וחכם באופן יוצא דופן, יושב מולי. הוא סובל מילדות ממחלת דם נדירה, ועבר טיפולים רפואיים ארוכים וכואבים. יש בינינו קרבה טובה ונינוחה. אני יכולה להיות אתו פתוחה ומרגישה רפויה ובטוחה באופן שהוא מעבר לרגיל בשבילי. לפתע הוא מתחיל לבכות. - מה קרה? אני שואלת.
- אני לא יכול לספר לך. ראיתי אותך. ראיתי משהו שקרה לך, וראיתי משהו שיקרה לך. אני יכול לספר לך רק שכשהיית ילדה קטנה איבדת את היכולת לרוץ, ואיבדת הרבה משמחת החיים שלך. השמחה תחזור אליך. אבל לפני זה יקרה לך משהו שאני לא יכול להביא את עצמי לספר לך.
 
לימים המטופל חוזר בתשובה. הוא מוצא בחיק הדת מרפא להרבה כאב ומענה עמוק לחקר הנפשי שהוא נתון בו. הוא משלים תואר שלישי במדעים, ומתארס. מדי פעם אנחנו מקיימים קשר טלפוני.
יום אחד הוא מבקש פגישה, ובה הוא נותן לי דפים צהובים. בכתב ידו הצפוף כתוב בהם כל מה שאכן קרה לי.
 
החיים מופלאים מאוד.
אנחנו לא מתחילים אפילו להבין אותם, וגם, אולי, לא זה הדבר שצריך כדי לחיות בטוב.
 
 
אומר ולטר בנימין בספרו "המשוטט":
"רק מי שיודע לראות את עברו שלו כיציר מפלצתי של הכפייה והמצוקה, יהיה מסוגל להעריך עבר זה כמלוא ערכו בכל הווה. כי מה שעבר על אדם ניתן, לכל היותר, להשוואה לפסל היפה, אשר כל גפיו נקטעו אגב העברה ממקום למקום. עכשיו אין הפסל אלא הגוש יקר-הערך, שממנו על האדם לחצוב את תמונת עתידו.
.
האם לא מרמז לך, מתוך התלהבות, האמש, אשר את שפתו אתה מבין רק עכשיו?
כמו קרניים אולטרא-סגוליות מגלה הזיכרון לכל אדם, בספר החיים, כתב סמוי המפרש את הטקסט כנבואה. אבל המרת הכיוונים, מסירת החיי שלא חיינו לקלפים, לאלכוהול, לכוכבים, המכלים אותם בן רגע עונשה בצדה: אין אדם גוזל מגופו ללא עונש את כוחו להתמודד ולנצח את הגורל בביתו שלו. הרגע הוא העול הקאודיני (עומס ההשפלה של המובס), הוא הגורל הכורע תחתיו.
הפיכת איום העתיד להווה מתגשם הנס הטלפתי הזה, שהוא לבדו רצוי הוא מעשה של קור רוח אמיתי.
כל בוקר מונח היום על מיטתנו כמו כתונת רעננה; מארג זה, שאין דומה לו לעדינות, שאין דומה לו לצפיפות, של נבואה טהורה, הולם אותנו מאין כמוהו. האושר של עשרים וארבע השעות הבאות תלוי ביכולתנו לאחוז בו בהקיצנו."
 
כדי שנקיץ אל בוקר חדש אנחנו צריכים לפלס דרך אל מעבר לחוף הזיכרון שלאורכו אנחנו עומדים ומבעד לסחבות הערפל אומרים אני אני. למצוא מחדש, איש איש על פי דרכו ובשפתו, את עקבותיו של פשר האנחנו, האתם שאיבדנו.
החיפוש הזה, מונע על ידי פצעי העבר הפעורים בנו, אך תכליתו לשאת אותנו אל מעבר להם. בתהליך התיעול וההולכה של הכאב הנפשי שאנו נושאים, עלינו לאסוף את ההדים והקולות, לשזור את הצללים והצורות, ובעדנת סליחה, בהרפיית צלקת, לחון אותם לשקוע במקומם.
כשאיננו מסוגלים לסלוח ולהרפות אנחנו נשארים מנוצחים. ניסח את זה מוריס פרחי: "המנצחים מטביעים את חותמם בזיכרונם של המנוצחים כדי לענות אותם גם הרבה שנים לאחר שהם, המנצחים, ייעלמו מן הזירה. המנוצחים זקוקים לשכחה, לא רק לזיכרון."
 
בראשית דברי ציטטתי שורה מספרה של אדריין ריץ', דם הוא רעל קדוש (בתרגומו של גיורא לשם, הוצאת קשב). אני רוצה, לסיום, לקרוא לכם את השיר במלואו:
רזלה מאוחרת
 
מכף רגל עד קרקפת חיה ופניך כלפי מראת החלון השחורה.
ממטרי היורה. שעתו הזעומה של הבוקר.
 
חזרי אפוא אל הרזלה. מה תעשי שם?
החיים תמיד פעמו בעוצמה גדולה מן השורות.
 
האם את זוכרת את אניצי-השער שנמתחו מעין לעין?
הלשון שהגיעה לכל מקום, דוברת בכל התפקידים?
 
הכל נוצק שם בדמותה של תשוקה.
זעקתו של הדמיון היא זעקה מינית.
 
נשאתי עמי את גופי לכל מקום.
במעבי ההפשטה עורי שתת דם.
 
החיים הם תמיד חזקים יותר המבקרים לא קלטו את זה.
הזיכרון אומר שהמוזיקה זרמה תמיד לפני המילים.
 
* * *
 
תודה רבה.
 
 
 
 
 
 
 
 
 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

עובדיה, ר. (2003). על הזיכרון כנהר בעל גדה אחת. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 17/10/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=115

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.